העמק דבר על בראשית כד:ב

אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו. הקדים הכתוב לבאר שלש תכונות בכח אליעזר. אשר משום זה היה מסוגל לשליחות הלז. באשר ענין הנדרש להשתדלות נגמר ויוצא לאור ע״י א׳ משלשה אופנים. פעם ע״י לשון רכה והפצרה. פעם ע״י שכל והרחבת דברים. פעם ע״י דעה רחבה ומענה עז. והכל לפי הענין והאדם שבא עמו בדברים. והנה ידוע שאין טבע כל ב״א שוין. יש ב״א מוכשרים לגמור הענין בזה האופן דוקא ויש להיפך וכאן לא ידע אברהם האיך יהי נדרש לבצע הענין. ע״כ בחר בזה העבד שהיו לו כל התכונות. שהיה עבדו ונכנע לאדוניו במענה רך:

זקן ביתו. הוא דבר חכמה וכדאי׳ בפ״ג דיומא ללמוד מכאן שהי׳ אליעזר יושב בישיבה המרבה חכמה:

המושל בכל אשר לו. היינו בכל אשר לאברהם הי׳ הוא נגיד ומצוה בדעה רחבה. וע׳ מש״כ להלן מ״ד ט״ז. ולפי הדרש הנ״ל בהר״ד שהי׳ מושל ביצרו. הודיע הכתוב דמש״ה הי׳ נאמן בעיני אברהם:

שים נא ידך תחת ירכי. לפי הנראה בגמ׳ ר״פ שבועת הדיינים. שלמדו מכאן נק״ח בשעת שבועה א״כ פי׳ שהי׳ שימת ידים לשם נק״ח. וכאן יישב רש״י אמאי לא צוהו לתפוס במילת עצמו. אבל כ״ז אינו שוה ליישב הא שאמר יעקב אבינו ליוסף בזה הלשון. ועוד דשם לא נזכר בדבר יעקב לשון שבועה כלל עד לבסוף. אלא נראה דודאי אינו בשביל שבועה כ״א כריתת ברית בין אדם לחבירו אלא שבכל שני אנשים היה המנהג שימת יד ביד וכלשון יחזקאל י״ז י״ח והנה נתן ידו. ובמשלי כתיב תקעת לזר כפיך. אבל אב לבנו ועבד לאדוניו אין ד״א להשוות יד ליד. ע״כ הזהירו לשום יד תחת ירכו. זהו עיקר פשט הכתוב שהוא כריתת ברית לבד השבועה שבין אדם לשמים. ולימוד הגמ׳ יבואר להלן מקרא ט׳: