העמק דבר על בראשית ו:ו

כי עשה. לא כתיב כי ברא. שלא התנחם על עיקר הבריאה ח״ו אלא על אשר תיקן כ״צ האדם בלי יגיעה כ״כ ע״כ הוא בריא אולם ובא לידי תאוה וזנות ומזה נשחת עוד כאמור. ע״כ ראה ה׳ לעשות חדשות בארץ שיתקלקלו האוירים וכדומה עד שיבוא מזה כמה חלאים על האדם כאשר כן אמר ה׳ אחר המבול וכאשר יבואר להלן ח׳ כ״ב. אמנם באשר שהשינוי אין תקנה לאנשים שכבר הורגלו ברע ע״כ אמר עוד אמחה את האדם וגו׳ שלהם אין תקנה אלא אבדון:

ויתעצב אל לבו. כבר פירשו חז״ל ברבה אין עצבון אלא אבילות. והיינו כמו התאבלות על העולם. ואינו מובן שהרי עדיין לא אמר ה׳ גזרה של אמחה. ואפי׳ אחר הגזירה אין מתאבלין לפני המיתה. אלא הענין דבכל משך מאה ועשרים שנה מתו כמה צדיקים שהיו בעולם והמה מכונים בשם לב הבריאה. כי הוא תכליתו כמש״כ לעיל בשם שת. ומכונים כמו״כ לבו. באשר באמת אינו נופל עליו ית׳ שום שם ומחשבה כ״א אחר הבריאה. ומש״ה חל על תכלית הבריאה לומר חי אני. כאשר יבואר בפ׳ שלח. וכמו כן חל לומר על הצדיק שהוא תכלית הבריאה בכלל שהוא לבו של הקב״ה בורא העולם ומלואה. והנה בכל דור ודור הצדיק נאסף אל עמיו וזרח צדיק אחר אבל נמשך מאה ועשרים שנה אלו מי שמת לא הניח תמורתו וממלא מקומו מש״ה שייך לומר.

ויתעצב אל לבו. שהתאבל על מות הצדיקים שאין עוד אדם שיהא ראוי לקיים העולם לצוות לו: מש״ה.