הפלאה על כתובות קמה

תוס' ד"ה לא תימא וכו' ונראה דלאו פירכא הוא וכו'. צריך להבין מה חילוק יש בכתובה אי בעיל כיון דבלא בעיל נמי ע"כ צריכה גט ודוחק לומר דהוי מוקי למתניתין בקדשה וכנסה סתם וצריכה גט מדבריהם כאוקימתיה דשמואל אבל אחולי אחליה לא אמרינן אלא כשבעל ונראה לפענ"ד דהא הקשה הר"ן דאיך נאמר דלענין כתובה בתנאיה קאי א"כ הא ה"ל בעילת זנות וסתם מתניתין נמי ר"מ ותירץ דכיון דביאה אירוסין עושה לא הוי בעילת זנות דארוסה לא תיקנו כתובה אא"כ כתב לה ועכ"פ לא הוי בעילת זנות. ונראה דלהכי הוצרך רש"י דבתנאי' קאי משום דהא באמת מסתמא כתב לה כתובה. אלא דלענין זה בתנאיה קאי רק דמקדש בביאה משום בעילת זנות. וה"ל כארוסה דלא כתב לה כלל כתובה. ולפ"ז א"ש דה"א דטעמא דרב משום דכשכנסה לחופה אחולי אחיל וחלו קדושי כסף למפרע או דחופה קונה. וכיון דשמעינן ליה לרב גבי קטנה שלא מיאנה דס"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות אם כן נימא ממילא דכשבעל אח"כ אית לה כתובה משום דכל הפוחת וכו' דהא כבר מחל התנאי בשעת חופה וה"ל נשואה. ולא תקשי ממתני' דמיירי בלא בעל. ולפ"ז צ"ל אליבא דאמת דס"ל לאביי דטעמא דרב משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות היינו כמ"ש תוס' בסמוך ד"ה אלא טעמא וכו' צריך לפרש שמתוך כך מתכוין לקדש וכו' דא"ל משום דמחיל התנאי וחלו קידושי כסף דא"כ כבר ה"ל נשואה ואכתי ה"ל בעילת זנות כיון דאין לה כתובה. והיינו דפריך הא פליגי בה חדא זימנא. ודוק:

והנה לכאורה נראה דלפי הס"ד דאחולי אחיל נצטרך גם בסיפא דמתניתין בנמצאו בה מומין. וכן במתניתין דלקמן דף ע"ה דמיירי נמי ע"כ בכנסה סתם דא"ל בהתנה בשעת נשואין דהא אמר שם חזקה ראה ונתפייס ואם התנה בפירוש לא שייך זה א"כ ע"כ צ"ל הא דאין לה כתובה ולא אמרינן דמחיל משום דמיירי בלא בעל. אך נראה דיש לומר דהתם במומין דאמרינן לקמן חזקה אין אדם שותה בכוס אא"כ בודקו והאי ראה ונתפייס על הכתובה ג"כ אלא דאנו סותרין חזקה זו משום חזקה דאין אדם מתפייס במומין ואי נימא דצריכה גט משום דאחולי אחיל הרי דנתפייס ונימא נמי דראה ונתפייס על הכתובה. ונראה דיש לומר דס"ל לרש"י ז"ל דאי הוי אמרינן דטעמא דרב משום אחולי אחיל. ע"כ צ"ל דרב לא פליג אלא בתנאי נדרים. אבל בתנאי מומין כיון דאין אדם מתפייס וכו' ע"כ לא ראה ולא מחיל. ובאמת הוי צריך לפרש סיפא דמתניתין לרב כמו לשמואל ובאמת זה דחקו לאביי דאמר לא תימא טעמא דרב וכו' דמוכח מדהקשו בני ישיבה לשמואל ולא לרב משמע דלרב אתיא מתניתין כפשטיה. והיינו דפירש"י הכא דפליגי בתנאי נדרים וביבמות פירש"י נדרים או מומין ונדחקו המפרשים בזה ולפמ"ש א"ש דהתם פירש לפי מסקנת אביי. והכא פירש לפי הס"ד דאביי דאמר לא תימא וכו' דע"כ הוי צ"ל דפליגי רק בתנאי נדרים. ועמ"ש לקמן עוד בזה. ודוק:

ונראה לע"ד דיש לומר דהוכרח רש"י ז"ל לפרש זה הנ"מ לענין כתובה והוא דס"ל דמזה הכריח אביי סברתו דטעמא משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות והיינו דפריך עליה הא פליגי חדא זימנא כנ"ל והוא דהתוס' כתבו בסמוך בד"ה אלא טעמא וכו' ונראה דלרב אפילו קידשה על תנאי וכנסה על תנאי וכו' ולקמן נבאר דבריהם בס"ד באורך. דבפשטות אין דבריהם מובנים מ"ש דלא עביד התנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה דלמה הוצרך להתנות משום כתובה הא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה. ותו דלמה לא קאמר רב הך רבותא דאפילו כנסה ע"ת צריכה גט וא"ל משום רבותא דשמואל דהא לפי הצריכותא דהכא לא פליגי הכא אלא לרבותא דרב דאע"ג דאיכא תנאה א"כ ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה נמי על תנאי ויבואר שם. א"כ יש לומר דמזה הוא הוכחת אביי דאס"ד דטעמא דרב הכא דבכנסה סתם לבד בלא ביאה אחולי אחליה א"כ ממילא בבעיל יש לה כתובה משום דכל הפוחת דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן גבי קטנה וא"כ אפילו בשכנסה על תנאי ובעיל הל"ל רבותא לרב דצריכה גט דנימא דהתנאי לא היה אלא משום הכתובה דהא עכ"פ עדיף לומר דאינו רוצה ליתן הכתובה ויהי' בעילתו בעילת זנות משום דכל הפוחת מדנימא דאינו מקדש כלל ויהיה בעילתו בעילת זנות מן התורה אלא יליף מזה אביי דטעמא דהכא משום בעילת זנות וממילא דאין לה כתובה דה"ל ארוסה א"כ כשהתנה ע"כ משום קידושין התנה ובאמת אינה צריכה גט כשכנסה על תנאי וכיון דע"כ הפירוש שמקדשה בביאה פריך שפיר והא איפלגי וכו'. ונלע"ד דעפ"ז יש להבין מה שפירש"י בד"ה דאיכא תנאה וכו' דהואיל ומנסבא ליה אין עליה נדר וכו' דלכאורה הוא מיותר דהא ה"ל לפרש כפשטא דמסתמא עמד בתנאו אלא דקשה ליה על מה שכתבתי דהוכחת אביי דלאו מטעם מחילה דא"כ יהיה לה כתובה כשבעל מטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות כדשמעינן ליה גבי קטנה קשה דמנ"ל לאביי באמת דילמא הכא שאני משום תנאה באמת מודה רב דאדם עושה בעילתו בעילת זנות ולכך אין לה כתובה וממילא כשהתנה לא הוצרך להתנות אלא שלא תצטרך גט כלל אבל לפי מה שפירש"י דסברא זו דאתנאי סמיך אינה אלא דסובר דמדניסת לו ש"מ דאין עליה נדר א"כ אי הוי אמר דבשעת החופה מוחל התנאי א"כ שפיר מינסבא ליה וליכא למיסמך עליה ושפיר נימא דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומתחייב בכתובה משום דכל הפוחת ושפיר הוכיח אביי. ודוק: ולקמן כתבנו עוד בזה. וכל זה כתבנו לשיטת התוספות בפירש"י. ולקמן יבואר בדרך אחר:

בא"ד וקשה דביבמות פרק ב"ש וכו'. ולולי דבריהם ז"ל היה נראה דהא דקאמר שם דאין תנאי בנשואין היינו כשהוא מתנה תנאי על הנשואין לבד כגון שהיתה כבר ארוסה בלא תנאי ובזה אין מועיל תנאי דהא אמרינן לקמן דף ע"ד דהא דמהני תנאי בקדושי ביאה אע"ג דלא דמי לתנאי דבני גד ובני ראובן דאי אפשר לעשות ע"י שליח משום דאיתקש הוויות להדדי משא"כ בנשואין (וכנלע"ד דמוכרח לומר כן לפי מ"ש לעיל בשיטת רש"י דאי אמרינן דמחל התנאי שהיה בשעת קידושין כשכנסה סתם או אפילו בשעת ביאה ממילא יש לה כתובה משום דכבר הוי ליה נשואה וה"ל בעילת זנות משום דכל הפוחת וכו' ולא אמרינן דבתנאי קאי לענין כתובה שלא תהיה נשואה ולא הוי בעילת זנות כשבא עליה באירוסין שלא לשם נשואין דהא ביהודה לא היה לה דין נשואה אף שבא עליה באירוסין ולא אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכוין לשם נשואין אלא הטעם משום דאין תנאי בנשואין כיון דכבר חלו קידושי כסף ממילא נשואה היא והוי בעילת זנות משום כל הפוחת וכו') ועיין בב"י סימן ל"ט בשם ר' ירוחם דע"כ צ"ל שפי' כן שכתבו וז"ל מוכח ביבמות פרק ב"ש דאין תנאי בנשואין שאם קדשה בלא תנאי ובעל בתנאי וכו' ע"ש. ונראה דהוא מטעם הנ"ל דא"א לעשות על ידי שליח נשואין ולא שייך בזה אתקוש הוויות להדדי כיון דכבר קידשה ונראה דמפרש טעמיה דב"ש דס"ל דודאי יודעים דקטנה יתומה שקדשה אמה ואחיה צריכה למאן אלא שיסברו דדוקא בקידושין לבד כיון דקטנה לית לה יד לקבל וע"כ שקיבלו האחים אף שהיא נתרצית מ"מ כיון דאין לה דעת וחזרה אח"כ אתי דבור ומבטל דבור לכך צריכה למאן אבל בניסת כיון דעבדה מעשה סברי העולם שאינה יכולה לחזור ויסברו שהיה לו עמה תנאי בנשואין לבד וממילא דכבר הועיל המיאון על הקידושין שלא היה בהם תנאי מדהוצרכו למאן ובאמת דבנשואין לבד אין מועיל תנאי כנ"ל ודוק:

עוד נלענ"ד דמשמע לפי הלישנא דמתני" כנסה סתם ונמצאו עליה נדרים משמע שבשעה שכנסה עדיין נדרים עליה דהא לרב דסיפא דמתניתין ארישא קאי. וכבר נקט הרישא ונמצאו עליה נדרים הוי סגי למתני כנסה סתם. אלא דקמ"ל אפילו הנדרים עדיין עליה בשעת נשואין דה"א דוקא שכבר עבר זמן הנדרים בשעת נשואין דאף דהקידושין היו בטעות אמרינן אין אדם עושה וכו' ומקדש אותה אבל כשהנדרים עדיין עליה אתנאיה קמא קסמך כמו שפירש"י ריש ד"ה דאיכא תנאי וכו'. דסבר דהואיל ומינסביה ליה אין עליה נדר ולא מסיק אדעתיה לבעול לשם קידושין דאינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה משמע מדבריו כמ"ש דאפילו אם נימא דדעתיה לקדש בביאה אם יתבטל הקידושין מחמת נדרים שכבר עברו זמנם. אבל נדרים שעדיין עליה לא אסיק אדעתיה משום דסבר דלא הוי מנסבא ליה דבאמת אינו חפץ באשה נדרנית שהנדרים עדיין עליה. ולפ"ז יש לומר דנדרים שעברו כבר בשעת נשואין אפילו כתובה אית לה ואף שכתבו התוס' לקמן דף ע"ד ד"ה חכם וכו'. דאפילו כבר עברו הנדרים אי לאו דחכם עוקר למפרע אינה מקודשת מ"מ יש לומר דכשכנסה סתם אחולי אחיל בשעת נשואין ויש לה כתובה. לפ"ז יש לומר דאף שמואל מודה בהא דאף דל"ל אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות בקטנה מ"מ הכא כיון דכנסה סתם אחולי אחיל וחלו קידושי כסף למפרע. (והא דמקשינן לקמן מקידשה בטעות וכו' ואם בעלו קנו וכו' ולא משני דמיירי בכה"ג משום דאם בעלו משמע מיד כמ"ש הרי"ף ז"ל ויבואר לקמן) ובזה יש ליישב קושיות התוס' דהא דקאמר מ"ט דב"ש לפי שאין תנאי בנשואין היינו משום דיסברו העולם דאף שהיה תנאי בשעת קידושין מ"מ יסברו דכבר עברו בשעת נשואין דאי לאו הכי לא הוי מנסבא ליה כמו שפירשו הכא כנ"ל ואמרו דאף בזה יש תנאי בנשואין. ובאמת בהא אף לשמואל אין תנאי בנשואין כנ"ל ודוק: ועמ"ש לקמן דף ע"ד ע"ב בתוס' ד"ה חכם וכו':

תוס' ד"ה אלא טעמא ונראה דלרב וכו' מדמקשה לרבה וכו'. צריך להבין דבריהם לפמ"ש דלא עביד תנאי לסתור הקידושין אלא משום כתובה אכתי לא מיישבא הך דהריני בועלך. דהא התם א"א לומר דהתנה בשביל הכתובה דהא משמע התם דמקדש בביאה וארוסה לית לה כתובה. ותו דע"כ צ"ל כן דאם נימא דגם התם מיירי בדכתב לה כתובה. מאי מקשה הש"ס לקמן לרבה הא יש לומר הך טעמא גופא דהתם אמרינן דהתנאי לא היה רק משום הכתובה. משא"כ בטעות אשה אחת לפירש"י דהתנאי היה בשעת קידושי כסף דל"ל כתובה וע"כ היה התנאי על הקידושין. ותו דבשעת הקידושין כיון דלא שייך באותו פעם א"א עושה בעילתו בעילת זנות מה"ת נימא דלא היה התנאי על הקידושין א"כ ממילא בטעות אשה אחת יש לומר דבתנאיה קאי אלא על כרחך צ"ל דגם בהאי דהריני בועלך מסתמא ל"ל כתובה דביאה אירוסין עושה כנ"ל. ונראה דמה שהוצרכו התוס' לומר דלא התנה אלא משום הכתובה. היינו משום דהיה אפשר לדחות דאין ראיה מהאי דהריני בועלך דאמרינן דאף שהתנה קודם הביאה מ"מ בשעת ביאה חזר בו היינו משום דלא היה התנאי מיותר. אבל הכא כשקידשה על תנאי וחזר וכפל להתנות כשכנסה דהיה התנאי מיותר שכבר התנה. היינו ע"כ שכוונתו דלא נימא אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. לכך כתבו דהכא התנאי גם כן אינו מיותר לסתור הקידושין דלא התנה אלא משום הכתובה וממילא דדמי להתם דאע"פ שמקפיד קודם הביאה אמרינן אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות. אך לפ"ז אכתי קשה דאין ראיה ממתניתין דהריני בועלך דהכא ע"כ התנאי מיותר דלא היה צריך להתנות משום הכתובה דהא אפילו כנסה סתם אין לה כתובה ונראה דמ"ש שהתנה משום הכתובה אף דלא היה צריך להתנות משום נדרים או מומין של קודם אירוסין דאפילו כנסה סתם אין לה כתובה. מ"מ יש לומר דהנה בשביל הנדרים או מומין שלאחר אירוסין והתנה בשביל הכתובה שכותב עתה בשעת נשואין אלא דנראה דדוקא בתנאי מומין דקי"ל דאם נולד לאחר אירוסין דנסתחפה שדהו ויש לה כתובה כשכנסה סתם כדאיתא לקמן דף ע"ה יש לומר דהתנה בשביל הכתובה. אבל בנדרים דאפילו אחר הנשואין יכול לומר אי אפשי באשה נדרנית ואין לה כתובה וכמ"ש התוס' ד"ה על מנת אכתי לא היה צריך להתנות משום כתובה. ובזה נלענ"ד דיש לפרש הא דפירש"י הכא בפלוגתא דרב ושמואל בד"ה קידשה על תנאי ע"מ שאין עליה נדרים וביבמות פירש"י שם נדרים או מומין. משום דלפמ"ש דבממון אפילו כנסה על תנאי ג"כ יש לומר דצריכה גט ולא התנה אלא משום הכתובה דהיינו במומין שלאחר אירוסין וכמו שהוכיחו התוס' מההיא דע"מ שירצה אבא א"כ כיון דלפי הצריכותא דעבד בשמעתין פלוגתא דקידשה על תנאי וכנסה סתם הוא לרבותא דרב אי ס"ד דמיירי במומין ה"ל למיתני רבותא טפי אפילו כנסה על תנאי. משא"כ לפי הצריכותא דיבמות דפלוגתא זו לרבותא דשמואל לק"מ דנקט רבותא טפי אפילו כנסה סתם אינה צריכה גט. שפיר יש לומר אפילו במומין. ודוק: