העמק דבר על במדבר כח:ג

ואמרת להם. הפסוק הקודם הוא בכלל אזהרה לכל קרבנות הצבור שיש להם מועד. ועתה חוזר לקרבן תמיד בפרט. ונצטוה משה לפרש באמירה (כמש״כ ריש פ׳ ויקרא ענין אמירה) ענין פרשה זו שנשנית אחר שכבר ידעוה מפ׳ תצוה. וכל החדשות שבא בפרשה זו:

שנים ליום. הי׳ במשמע שיביאו שני התמידים יחד כדאי׳ ר״פ שני שעירי דהכי הי׳ במשמע לולי שדיוק המקרא שבסמוך שאינו כן. א״כ ע״כ פי׳ שנים ליום בטבעת שניה נגד היום. וכדתנן במס׳ תמיד בשחר על טבעת שניה במערב ובערב טבעת שני׳ שבמזרח. ומשמעות שנים ליום. בטבעת שני׳ נגד השמש. ועי׳ מש״כ בפ׳ תמיד שם בפ׳ תצוה הטעם בזה. עולה תמיד. בפ׳ תצוה לא כתיב עולה. והוא משום שידוע שבא רק לתכלית היעוד ולזה עיקרו עולה המביאה דעת ה׳ כמש״כ ריש ס׳ ויקרא. אבל כאן שבאה לפרנסה הוצרך לפרש שיהא עולה ולא שלמים כמו שלמי עצרת: