המקנה - קונטרס אחרון רפז

כה טוב וגם נעים. שכת אחים ואהבת ריעים. בית ישראל תשועת עולמים בד' נוטעים. ולא יספחו ספיחי סטים וקוצים ריעים. עצרת בוגדים חבלי רשעים. הכל המה מעשה תעתועים מפני אלה אבלה הארץ ונמחה אבן הטועים. ימשכו ידיהם מהם הצנועים. למען ידבקו ב"י איש בנחלת ה' תמים דעים ותהי' אמון אצלו שעשועים. ועלתה לו באחת משלש קדושות ידועים וחיבת חופה וברכת ה' משמיעים יום רצון הוא לסליחה לשבי פשעים

יוסד הארץ ונוטה הרקיעים אלפני דעת נבונים יושבי נטעים. המה הגבורים האדירים אבירי הרועים מעתיקי צורים ומפוצצי סלעים המוציאים לנו מים חיים נובעים ועיני מדות. מיהלות וסוברות. לקורא הדורות. להבין ולדורות אמרות טהורות הלכות ברורות

סי' כ"ו סעיף א' אבל אם בא עלי' דרך זנות כו'. כתב הב"י מדברי הרמב"ם נראה שלוקין משום לא תהיה קדשה. והראב"ד השיג עליו דהא התורה חייבה במפותה קנס וקי"ל דאין לוקין ומשלם ונראה דאף דאיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' מ"מ קשה התקשה הש"ס בכתובות דף ל"ב גבי חייבי לאוין וחייבי כריתות דאינו לוקה ומשלם ה"ל להקשות בכל מפותה דחייבי' מלקות משום לא תהי' קדשה. ולכאורה אין זה קושיא דהא רב נוקי לה בקידושין דף מ"ו במפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואף שאינה מקודשת שאבי' יכול לעכב מ"מ אין בזה לאו דלא תהי' קדשה כיון דבא עלי' לשם אישות ואדרבה משמע משם דפשטא דקרא בהכי מיירי וכ"כ הב"ש בסי' קע"ז דבמפותה לשם אישות הכתוב מדבר ואי משום דקאמר התם דיכול לשנוי לכו בפיתה שלא לשם אישות יש לומר דר' אסי ס"ל כר' יוחנן דס"ל חייבי מלקות שוגגין חייבין ואיכא לאוקמי קרא בלא אתרו בי' אבל להמקשה בכתובות שם על חייבי לאוין באמ' הוי מוקי לקרא בפיתה לשה קידושין ואפשר דקושית הראב"ד הוא אליבא דר"ל דס"ל חייבי מלקות שוגגין פטורין וס"ל נמי בקידושין דף מ"ד כמחלוקת בגירושין כך מחלוקת לקידושין דלחכמי' דר"י יכולה הנערה לקדש עצמה א"כ ליכא לאוקמי קרא בפיתה לשם קידושין דא"כ איך אמר קרא אם מאן ימאן אבי' דהא קרא בנערה משתעי ור"מ דאיהו סתם חכמים דרב יהודא ס"ל דקטנה אין לה קנס מיהו אין זה קושיא דס"ל אף שהיא מקודשת חייבה התורה קנס לאבי' כמ"ש התו' בקידושין שם בד"ה קרא בעיא בשם יש מפרשים ע"ש וכך כתבו התוס' בכתובות דף ל"ט ע"ב בד"ה אין לי אלא אביי. עוד נראה לענ"ד דיש ליישב קושית הראב"ד דהא דמקשה הש"ס בחייבי לאוין דהוי ממון ומלקות משום ששניהם באים כאחד בתחילת ביאה כמ"ש תוס' בסנהדרין דף ע"ב בשם ירושלמי בד"ה ממונא לא משלם דקנס מתחייב בהעראה וכן מלקות במחייבי לאוין הוא בהעראה כדיליף בר"פ הבא על יבמתו בגז"ש אבל הלאו דלא תהיה קדשה לא מחייבי אלא על גמר ביאה כיון דליכא ילפותא בי' לחייבו בהעראה וכ"ש לפמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' נערה בתולה דין י"ז בטעם לאו זה דקדשה משום דגורם שמלא הארץ זימה דאח נושא אחותו ע"ש וזה לא שייך אלא בגמר ביאה א"כ אין קושיא מקנס דמפותה כיון שאין באים כאחד וכבר נתחייב קנס בתחלת ביאה בהעראה ומלקות דלאו לא תהיה קדשה לא בא אלא בסוף ביאה ואין להאריך כי לע"ד אין צריך לכל זה דכבר תרצו הרמב"ם ז"ל בעצמו קושיא זו בהלכות נערה בתולה בפ"ב דין י"ד זה שחייבה התורה למפתה שישלם קנס מפני שאירע דבר שלא מדעת אבי' אבל המייחד את בתו לזנות עובר משו' ולא תחלל את בתך והמכין בתו לכך הרי היא קדשה נראה מבואר מדבריו שבא ליישב קושי' זו דאינה נקראת קדשה אלא אם היא או אבי' הכינה לכך אבל אם הוא פיתה אותה לכך אינה קדשה ונתן טעם לדבר שדבר זה אינו הוה תמיד ואינו מצוי ורצונו שאל תתמה למה יתחייב הבועל מלקות במכנת אליו יותר מכשפיתה אותה והביאה לידי כך על זה אמר מפני שזה דבר ההוה ומצי ומטעם זה האונס שהוא יותר נבלה בישראל ואין בו מלקות לכ"ע משום דלא שכיח כמ"ש התוס' בכתובות דף ט' בד"ה אי בעית אימא ונראה עוד מדבריו שם דכל זמן שהיא ברשות אב אינה נקראת קדשה עד שיכין האב אותה לכך מפני שהזהירו התורה לאב שנאמר אל תחלל את בתך להזנותה אלא שהראב"ד בהשגות והרמב"ן ס"ל דאף שהכינה עצמה לאדם א' אינה נקראת קדשה אלא מכנת ומפקרת לכל אדם

שם בהג"ה י"א שמותר וכו' וי"א שאסור ולוקין. דבר זה מחלוקת הראב"ד והרמב"ם והמעיין בדברי הרמב"ם בריש הלכות אישות שכתב וז"ל קודם מתן תורה הי' אדם פוגע אשה בשוק מכניסה לתוך ביתה ובעלם בינו לבינה וכו' משנתנה תורה נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא משה יקנה אותה בפני עדים וכו' וליקוחין אלו מ"ע של תורה הם וכו' והיינו דכתיב כי יקח איש אשה וגו' כמ"ש הה"מ שם בפ"א מהלכות אישות ובדין ד' כתב קודם מתן תורה אדם פוגע אשה בשוק אם רוצה הוא והיא נותן שכרה וזו נקרא קדשה משנתנה תורה נאסרה קדשה מבואר מדבריו דאיסור פלגש לחוד ואיסור קדשה לחוד שפלגש אין בה אלא איסור עשה ואין בה משום איסור קדשה כיון שיחוד אליו והכניסה לביתו ולאו דקדשה כשאינה מיוחדת אליו וזה דלא כמשמעות הרמ"א ז"ל בהג"הה דכתב דלוקין משום דלא תהי' קדשה. ועיין בח"מ וב"ש דכתבו דאינו אלא אסורא ונראה דהיינו ביטול מ"ע דכי יקח איש אשה והנה הרמב"ן ז"ל החזיק בדברי הראב"ד דפלגש מותרת להדיוט והביא ראיה ממה שמצינו בגדולי עולם שהי' להם פלגשים בכלב ובגדעון וגבי פלגש בגבע' כתיב לשון אשה משמע שלא הי' באיסור ובכ"מ נדחק שהי' כל אלו ע"י יעוד והוא דוחק דלא מצינו דע"י יעוד נקרא פלגש שהרי הקישה הכתוב לאחרת להתחייב בשאר כסות ועונה ונראה לע"ד דצריך להבין דעת הראב"ד והרמב"ן כיון דבאמת מצות עשה לקדש שהרי מנאו הרמב"ם במנין המצות ולא השיג עליו הרמב"ן בזה כדאי' בר"פ האיש מקדש דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן האשה מצוה בה יותר מבשלוחה ואף דאמרינן בביצה דף ל"ה ע"ב ואין מקדשין והא מצוה עביד לא צריכא דיש לו אשה ובנים ובמועד קטן דף י"ח לא מיבעי לארס דלאו מצוה עביד היינו דליכא מצוה כולי האי דאין כל כך חיוב אם כבר נשא אשה וקיים פריה ורביה דליכא אלא עשה דלשבת יצרה מכ"ש אם יש לו אשה אחרת גם עתה כדאמר בביצה ואפי' אין לו אשה ובנים עיקר מ"ע דפ"ו ולשבת יצרה היא בשעת ביאה כדאיתא בגיטין דף מ"א אבל עכ"פ מ"ע היא משום כי יקח שלא לבעול קידשה תחילה כמו מצות שחיטה ושלוח הקן שאם רוצה לאכול בשר או ליקח הבנים מצוה לשחוט או לשלוח האם כיוצא בזו ומברכין בהם אשר קדשנו במצותיו וצונו כמ"ש בחידושינו בר"פ האיש מקדש ונראה לי טעם הרמב"ן והראב"ד כיון שמצינו בתורה שהי' נשים ופלגשים קודם מתן תורה אעפ"י שלא הי' קידושין באותו זמן ע"כ שני ענינים הם ונראה שכיון הראב"ד לזה בהשגות וז"ל ענין פלגשים וכו' ומשמשת הבית ופעמים למשכב רצונו דנשי' היינו שעיקר הנישואין לאישות שמשועבד לה בשאר כסות ועונה ולכל תנאי כתובה והיא משועבד לו ופלגשו עיקר לתשמיש הבית ואינם משועבדים זה לזה בשום דבר אלא לפרקים היא למשכ' כמ"ש הראב"ד וכשנתנה תורה נצטוו באשה שלוקח בתורת אישות כנ"ל שלא יבעול אלא א"כ נתקדש לו אבל על פלגשים לא נצטוו והוא כקודם מתן תורה בלא קידושין ובזה מיושב מה שהשיב המ"מ על הרמב"ן מהא דאמר בכתובות דף ע"ג גבי קטנה שהגדלי דאין אדם עושה בעילתו עילת זנות ולפמ"ש א"ש דהתם כיון שהוא אצלו בתורת אישות ה"ל בעילת זנות אם לא יקדשנה תחילה (מ"מ דברי הרא"ש בר"פ כתובות שכ' מה שאין מברכין אקבמו"צ משום דיכול לקיים מצות פריה ורביה ע"י פלגש אינן מובנים כיון שנשאו בתורת אישות עכ"פ מ"ע שלא יבעול אותה אא"כ קידשה כשחיטה ושלוח הקן כנ"ל ואפשר דכוונתו דלא דמי' לשחיטה כמ"ש דא"א לאכול דשום אופן בלא שחיטה אבל הכא אפשר לבעול אותם בלא קידושין בתורת פלגש ועדיפא מיניה קאמר דאפי' מצות פו"ר יכול לקיים וצ"ע)

ועוד נראה לע"ד דמשמע מהש"ס דפלגש מותרת להדיוט מהא דאי' ביבמות דף ל"ז רב כי איקלע לבי ארדשור מכריז ואמר מאן הוי ליה ליומא ואי בעית אימא רבנין יחוד בעלמא הוי מיחדי לי' וקשה טובא דהא ע"כ הי' קידושין וחופה בעדים דאל"ה לא הוי פת בסלו וא"כ הא נתחייב בעונה וכ"ש בבעילה הראשונה שהיא בעילת מצוה ואפילו אם נימא שהתנה ע"מ שאין לה עליו עונה הא אמרינן בכתובות דף נ"ו המקדש את האשה ע"מ שאין לך עלי שאר כסות ועונה תנאו בטל משום דמתנה מה על שכתוב בתורה והכי ס"ל לרב כדאיתא שם דף פ"ד א"כ אפי' התנה שאין לו עונה ע"כ יתחייב בעונה מכ"ש בעילת מצוה ואין לומר שכנסה בקידושין וחופה על תנאי אם יבעול אותה יחולו הקידושין מהיום ואם לא יבעול אותה לא יחולו הקדושין ז"א דקי"ל אין תנאי בחופה ונראה עיקר שלא הי' אלא בתורת פלגש בלא קידושין ובלא כתובה ולא נתחייבו בשאר כסות ועונה וכשיצאו משם לא היתה צריכה גט ואפ"ה הי' מותר לבוא עלי' פלגש ומה שהוצרך להתנות מתחיל' ליומא אין הטע' משו' דלא ישא אדם אשה ודעתו לגרש' אם לא הודיעה בתחילה כדאי' לקמן בתחילת סי' קי"ט אלא אפי' בפלגש שאינה צריכה גירושין קשה להרחיקה אם לא הודיעה בתחילה כדאי' בסנהדרין דף כ"ב קשה גירושין שהרי התירו לייחוד ולא התירו לגרש והרי במספר הנשים הי' הפלגשים כדאי' שם ותו דמוכח מדלא נשא לאבישג בתורת פלגש והי' לו להרחיק פלגש אחת אע"כ דגם זה בכלל קשה גירושין צריך להודיע בתחילה ועוד יש להביא ראי מהא דאמר בקידושין דף ט' ע"ב ובעלה היא נקנית בביאה ואין א"ע' נקנית בביאה וכו' ואי נימא דפלגש אסור אן התורה ממילא כיון דאיכא איסורא בקנין אינה קונה דכיון דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני כדקי"ל כרבא בריש תמורה וכ"כ התו' שם וכן הוא בי"ד סי'