המקנה סח

בו וכ"ש באיסור דמסוכן הוי אלא דזה דוחק כיון דיכול הדבר להתברר אח"כ ואם כבר מת יחזור לו וצ"ע בזה

בגמרא מי כתב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו וכו' צריך להבין פירושו וכי צ"ל לרחב"א הא דאמ' לעיל לעיל דנמכר לנכרי אינו עובד את הבן מדכתיב וחישב עם קונהו ולא עם יורשי קונהו דמשמע דלשאר מילי בר ירושה הוא ואין לומר דה"א דהא גופא קמ"ל קרא דלאו בר ירושה הוא בכל מקום דא"כ למה לי קרא דמהיכא תיתי נימא דיורש את אביו ונראה דלפמ"ש לעיל בעבד עברי הנמכר לישראל דעובד את הבן והיינו דוקא בנו ממש ולא את בן הבן והיינו כשמת בנו בחיי אביו וכמו שהוכחנו לעיל מדין ייעוד דאינו בבן בנו וא"כ ליכא למילף מקרא דיורשי קונהו אלא ירושת הבן אבל בבן בנו ושאר יורשים לא שמעינן דהא אפי' בישראל אינו עובד שאר יורשים והיינו דקאמר מי כתיב ולא ליורשי קונהו דמשמע כל יורשים אבל מקרא כי ירושה לעשו נתתי דפירש"י ז"ל בחומש דירושה הוא מאברהם והיינו דוקא מאברהם ולא מיצחק דהא עשו ירש את הר שעיר בחיי אביו כמפורש בקרא ולא שייך ירושה בחיי האב אלא הענין הוא דלא נתנו ארצות קיני וקניזי וקדמוני דהיינו ארץ שעיר ועמון ומואב כדאי' בפ' חזקת הבתים אלא לאברהם לבד ולא ליצחק וממנו ניתנו הירוש' לעשו את הר שעיר וללוט ניתן מאברה' בתורת ירושה שהי' בן אחיו כדכתיב כי לבני לוט נתתי' ירושה הרי דמוכח אפי' ישאר יורשים ועוד נראה דהא דקאמר כי ירושה לעשו נתתי את הר שעיר היינו שנותנו לו בירושה אבל הוא לא הוריש את החורי כדכתיב ובני עשו יירשום וזה הי' אחר כמ' דורו' תדע דהא קשה דאפי' למאי דס"ד דיש' מומר הוי כנכרי ליכא למימר שעשו ירש את אברהם דהא אמר בסמוך דנכרי אינו יורש את הגר וכן גבי לוט לא שייך שירש מאברהם אלא העיקר הוכחה הוא משום דבני עשו הורישו את החורי לאחר כמה דורות מירושה שנותנה לעשו הרי שירשו את עשו אחר כמה דורות ולפי הס"ד דישראל מומר הוי כנכרי הרי דנכרי יורש את הנכרי ודו"ק

שם יש בעברי שאין בעברי' וכו'. ובמיתות האדון וכו' נראה הא דנקט במיתת האדון סתם אף על גב דע"ע עובד את הבן ודוחק לומר דמיירי בנרצע דהא נרצע אינו יוצא בשש אלא דלא הוצרך לפרש דמוכח ממיל' מדקתני שאין בעבריה ומפרש רב ששת כגון שייעדה ובאמת יוצאת במיתת הבעל וע"כ מיירי במקום ייבום כמ"ש הריטב"א ז"ל והיינו כשאין לו בנים אינו יוצאת מן האח וע"ז קאמר שפיר דבכה"ג עברי יוצא במיתת האדון שאינו עובד את האח וכ"ש דא"ש לפמ"ש לעיל דהא דקאמר להוציא את האח היינו במקום ייבום וק"ל

ברש"י ד"ה לשפחות ושונה וכו' הקשה בספ"י דהא משמע בעירוכין דף כ"ט דהאי ק"ו אינו אלא למ"ד דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות ע"ש ובאמת אין זה קושי' דלא אמר שם הכי אלא אליבא דרב אבל אליבא דשמואל אתי' בריית' ככ"ע וכ"ש דא"ש לפ"מש לעיל דף ע"ז ע"ב דאף לרב אתי' הברייתא ככ"ע אלא דס"ל דלמ"ד דיכול למכרה לשא"ש לא אמר הברייתא דאינה מכורה אלא עד הבגרות ושפיר מייתי רש"י ז"ל הברייתא לכ"ע ופשוט

בתוס' ד"ה כאן בגניבה אחת וכו' וקשה מה שפירש בגניבה א' וכו' נראה דלא קשה להו אלא לאוקימתא דרבא אבל באוקימתא דאביי שפיר איכא לאוקומ' כר"א ומודה דבשני בני אדם דהיינו בשני העמדות בדין דנמכר וחוזר ונמכ' ומודה נמי בשני גניבות באדם א' דהיינו בהעמדה בדין א' דנמכ' פעם א' על גניבה א' ולא פליג אלא בגניבה א' דאינו נמכר בחצי גניבתו אבל באוקימת' דרבא שפיר הקשה. ונראה ליישב דס"ל לר"א דוק' בגניבתו אלף ושוה ה' מאות ואינו יכול לומר לדידי' שוה כל החוב כיון דהוי פלגא אינו בכלל מכירה כלל אבל וודאי שהוא יכול לומר שהוא נותן יותר עד פלגא דהא קי"ל דאין אונאה לעבדים עד פלגא שהוקשו לקרקעות. וכבר כתבנו לעיל דף י"ז גבי חלה שלש דאין חילוק בין עבד כנעני לישראל בזה אם כן עד פלגא הוי דרך מכירה וכה"ג אית בב"ק דף ז' דמאכילין אותו מעשר עני עד מחצה וקאמר שם דעד פלגא אורח' למיזל ע"ש ואם כן כיון שיכול להוסיף עד פלגא הכל נקרא נגד ממכרו דהיינו שיווי העבד ולא פליג ר"א אלא בגניבה אלף ושוה חמש מאות. ולפ"ז היכא דהוא תשעה שנים לפני היובל והיתה גניבתו נגד דמי מכירתו עד היובל אף על גב דאינו נמכר עד שש וחוזר ונמכר עד היובל מ"מ נמכר פעם א' שיכול לומר ששוה לו בשש שנים כשיעו' מכירתו עד היובל ובהכי מיירי בריית' דלעיל דנמכר פעם א' ואינו נמכר שני פעמים. ויש לפרש בזה הא דאמר רבא בהא זכינהו וכו' דהיינו דלפי תירוצו כאן וכו' קשה דלא אתי' כר"א ולא כרבנן לכך מפרש דטעמ' דר"א הוא משום דדרש ולא בחצי גניבתו דדוק' בחצי גניבתו ס"ל דאינו יכול לומר שיקבל בשביל כל הגניבה כיון דהוי פלגא ולא דרך מכירה הוא אבל בריית' דלעיל מיידי בפחות מפלגא. אמנם לולי דבריהם ז"ל נראה לענ"ד דאין סברא כלל לומר דבעינן דוק' שיהא מכוין ממש הגניבה כדמי ממכרו ולמה לא יכול לומר בעל הגניבה שהוא מוחל מותר החוב שהוא יתר על דמי ממכרו או שיקנהו בעצמו ויאמר לדידי שוה לי כל החוב כדאית' בח"מ סי' ע"ב כה"ג ונראה דבאמת סבר ר"א הכי דוודאי אין סברא לומר דלא אמרה התורה שימכו' אלא כשהוא שוה בצימצום כמו הגניבה אלא דס"ל כיון דהתורה אמרה שימכו' בכל גניבתו אין יכולין הבית דין למוכרו אלא אם כן ימחול יתר החוב וכ"ש דאינו נמכר ונשנה שבשעת המכירה ראשונה צריך הוא למחול יתר החוב וקצת נרא' ראי' לדברינו מהא דאמ' לעיל דף ט"ו ע"א דק אמר שם אבל מכרוהו בי' דין דעביד איסור' אימא נקנסי' שלא יצ' ביובל וכבר כתבנו שם בלשון התוספות ישינים דזה אינו אלא כשהי' גניבתו כנגד שש שנים ונמכר עד היובל אבל אם לא היה גניבתו אלא עד היובל לאו קנסא הוא דאם אינו יוצא ביובל אינו נמכר אם כן קשה לר"א מהאי קרא דהא ר"א יליף ש"ש וע"כ צ"ל כהאי שינוי' דה"א דנקנסי' ואם כן איך אמר' התור' שיצא ביובל הא אינו נמכר כלל. ולפמ"ש א"ש דכשהוא מוחל יתר החוב בוודאי נמכר ושפיר ה"א שלא יצא ביובל ולא יצטרך למחול וממיל' דלא קשה קושי' התוספות ושפיר מצי אתי' כר"א דנמכר כשמוחל יתר החוב. ודו"ק

ברש"י ד"ה ולא בכפילו אם יש לו לשלם הקרן ואין לו לשלם הכפל וכו'. לכאורה ק' דל"ל לרש"י ז"ל לפרש בכה"ג ולא מפרש כפשוטו שאם אין לו כלום אין מוכרין אותו אלא בשיעור גניבתו כשהוא כשיעור דמי ממכרו. ולא בשיעור גניבתו וכפלו. דאם הוא כן אין מוכרין אותו כלל כיון שהוא שוה יותר מעיק' גניבתו ועוד מנא ליה לרש"י ז"ל דהדין כן דלמא בכה"ג יהבינן מה שהוא בעין בכפילו ומזבין ליה בגניבתו כדקי"ל בכה"ג בח"מ סי' פ"ג בשני חובות אחד בשטר ואחד בע"פ ע"ש. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל דכיון דאמר בגניבתו ולא בזממו א"כ לכאורה הוי עדי גניבה עדות שאאי"ל כיון דאינהו לא מזדבנו אלא דבאמת דבממון לא בעינן דרישה וחקירה ועדות שאאי"ל כדאית' בריש סנהדרין ואפילו ע"פ עצמו משלם או נמכר בגניבתו אבל בכפילו כיון דהוא קנס וקי"ל דבקנס בעינן עדות שאי"ל כמו בדיני נפשות אם כן לא הוה צריך למעט ולא בכפילו אע"כ בכה"ג דאם יש לו שיעור הקרן דאז ה"א דגובה מה שהוא בעין בעד הכפל דזהו הוי עשאי"ל שגם הם משלמין וימכרו אותו בעד הקרן דלא בעינן עשאי"ל. ועיין מה שכתבתי לקמן בזה ודו"ק

בגמרא אמר רבא בע"כ דאדון וכו'. עיין במהרש"א ז"ל שדקדק בלשון אי הכי ע"ע נמי דמשמע דאי אמרינן בע"כ דאדון א"ש ע"ש שנדחק ונראה לי דא"ש לפמ"ש לעיל דף ט"ז דלדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דהא דאמר רבא זאת אומרת ע"ע גופו קנוי היינו דוק' ע"ע דמות' בשפחה כנענית אבל באמה עבריה באמת אין גופה קנוי וכבר כתבנו לעיל שם בשם הרשב"א ז"ל דהא דאמר שם אי דכתב שטרי אדמי' היינו כסף. אף על גב דקי"ל בקידושי אשה דהיכ' דמקדשה בשט"ח של עצמה אינה מקודשת היינו משום דלפי הס"ד דע"ע אין גופ' קנוי מהני בו כסף כה"ג ולפ"ז באמה עבריה דאף לפי האמת אין גופ' קנוי מהני בה שטר כזה' מטעם דהיינו כסף ולפ"ז א"ש דדוק' באמה עבריה מהני שטרי' אדמי משום דהיינו כסף אלא דאביי אקשי ליה דזהו דוקא מרצון האדון אבל בע"כ לא משום דנקט מרגנית' וכו' ועוד נראה דיש ליישב דה"א לחלק דקי"ל דאין אדם מחויב להשכיר א"ע לעשות מלאכה ולשלם שום חוב כמ"ש תוספות בכתובות דף ס"ג ע"ב אם כן אם יכתוב לו העבד שט"ח על דמי' אם כן לא יכול האדון אח"כ לכופו לעשו' מלאכ' יותר על מזונותיו כדי לשלם חובו אם כן פשוט הוא שלא לכוף את רבו לשחררו ולגבות חובו אם יתעשר משא"כ באמה דקטנה מחויבת לעשות מלאכה לאבי' כדנפק' לן מלאמה דבת מעשה ידי' לאבי' וכפינן לה לעשות מלאכה אפי' יותר על מזונותיה אם כן כיון דהאב קיבל כבר מהאדון שיעור מעשה ידיו כשיעור זמן עבדות אם כן ממילא נכוף הבת שתעשה מ"י לאבי' כדינ' ויקח האדון דמי חובו ממותר מעשה ידי' על מזונותיה ואין לו בזה שום הפסד דהא אין לה בה אלא שיעור מ"י העודף על מזונותיה אף כשתעבוד אצלו אלא דאפ"ה מקשה שקיל מרגנית' וכו' כיון שאינה תחת ידו לכופה למלאכה אם כן יצטרך כל שעה לכוף אותה על פי ב"ד ואם תעשה שמא תבריח אותו וצ"ע בזה אם יכול המלוה לכוף את בת הלוה או ע"ע שלו שיעשה מלאכה כדי שישלם הלוה את חובו משום דמשועבד מדר' נתן מ"מ י"ל דהוי ס"ד לפרש הכי ודוק

בתוס' ד"ה אמר אביי וכו' וקצת קשה להר"ם א"כ מאי קאמר וכו' י"ל דס"ל לרש"י ז"ל כשיטת ר"ת שהביאו תוספת רי"ד לקמן דף כ"א ע"ב דאינו נפדה בגירעון כסף אלא כשקנין היה ע"י כסף אבל כשקנין היה ע"י שטר אינו יוצאת בגירעון כסף אם כן יכול האב לחזור ולמוכרה ע"י קנין שטר דלא יועיל פדיון וק"ל

בא"ד ושמא י"ל דנכוף לבני משפחה וכו' אין להקשות דהא איבעי' היא לקמן דף כ"א אם נגאל היא בקרובים ונפשוט מהכא דנגאל בקרובים ז"א כמ"ש לעיל בדף ט"ו ע"ב בתוס' ד"ה א"ק יגאלנו וכו' דהא דריבה רחמנא גאולת קרובים היינו דוקא בע"כ דעבד דאי מרצונו פשיט' דיכולין לזכות המעות והוי כגואל א"ע וא"כ באמה עברי' שהי' קטנה כיון שזכות הוא לה שתפדה פשיטא שנגאלת בקרובים והיינו דכתבה התורה סתם והפדה דבקטנה לא שייך שתפדה א"ע אלא כיון שזכות הוא