המקנה עא

קטנה בחיי האב יש לה יד לקבל גט אפ"ה אין להקשות דמנא לי' לרבא למילף מיניה דיכול לומר צאי דעל כרחך ריב"י ס"ל דבעינן שיתן לה האב רשות ולא אמרינן דיש לה יד בעצמה דהא שמעינן ליה לריב"י בהדיא לקמן דהוי כאומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום אלמא ס"ל בהדי' דבעינן כח האב כמו שיבואר בס"ד וע"כ צ"ל לשיטת התוספות לקמן דריב"י ס"ל כאבוהו דס"ל לקמן לר"י דאין שתי ידים זוכות כאחד ויותר נראה דהכא דמי למאמר דבע"כ אמרינן לקמן דף מ"ד דקטנה מן האירוסין אין עושין בה מאמר אלא מדעת אבי' וע"כ צ"ל לשיטת התוס' שם דאף דהוא בע"כ כמו בגט מ"מ כיון דהיא מפקיע א"ע מרשות האב שאני כדמחלק שם הש"ס א"כ הכא ביעוד כיון דהיא ג"כ מפקעת א"ע מרשות אבי' י"ל דלכ"ע אין לה יד בחיי האב ובעינן רשות האב ושפיר יליף רבא דיכול לומר צאי וקבלי קידושיך וכבר כתבנו לעיל דבהא מתרצי קושי' הריטב"א ז"ל היכא מתמהינן לעיל אלמנה קרית לה וכו' דלמא מיירי באומר לה צאי וקבלי וכו' דלפמ"ש דלמאי דהוי ס"ד דנישואין עושה באמת לא הוי אפשר למילף הא דצאי וקבלי קידושיך דהוי כיתומה דיש לה יד ודו"ק

בתוס' ד"ה מלוה שיש עלי' משכון וכו' וי"ל דפשיט לי' דאין עיקר הייעוד וכו' לכאורה הוא דחוק כיון דעיקר הראי' דמקדש בהנאת מחילת מלוה וא"צ להחזיר המשכון וכיון דהכא מחזיר המשכון אין ראי' מכאן ולפמ"ש לעיל דלריב"י א"צ שיעור פדי' אלא אפילו ליכא פרוטה בשיעור פדי' היא מתקדשת במ"י ממש דאף שהיא מבטלת אח"כ מ"י אין בזה כלום דהא אם לא היתה מתקדשת הי' צריכה להשלים אח"כ כדין בורח נמצא ע"כ היא משועבדת לו עד סוף שש וכמ"ש לעיל דטעמא דריב"י משום שאין מכירה אלא לשש שנים שלימות א"כ הרי אינו מחזיר את גופה אלא שמקדשה במ"י דהוי דומי' דמלוה כשאין מחזיר את המשכון ובזה מיושב מה שרצה התוס' לדקדק מזה דאין גופה קנוי דאל"כ שמא מקדש' בהקנא' גופה ז"א דהקנאת גופה אין בו ש"פ אלא קנין גופה נשאר אצלו והוא מקדשה במ"י בלא חזרת המשכון ודו"ק

ע"ב רש"י בד"ה משל מכאן אתה למד וכו' נראה דלא ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כפי' התו' כמשמעות לשון משל משום דקשה איך נלמד אליבא דריב"י ממקדשה לאחר שלשים יום דהתם יכול לחזור בו כדס"ל לר' יוחנן בר"פ האומר אבל הכא כיון דאין מועיל חזרת האב דמקדשה בע"כ כמ"ש התוס' לעיל דף ה' בשם ר"ת ה"נ אינו מועיל מה שחזר בו וקידשה לאחר מיהא לר"ל דמחלק בין דיבור למעשה דאם קידשה אתי מעשה ומבטל מעשה כדס"ל לר"ל שם בר"פ האומר דאף דאם חזרה ונתקדשה מקודשת לשני מ"מ חזר' לא מהני דלא אתי דיבור וכו' מ"מ ס"ל לרש"י ז"ל לפרש הבריית' לר"י דקי"ל כוותיה כיון דחזינן דלא דמי בחזרה. אלא ע"כ הפירוש הוא להיפך דמהכא הוא משל להתם דהשתא הכא דאינו יכול לחזור בו אפ"ה אם קידשה לאחר מקודשת וכ"ש לאחר למ"ד יום אבל לר"ל ע"כ צריך לפרש כפירוש התוספות דא"א למילף התם מהכא דהא אמר שם דס"ל דנתינת מעות כמעשה דמי ע"ש א"כ הכא לריב"י לא נתן הדמים כלל אלא שנתן לה כח ויד שיהא לה לקבל הקידושין וכדאמר לעיל אלמ' קסבר ריב"י לאו לקידושין נתנו אבל התם שנתן המעות מיד י"ל שאין מועיל קידושין דאפשר דנתינת המעות בתחילה כמעשה דמי כדס"ל לר"ל אך לרנב"י דס"ל דגם ריב"י ס"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו שפי' י"ל דס"ל לריב"י דלאו כתנאי דע"מ הוא אלא כתנאי אם הוא ולהכי יכול האב לקדשה לאחר ושפיר איכא לאתויי ראיה מהכא להתם כפירש"י אבל למאן דס"ל אליבא דריב"י דמעות הראשונות לאו לקידושין נתנו והקידושין הם אח"כ אלא שבשעת מכירה נתן לה כח ויד א"כ ליכא למילף מהכא להתם וצ"ל כפי' התוס' דמשל הוא מהתם להכא וס"ל באמת כר"ל דגם במקדש לאחר למ"ד יום ס"ל דאינ' חוזרת אפ"ה אם קידשה א"ע לאחר מהני ולפ"ז ב' הפירושים הם אמת דפירש"י אליבא דר"י ורב נחמן ופי' התוספות אליב' דר"ל ושנויא קמא דלעיל. ודו"ק

בגמרא אם ללמד שמוכרה לפסולים מרעה בעיני אדוני' נפקא וכו' הקשה בספ"י דהא מרעה בעיני אדוניה י"ל שנעשית פסולה אח"כ ואשמועינן קרא דדוקא בכה"ג א"צ לייעד אבל בכשירה רמיה קמי' מצות ייעוד וכייפינן ליה לייעדה ותי' משום דלא משכחת אלא באלמנה ואח"כ נתמנה להיות כהן גדול וס"ל דאין למוכרה לשפחו' אחר אישות ולא משכחת אלמנה ע"י ייעוד כדאמר לעיל משום דס"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו ע"ש ואין דבריו מובנים דלמה לא משכחת אפי' בכהן הדיוט שנעשית זונה או חללה אח"כ דהיינו שבא עליה אחד מחייבי כריתות או חלל וכ"ש לר"א דס"ל דפנוי הבא על הפנוי' עשאה זונה ויותר נלע"ד די"ל דס"ל לר"א דכשנעשה פסולה אחר המכירה אתי עשה דיעוד וכן מנאו הרמב"ם בכלל מ"ע ודחי ל"ת דקי"ל מצות ייעוד קודם למצות פדיה דהא מקשה בכתובות דף מ"ם וניתי עשה דלו תהי' לאשה וידחה ל"ת ומשני דלא דמי למילה וצרעת דאי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל א"כ הכא דהייעוד הוא לרבנן דריב"י אפילו בע"כ יש לומר בכה"ג אתי עשה דייעוד ודחי כמו במצות יבום דדוחה ל"ת כדאמרינן ביבמות והטעם משום דיבמה יבוא עליה אפילו בעל כרחה ולפ"ז הוי אפשר לומר דמתורץ נמי מה שהקשה בספ"י מ"ט דרבנן דלא נפקא להו מקרא דרעה בעיני אדוניה ולפמ"ש יש לומר דסבירא ליה לרבנן כריב"י כדמוקי לעיל רב ספרא סיפא דברייתא דושווין שמוכרה אלמנה לכהן גדול כריב"י וריב"י ס"ל דיעוד הוא מדעתה וכדעת הרמב"ן דבעינן מדעת' ורצונה ממש א"כ שפיר י"ל אם רעה בעיני אדוניה שנעשית פסולה אח"כ דלא אתי עשה ודחי ל"ת דאי אמרה לא בעינ' מי איתא לעשה כלל ולפ"ז צ"ל דהא דקאמר ושווין שמוכרה אלמנה לכה"ג ומוקמינן לי' כריב"י היינו לרבנן ולא לר"א כמ"ש בספ"י אך לפי' ר"ת לעיל דף ה' דאפי' לריב"י לא בעינן אלא שיודיע לה אבל מייעדה בע"כ א"א לפרש הכי ועיי' מ"ש לקמן ליישב אפי' לדעת הר"ת ועוד י"ל דלרבנן משכחת לה במקום דלא שייך דחי' כגון שמוכרה לכה"ג ונעשית בעולה אח"כ וא"כ ה"ל עשה ואין עשה דוחה עשה א"נ שהיתה בעולה מקודם והוא נעשה כה"ג לאחר המכירה אבל לר"א לשיטתו ליכא לאוקמ' בהכי דס"ל ביבמות דף ס"א דכהן גדול לא ישא את הקטנה ומפרש רנב"י דס"ל דאין בתולה אלא נערה א"כ א"א לאוקמ' קרא דרעה בעיני אדוניה דנפסלה אח"כ דכיון דלא משכחת אלא בבעולה לכה"ג הא לכה"ג היתה פסולה מקודם משום איסור קטנות ואף לפמ"ש לעיל דמשכחת אף לר"א אליב' דרב דס"ל מכרה כשהיא נערה מכורה ויוצאה מ"מ קרא ליכא לאוקמ' בהכי דמיירי בקטנות מדקאמר אשר לא יעדה והפדה ונער' א"צ פדיון כיון שיוצאת מיד ותו דאי נימא דיכול למוכרה כשהיא נער' פשיטא שיכול למוכרה לפסולים כדקאמר בבריית' והלא דין הוא ודחי מה למקדשה לפסולים שכן וקדשה כשהיא נערה וכו' שאין מכורה כשהיא נערה א"כ ממ"נ מוכח דאי מיירי בבעולה לכה"ג ממיל' מוכח דיכול למוכרה לפסולים ואפי' למאי דאמר ביבמות דף נ"ט דעש' דבתולה יקח היינו קיחה דנישואין דוקא א"כ י"ל דאי אירוסין עושה שפיר יוכל לייעד ולישא אותה כשתגדל כמ"ש לעיל מ"מ נראה דלר"א א"א לאוקמ' בבעולה לכה"ג די"ל דס"ל דמעות הראשונות לקידושין נתנו ת"כ ממ"נ אי נעשית בעולה אחר המכירה נמצא כשמייעדה היא מקודשת למפרע וה"ל כבעולה אחר אירוסין דכתבו תו' ביבמות דף נ"ט בד"ה לא אישתני גופא דהיכא דנעשה בעולה אחר אירוסין י"ל מותרת לכה"ג אפי' אי נימא קיחה דנישואין וכ"ש אי נימא קיחה דאירוסין ע"ש וא"כ ליכא בזה איסור עשה משא"כ לרבנן דס"ל כריב"י כדמוקי לעיל סיפא דושוין הוי ליה בעולה קודם אירוסין וגם א"ל שהית' בעולה ואח"כ מכרה ואח"כ נעשה כה"ג גם ז"א דכיון דמעות הראשונות לקידושין נתנו ה"ל כאירס בוגרת ואח"כ נתמנה להיות כה"ג דמותר בה כדאי' שם ותו דהא ס"ל פנוי הבא על פנויה עשאה זונה והיתה אסורה קודם מכירה מוכח ממילא דיכול למוכרה לפסולים ועיין מ"ש בסמוך עוד בזה ודו"ק היטב

בתוס' ד"ה ולר"מ וכו' דרבנן אדרבנן לא קשי' דיעוד לא הוי דבר שבממון וכו' כבר כתבתי בק"א במסכ' כתובות סי' ס"ט דמזה סתירה לדברי המרדכי דס"ל דעונה הוי דבר שבממון והבאתי שם דברי הירושלמי שהקשה קושי' התוספות ומשני דקטנה שאני ע"ש שפירשנו דאין האב זוכה בבתו בצערא דגופה כדאית' בב"ק דף פ"ז. ולפ"ז הי' נראה דאפילו לדעת הר"ת שיכול לייעדה בע"כ אפ"ה מועיל תנאי בזה כיון דליכ' צערא דגופה יכול הוא להתנות שלא לייעד אותה בע"כ דצערא דידיה יכול הוא למחול ועיין מ"ש לקמן בזה ומיהא י"ל דאף דס"ל להמרדכי דגם עונה מיקרי דבר שבממון משום שיכול לרצות אותה בממון י"ל דיעוד שאני דכיון דהייעוד הוא בע"כ דידה אין שייך לומר דמהני בה תנאי מדאורייתא משום שיכול לרצותה דמה בכך כיון דהעשה דיעוד הוא אפילו בע"כ דידה אם כן אין ברצונה לא מעלה ולא מוריד אלא כשאר עשה דאורייתא דלא מהני בה תנאי וצ"ל דס"ל להירושלמי כדעת הרמב"ם דמדעתה היינו מרצונה ואם כן שפיר שייך בו מחילה אבל מכל מקום אין קושי' על המרדכי דיש לומר דהוא סבירא ליה כשיטת ר"ת דאף לריב"י אין צריך אלא להודיע לה אבל היעוד הוא אפילו בע"כ וק"ל

דף כ בגמרא ור"מ לפסולין נפקא וכו'. הנה לפמ"ש לעיל טעמא דרבנן דלא נפק' להו מקרא דאם רעה משום דמוקי לה שנפסלה אחר המכירה והא דלא דאי משום דס"ל כריב"י דהיעוד הוא מדעתה ויכולה לומר לא בעינא וצ"ל דר"מ ס"ל כרבנן דריב"י ומיהא נראה דלפמ"ש לעיל בלשון התוספות ד"ה ולר"מ וכו' דאף לפי דעת ר"ת דאף לריב"י מייעדה בע"כ מ"מ לפמ"ש בשם הירושלמי דהא דאינו מועיל תנאי ע"מ שלא לייעדה הוא משום שאין האב זוכה בצער בתו אם כן אם מתנה שלא לייעד בע"כ של בתו