הפלאה על כתובות קמו

רש"י ד"ה מחלוקת בטעות אשה אחת כעין שתי נשים וכו' ולשם קידושין בעל וכו'. הנה הרי"ף ז"ל פי' דטעמא דרבה משום מחילה דבזה שייך לחלק דבטעות כעין שתי נשים שייך טפי לומר דבלא התנה מחל אבל מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דוחק לחלק בכך. ואף דלפירש"י לעיל בד"ה דאיכא תנאה וכו'. הואיל ומנסבא ליה אין עליה נדר וכו' יש לומר דבטעות כעין שתי נשים מסיק אדעתיה יותר לבעול לשם קידושין אפילו יש עליה נדרים ואפ"ה מינסבא ליה דסברה שאינו מקפיד עוד מ"מ צריך להבין דיותר ה"ל לרש"י ז"ל לפרש דבאמת דבטעות כעין שתי נשים אינו מקפיד ומחל כמו שפי' הרי"ף ז"ל. ונראה דהא דנדחק רש"י ז"ל לפרש כן דלשם קידושין בעל משום דלשיטתיה אזיל שפירש לעיל בד"ה לא תימא וכו' דאי מטעם אחולי אפילו כתובה בעי למיתב לה ומקשה ממתניתין דתצא שלא בכתובה לרב. וכמו שיבואר. ונראה דהוכחת רש"י ז"ל לסברא זו דאי ס"ד משום מחילה הא משמע דאביי ל"ל דרבה דהא פריך עליה ממתניתין דקידשה בטעות. וס"ל דפליגי בטעות אשה אחת. א"כ מאי הקשו בני מדרשא אשמואל דילמא מודה שמואל בטעות כעין שתי נשים. ומוקי מתניתין בטעות כעין שתי נשים דמנ"ל לאפושי פלוגתייהו ולהקשות. ונהי דל"ל לשמואל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה גבי קטנה היינו דאינו מקדש בביאה אבל הכא אחולי אחיל. אלא ודאי דזה אינו דאי מטעם אחולי אפילו כתובה אית לה. ועוד הוכחה לרבה עצמו דאי ס"ד דס"ל כעין שתי נשים ומשום אחולי א"כ הא דמשני רבה עצמו לעיל לשמואל צריכה גט מדבריהם ולמה לא משני דבקידשה סתם וכנסה סתם מודה שמואל דאמרינן אחולי אחיל אלא ע"כ צ"ל דמשום אחולי אפילו כתובה נמי אית לה ועוד הוכחא דאי ס"ד דטעמא דרבה בכעין שתי נשים משום אחולי מנ"ל להש"ס דהא דקאמר רבה בטעות אשה אחת ד"ה אינה צריכה גט דמיירי בבעל דילמא מוקי לפלוגתייהו בלא בעל כס"ד דאביי וכמ"ש תוס' בד"ה לא תימא וכו' ובטעות כעין שתי נשים אבל בבעל ס"ל לרבה דהיינו פלוגתייהו בקטנה א"כ לפ"ז צ"ל דס"ל לרש"י ז"ל בכל אחולי דאית לה כתובה דלא כמו שפי' התוס' לעיל דבריו דדוקא בבעל. וכמו שפירשנו לעיל שיטת רש"י בדבריהם ז"ל. אך נמצא עתה מוטל עלינו לבאר דבריו לעיל בד"ה לא תימא וכו' דאיך ס"ד דאחולי אחיל ואית לה כתובה קשה ממתניתין כמו שהקשו התוס' לעיל ונלענ"ד דאדרבא לפי דברינו א"ש טפי דיש לומר דהוי ס"ד דהא דפליגי באחולי אחיל היינו כעין שתי נשים דשייך אחולי ומתניתין בטעות אשה אחת דלא שייך אחולי אלא מטעם דאין אדם עושה ביעלתו בעילת זנות כדשמעינן לרב גבי קטנה ולכך אין לה כתובה ואפשר דהוי ס"ד למימר הכי כי היכי דנוכל לתרץ קושיא דבני מדרשא אשמואל דנימא דשמואל מודה בבעל דדוקא בקטנה משום דהוי קידושי דרבנן כדאיתא ביבמות וכ"ז ל"ל לאביי ואדרבא נפקא ליה לאביי מקושיות בני מדרשא דפליגי בבעילת זנות ודלא כצריכותא דיבמות ועיין מ"ש לקמן בדף ע"ד אליבא דעולא אמר רבי אלעזר דס"ל באמת הכי. ודוק:

והנה הרי"ף ז"ל שפי' מטעם מחילה ואפ"ה לית לה כתובה נלענ"ד דלשיטתיה אזיל דמפרש טעות אשה אחת היינו שכנס מיד לאחר הקידושין וטעות כעין שתי נשים היינו שכנס לאחר זמן אם כן מוכרח לומר דהא דאמר אביי לעיל לא תימא טעמא דרב משום דאחולי אחיל היינו דאפ"ה ל"ל כתובה דאל"כ תקשה ממתניתין כמו שהקשו תוס' לעיל דאין לתרץ כמו שכתבנו לשיטת רש"י דרב מיירי בטעות כעין שתי נשים ומתניתין בטעות אשה אחת דנהי דמתניתין זו איכא לפרושי הכי אבל מתניתין דלקמן דף ע"ה היו בה מומין ונמצאו ברשות הבעל על הבעל להביא ראיה שהיו בבית אביה ול"ל כתובה ותקשה לרב ונימא כשכנס מחל ויהיה לה כתובה דהתם צ"ל בטעות אשה אחת לדעת הרי"ף דהיינו שכנס מיד לאחר הקידושין דהא היא טוענת משנתארסה נולד בה מומין האלו ואין לומר דשם מיירי שחזר והתנה בשעת נשואין דא"כ איך שייך הא דקאמר התם חזקה דראה ונתפייס כיון דהתנה בפירוש (ואף שכתבו התוס' לקמן דף ע"ה ע"ב בד"ה אבל במומין וכו' דבמומין גלויין אף שהתנה אמרינן דנתכוין על מומין אחרים שלא ראה. זה אינו חדא דמומין גלויין שאני דודאי ראה. משא"כ בחזקה דראה ונתפייס. דמשום חזקה לא אמרינן שמה שהתנה בפירוש שלא יהיו בה מומין יהיה כוונתו על מומין שאין להם בדיקה וכן מוכח מדברי התוס' עצמם לקמן דף ע"ה דס"ל דסיפא מיירי בכנסה סתם כמו שיבואר שם. ותו דיש לומר דהרי"ף לית ליה סברא זו אפילו במומין גלויין כמ"ש לקמן שם דיש לומר הא דקאמר אבל במומין שבגלוי קאי רק ארישא או רק אסיפא ע"ש) משא"כ לפירש"י שפיר יש לפרש גם מתניתין דהתם בטעות אשה אחת אבל בטעות כעין שתי נשים יש לומר דאחולי אחיל יש לה כתובה כמו שפירש"י לעיל. ודוק:

אך לכאורה קשה לשיטת הרי"ף דאחולי אחיל ואפ"ה ל"ל כתובה מאי שנא מהא דקאמר הש"ס לקמן דף ע"ה ע"ב דהיכא דראה ונתפייס אית לה כתובה ואפילו אם נדחק דכשראה ונתפייס מחל טפי ואפילו לענין כתובה. מ"מ קשה בתנאי מומין כנ"ל כיון דאמרינן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בדקו יפה א"כ ע"כ צ"ל משום דאיכא חזקה להיפך דאין אדם מתפייס במומין כדאמר הש"ס לקמן שם וכיון דלרב אמרינן דאחולי אחיל כשכנסה סתם ע"כ לית ליה חזקה דאין אדם מתפייס במומין וממילא נימא דראה ונתפייס ויש לה כתובה א"כ קשה בסיפא דמתניתין דמיירי במומין וקתני דתצא שלא בכתובה וכ"ש לגירסת רבה לקמן כנ"ל וצריך לחלק בדוחק דהא דאמרינן אחולי אחיל לאו מחילה גמורה הוא אלא עד שיוודע לו אבל כשראה ונתפייס מסתמא נתרצה גם על הכתובה דהא אסור לדור עם אשה בלא כתובה. אך העיקר נלענ"ד דעת הרי"ף ז"ל דאדרבא בזה אתיא שפיר מה שהוכחנו לעיל לשיטת רש"י דאי ס"ד מטעם מחילה מנ"ל להש"ס דל"ל לרבה בטעות אשה א' היכא דבעל דלא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהא יש לומר לרבה דפליגי בלא בעל. ונראה דהא גופא קשה להש"ס דא"ל בחופה לבד מחול דא"כ קשה גבי מומין יהיה לה כתובה דלימא כיון דנתפייס מתחייב נמי בכתובה ונימא נמי דראה ונתפייס אלא ע"כ דס"ל לרבה כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלא טעמיה דרב וז"ל דאם נפרש מחמת אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות לפיכך מחלה התנאי וכו' זהו סברא דרבה אליביה דאמת דלכך אין לה כתובה דאמרינן חזקה לא ראה משום דאין אדם מתפייס במומין אלא מחמת שלא יעשה בעילתו בעילת זנות הוא מוחל שתהיה מקודשת ולא יהיה לה כתובה ואף שכתבנו לעיל בשיטת רש"י דא"א לומר כן דא"כ תקשה קושית הר"ן דנימא דאית לה כתובה משום כל הפוחת וכו' דהא שמעינן לרב בקטנה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן נימא דמתחייב בכתובה דכיון דמחל וחלו למפרע קידושי כסף הרי היא עתה כבר נשואה ולא שייך תירוץ הר"ן ז"ל דארוסה ל"ל כתובה צ"ל דאפ"ה ס"ל לרבה דבתנאיה קאי לענין כתובה כדעביד צריכותא לעיל ול"ל הך סברא שכתבנו לעיל בשיטת רש"י ז"ל דלא שייך לומר אתנאיה קסמך דאי לאו הכי לא מנסבא ליה דהא מחל אלא ס"ל דבתנאי מודה רב דאדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא דאמרינן מסתמא מוחל לענין קידושין ועיין מ"ש לקמן בדעולא אר"א. ודוק:

ונראה לע"ד דהוכחת הרי"ף ז"ל מהא דאמר לקמן איתיביה הריני בועלך וכו' דלכאורה לפי פירש"י לעיל בצריכותא דאתנאי קסמך דאי לאו הכי לא הוי מסנבא ליה א"כ לכאורה היה צ"ל אליבא דרבה באמת זה החילוק דהא שמעינן לרב בקטנה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אלא בטעות אשה אחת סמיך אתנאיה א"כ מאי מקשה דהכא ל"ל דאי לאו הכי לא הוי מסנבא ליה דמנא ידעה אם ירצה האב אם לא. ונראה דבאמת מוכרח מזה מ"ש לעיל בסמוך בשיטת הרי"ף ז"ל דרבה פליג בהא אאביי וס"ל דמטעם ביאת זנות מוחל למפרע וחלו קידושי כסף. אע"ג דלפ"ז ה"ל נשואה ואיכא ביאת זנות משום דכל הפוחת אפ"ה לענין ממון אתנאיה סמך. אע"ג דלא שייך דלא הוי מינסבא ליה דהא מחל לענין נשואה א"כ הוא הדין בטעות אשה אחת ס"ל דלגמרי אתנאיה קסמיך אפילו במקום דלא שייך דלא הוי מינסבא ליה ודוק:

שם גמרא איתיביה אביי קידשה בטעות וכו'. בזה נתקשה הרי"ף ז"ל לפי שיטתו דטעות כעין שתי נשים שלא כנס מיד. א"כ ה"ל למימר הכא דמיירי שלא כנס מיד ומה דתירץ דלישנא דבעלו משמע מיד. כבר הקשו עליו דהא קתני נמי וכן קטן שקידש דלא מיירי אלא שבעל לאחר שהגדיל. ונלענ"ד דבל"ז יש לומר מאי מקשה דילמא מיירי בקידשה סתם וכינסה סתם דאפילו שמואל מודה דצריכה גט מדבריהם. הניחא לפמ"ש התוס' במתניתין ד"ה ע"מ וכו' בתירוץ שני דקידשה סתם אפילו לא כנסה צריכה גט א"כ ע"כ לא מיירי בקידשה סתם אבל לתירוצם קמא קשה. תו יש לדקדק הא דקאמר במאי קמפלגי ועד השתא מאי קסבר במאי פליגי. ונראה דבאמת לישנא דברייתא משמע להדיא דקידשה בטעות ופחות משוה פרוטה לאו תרי מילי נינהו כדמשני באמת מדנקט בתר הכי וכן קטן שקידש וגבי פחות מש"פ לא נקט וכן. ונראה דדעת המקשה דמיירי בקידשה בטעות וגם פחות מש"פ ונקט הכי לרבותא דסיפא דמשמע ליה בפשיטות דלא שייך לומר בקידשה בפחות מש"פ דאדם יודע וכו' וקידשה בביאה דכיון דקידשה בתחלה בפחות מש"פ מה"ת נימא דאחר כך נודע לו דאין קידושין מועילים בפחות מש"פ. אלא הוי מפרש דהא גופא קמ"ל ברייתא בקידשה בטעות נדרים או מומין ואח"כבעל לא אמרינן דמחמת דא"א עושה בב"ז מחל התנאי וחלו קידושי כסף למפרע כמ"ש התוס' לעיל ד"ה אלא טעמא וכו' אלא דמקדשה בביאה עצמה ונפקא מיניה דאפילו היו הקידושין פחות מש"פ דבלא התנאי לא הוי קידושין. מ"מ כיון דהתנה בשעת קידושין ובעל סתם אמרינן דקידשה בביאה עצמה דלא שייך מחילה להתקדש למפרע בקידושי כסף. נמצא מקודשת ממילא אפילו היו קידושין הראשונים בפחות מש"פ נמצא לפמ"ש דבאמת טעמא דרבה לשיטת הרי"ף דחלו קידושי כסף למפרע שפיר מקשה מהך ברייתא דל"ל הכי ומשני פרושי מפרש וכו' שפיר מקשה בתר הכי במאי קמפלגי ודוק:

פירש"י ד"ה ונתגרשה וקיבל אביה גיטה. והוא סותר מה שפירש"י לעיל דף מ"ו ע"ב ומקבל את גיטה מן האירוסין. והאריך בזה בתשובת מהר"י פאדווה ועיין בתוס' בקידושין דף י' שנסתפקו בזה ע"ש. ולכאורה היה נראה ליישב קצת דכוונת רש"י ז"ל בכאן מדקאמר הכא אליבא דרבה דאדם יודע שאין קידושי קטנה כלום וכן פירש"י והחזירה בקטנותה ומעשה הקטנה אינה כלום. אע"ג דמקודשת מדרבנן כמ"ש תוס' ד"ה והא הכא וכו' יש לומר דמיירי הכא בהחזירה קודם זמן שמתקדשת למיאון דאין מעשיה כלום אפילו מדרבנן כדאיתא בגיטין פ' האומר דף ס"ה ואפ"ה הוי ס"ד דעדיף מקטן שקידש משום דיש לומר דכשהגיע לכלל קידושי מיאון בא עליה לשם קידושין דרבנן. ומשני כיון דבשעה שקידש היתה קטנה גמורה ולא היה כלום אמרינן דבועל אחר כך בגדלות לשם קידושין ולפ"ז תקשה דהא הזמן דמתגרשת בקידושי אביה הוא אחר זמן שנתנו לקידושי קטנה כדאיתא בגיטין שם לגירסת רש"י ז"ל. וכיון דלא הגיע זמן קדושי קטנה כ"ש דאינה יכולה להתגרש ואיך קיבלה גיטה לקידושי אביה וצ"ל שקיבל אביה גיטה וכמ"ש התוס' פרק האומר דף ס"ד ע"ב. מיהו זה אינו לפי פירש"י בקידושין דף מ"ג ע"ב דאף ע"י אביה אינה מתגרשת במשלחת וחוזרת וצ"ע: