המקנה לו

דיחוי כיון דיש לה חלק בו ממילא דהוי קידושין אפי' לא קנתה הקידושין ולא קשי' להו אלא על פירש"י דמשמע דס"ל דדוקא בסלע שלה דקונ' מדין חצר אך לפי מ"ש לעיל דאפי' אם אינו דרך דיחוי כיון דבתן מנה לפלוני אינו אלא מדין ערב דמתקדשת בההוא הנאה היינו הנאה שנתן ע"פ ציווי שלה צריך לחזור ולומר שתתקדש בההוא הנאה כיון שהקידושין הראשונים הי' במנה עצמה א"כ י"ל דס"ל לרש"י ז"ל נמי כדעת מקצת גדולים הנ"ל אלא דס"ל מדקתני בברייתא אם הי' סלע שלה מקודשת ולא הצריכה לחזור ולומר שתתקדש באותו הנאה ע"כ הטעם דהוי כמו שמקבלת בעצמה ומתקדשת במנה עצמה דא"צ אמירה לפ"ז יש ליישב קושייתם על רש"י ז"ל די"ל דאיבעי' דר' ביבי דאפי' בלא חזר ואמר נהי דבטלה אמירה ראשונה מ"מ כיון שהיא אמרה תנם על גבי סלע דלא הוו דיחוי הוי כנתן הוא ואמרה היא דמקודשת מספק כדאית' לעיל דף ה' ע"ב ושפיר קמבעי' ליה אבל בבריית' דנקט אם הי' סלע שלה מקודשת משמע קידושין וודאי ע"כ צ"ל מדין חצר דלא בטלה אמירה קמא דידיה

דף ט אמר ר' חמא כל הבא מיהבא לאו כלום הוא וכו' כתב הב"י דמשמע מדברי הרא"ש ז"ל דאם לא אמר כלל מקודשת מדכתב הרא"ש ז"ל דאם אמר לה אח"כ התקדשי לי ושתקה מקודש' ובספר עצמות יוסף תמה עליו דמה ענין זה לזה וכן הקשה הב"ח והב"ש ע"ש. ונראה פרושו דס"ל דהא דאמר ר' חמא כל הבא מיהב' לאו כלום הוא ולא אמר סתם אינה מקודשת אלא קמ"ל דכל שאמרה דרך דחי' גרע טפי משתיקה דליכא למימר לרבותא נקט דוודאי מה דקאמרה הב לא עדיפא משתקה דאין מדברי' ראי' לקידושין אלא גריעותא להחזיק דברי' ראשונה שאמרה שיתן לה דרך מתנ' משמע דבשתק' מקודשת אלא דהוי איכ' למימר דמיירי שאמר אח"כ התקדשי ובהא קמ"ל ר' חמא כיון דאמרה הבא מיהבא הוי דחיי' ומיבעי' לי' בהב אשקי ושדי אי נימא דמהני אבל אי לא אמר אח"כ התקדשי ליכא למידק דשתיק' מהני. אבל מדכתב הרא"ש דלא חזר ואמר התקדשי ממילא משמע דבשתק' מתחלה מהני והיינו דברי הב"י שסיים שם וז"ל ולפמ"ש בשם הרשב"א אתי שפיר ע"ש והיינו משום דס"ל להרשב"א דהסוגי' מיירי שאמר לה אח"כ בשעת נתינה התקדשי לי בו דכיון דאמרה בתחלה הבא מיהב' ולא השיב' לו הן הוי כאלו אמרה איני רוצה בקידושין והיינו דמיבעי' לי' בהב ואשקי אבל אם שתקה וודאי מהני בכה"ג אבל אם לא חזר ואמר התקדשי לא מהני אפי' שתקה מתחלה כן נראה לי לפרש דבריו ז"ל ודו"ק

בתוס' ד"ה הב אשקי וכו' מוכח מדבריהם דס"ל דלא כהרא"ש ז"ל דכתב דאם אמר אח"כ בשעת נתינה התקדשי מקודשת דהא ע"כ צ"ל לעיל בתן מנה לפלוני דהבעל אמר אח"כ התקדשי לי במה שאני נותן לפלוני כפירש"י ז"ל לעיל ולסברת הרא"ש הכא ג"כ מהני אם אומר אח"כ התקדשי לי וק"ל

תוס' ד"ה אשקוי אשקיין הנך תלת וכו' נראה דהעמידו דבריה' על הך עובדא דאשקוי אשקיין דאין כ"כ קושי' בהך דשדי משדי' דמייתי דרב זביד נמי ס"ל כר' חמא אלא דקשי' להו דלא הוי צריך לאתויי הך דאשקוי דהא היינו הך דר' חמא בהבא מיהבא ולולי דבריהם הי' נראה לפי מה דפי רש"י לקמן דף מ"ח ע"ב גבי התקדשי לי בכוס יין דמסתמא מקדש' במידי דחשוב טפי משא"כ גבי מוכר או נותן דקיי"ל דנותן לו את הגרוע כדקיי"ל גבי בית בביתי אני מוכר לך א"כ י"ל דהכא שינת' לשונ' הראשון דאמר' הב לי חד כסא ואח"כ שינת' ואמר' אשקוי אשקיין יין דלא כאינך עובדא משום דבתחלה הי' דעתה על היין במתנה וכיון דאמר לה התקדשי לי דמסתמא מקדשין בכוס ולא ביין דכוס חשיב טפי הוצרכה לומר אשקוי חשקיין לגלות דדעת' על היין ולמתנ' א"כ אין ללמוד זה מעובדא קמייתא ועיין מ"ש בק"א דמוכח כן מלשון הרמב"ם וש"ע שכתבו הך דינא דאשקוי בבבא בפני עצמה וק"ל

בגמרא בשטר כיצד וכו' נראה הא דנקט בתך ולא נקט שמקדש אותה עצמה משום דעיקר הרבותא הוא שהבעל כותב ולא האב ולא נימא דדמי לשטר זבינא משום דכתיב את בתי נתתי כדקאמר בסמוך וכן נר' מהא דאמר לקמן ה"נ קרי כי יקח ופי' רש"י ז"ל ונימא דאבי הנער' קאמר שהוא מקיח' לבעל ונר' דהיינו כי יקח דכתיב בפ' מוציא ש"ר דכתיב בתר הכי חת בתי נתתי ולפ"ז י"ל דכי יקח דכתיב בפ' מחזיר גרושתו דמיירי במקדש את עצמו קרינן כי יקח כפשטא דלא דמי לזבינא שמוכר דבר אחר ואהא ל"ק לי' ובזה מיושב מה שהקשה הרמב"ן ז"ל דלא מקשה הכי לעיל דף ה' ע"ב גבי כיצד בכסף אמר לה הרי את מקודשת לי וכו' והא דלת דמי לזבינא שהמוכר אומר שדי מכורה לך ולפמ"ש אתי שפיר דל"ק לי' הכא אלא על הבריית' זו דנקט הכי אפי' בבתך מקודשת לי דדמי לזבינא ובזה אתי שפיר נמי הא דמייתי קרא את בתי נתתי ולא מייתי קרא גופי' דילפינן מיני' קידושי שטר מויצא' והלכה והית' לאיש אחר דתלה הכתוב בדידה שהיא הלכה והית' לאיש וכו' ולפי מ"ש אתי שפיר דהתם וודאי איירי שקדש' את עצמה כיון שכבר היתה בעול' ויצא מרשות אבי' וע"כ קרא לאו דוקא נקט תדע דהא כתיב בסיפא דקרא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה הרי תלה הכתוב בדידי' וליכא למשמע מיני' אלא מקדש א"ע שאני וכן מוכח מקרא דאם אחרת יקח לו ועיין מה שכתבנו עוד מזה לקמן בתוס' ד"ה הלכתא נינהו ועיין מ"ש לקמן ע"ב גבי הא דאמר ר"נ ב"י כגון שקידש' בשטר דמוכח ג"כ כנ"ל וק"ל:

שם אע"פ שאין בו שוה פרוטה וכו' כבר כתבנו לעיל בריש מכילתין לשון הירושלמי שהביא הרי"ף ז"ל דבשטר ע"כ מוכח אע"פ שאין בו שוה פרוטה דאם יש בו שוה פרוט' היינו כסף ולכאור' קשה לפי דעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דהא דקאמר לעיל והילכתא שיראי ל"צ שומא היינו דווקא בשיראי שהאש' מתאוה אליהם אבל בשאר דברים צריכא שומא א"כ י"ל דלעולם בעינן שוה פרוט' והא דאינ' מתקדשת מטעם שוה כסף הוא משום שלא נישומו כמ"ש תוס' לעיל דף ז' ע"ב בד"ה ור' יוסף וכו'. דהא דאמרינ' אם יש בנייר ש"פ מקודשת היינו דוקא כשנישום קודם ואפי' לפמ"ש הר"ן והביאו הב"ש ריש סי' ל"א דלדעת הרמב"ם מהני שומא אח"כ שתהי' מקודשת משעת השומא מ"מ נ"מ אם חזר א' מהן קודם השומא ואין לומר דאפי' בקידושי שטר אי ס"ד דבעינן ש"פ הא לא סמכ' דעת' דשמא אינה ש"פ זה אינו דלא מיבעי' בשטר שהוא בוודאי שוה פרוטה אלא בקידושי כסף כיון שלא אמר בכל דהו לא מהני עד שתדע השומא א"כ בקידושי שטר בוודאי כה"ג מהני וכ"ש לפי מ"ש לעיל דהיכא דמספקת אי אית בי' שוה פרוטה שפיר סמכה דעתה כיון שאם אינו שוה פרוט' אינו מקודשת א"כ שפיר מתקדשת בשטר אע"פ שאינו ידוע שומתן מיהו לפי מ"ש מהרש"א לעיל דף זי"ן דסתם הוי כמו בכל דהוא אתי שפיר אך כבר כתבנו דמשמע מדברי תוס' דצ"ל בפי' בכל דהוא ואפשר לומר כיון דנקט בברייתא זו בתך מקודשת לי דאמרינן לעיל דאתתא לא בקיאה בשומא משמע דוקא איתתא אבל גברא מסתמא בקי בשומא כמ"ש בספ"י ושאר מפרשי' א"כ באב שמקדש את בתו א"צ שומא ע"כ הא דאינה מתקדשת מטעם כסף הוא משו' דאין בו ש"פ וי"ל עוד דהא דנקט בברייתא על הנייר ועל החרס היינו נמי לרבותא זו שאין בו שוה פרוטה משום דלפי מ"ש הפוסקים דלדעת הרמב"ם והגאונים באה"ע סי' ק"ל דאפי' לר' אלעזר דס"ל עדי מסירה כרתי אפ"ה סגי נמי בעדי חתימה לחוד א"כ י"ל דבקידושי שטר א"צ לקדש בפני עדים דסגי בעדי חתימה לבד משא"כ כשמקדש בכסף דקיי"ל דמקדש שלא בעדים אינו כלום אם כן לפי זה לא הוי הכרח לדברי הירושלמי דשטר אף על פי שאין בו שוה פרוטה דאל"כ היינו כסף משום די"ל דבשטר מועיל אע"פ שאינו נותן לה בפני עדים משום שיש בו עדי חתימ' אבל כיון דנקט בברייתא אפי' על החרס דיכול להזדייף והיינו משום דעדי מסירה כרתי כמ"ש התוספות א"כ היינו דקאמר בתר הכי אע"פ שאין בו ש"פ דאל"ה היינו כסף מיהו לדעת המפרשי' בסי' ק"ל דטעם הרמב"ם והגאונים משום דכיון דע"י שטר בע"ח נודע שבא מידו לידה הו"ל כאילו הי' עדי מסירה א"כ י"ל דאפי' אי מטעם כסף נמי יועילו ע"ח להיות כאלו מקדש בפני עדים ודו"ק

שם בתך מקודשת לי וכו'. כתב הרשב"א ז"ל דבתך לאו דווקא דהא צריך ליכתוב שמו ושמה ונראה דלפי מ"ש התוס' בגיטין דף כ' בד"ה הא בעינן דלר"א דס"ל עדי מסירה כרתי א"צ להזכיר שמו ושמה וכן כתב הג"א שם א"כ כיון שכתבו התוס' דסוגי' זו אתי' אליבא דר"א מדמהני על החרס אע"ג דיכול להזדייף וכן כתב הרשב"א עצמו ממילא דאין צריך להזכיר שמו ושמה וק"ל

בגמרא קרי ביה כי יקח וכו' לכאורה קשה לי לפי משמעות פירש"י ז"ל דאי קרינן כי יקח איש אשה היינו דאיש קאי על האב שהוא מקנה את בתו לאשה א"כ הא דאמר לעיל דף ד' ע"ב דאיצטריך אין כסף דאי כתב רחמנא כי יקח הו"א קידושין דיהב לה בעל דידה הוי ואי נימא דקרי בי' כי יקח קשה ל"ל קרא דאין כסף נהי דאמר לעיל דף ג' ע"ב דלא ילפינן ואת בתי נתתי השתא אבי' מקבל קידושין וכו' משום דהו"א ה"מ קטנה דל"ל יד מ"מ ניליף מקרא דכי יקח אי קרינן בי' כי יקח איש דהיינו האב דאשה גדולה משמע כדאמרינן גבי חליצה אשה כתיב בפרשה ובכמה דוכתי' והשתא דהאב מקבל קידושין ואיהי תשקול כספא ועיין מ"ש בסמוך בתוס' ד"ה והלכתא וכו' דלפי הצריכותא דלעיל לא א"ש הא דמשני הלכתא היא וכו' ומזה היה נראה דמוכח כפי' רש"י ז"ל שם בד"ה ותנא מייתי לה וכו' דמשמע מדבריו ז"ל דתנא דברייתא דיליף קידושי כסף מקיחה קיחה לית ליה דרשה דאין כסף כמ"ש בספ"י שם והא דקאמר לעיל צריכותא סוגי' הש"ס הי' אליבא דרב דדריש יו"ד דאין כסף א"כ י"ל דהכא מפרש אליבא דתנא דברייתא ולפ"ז יש ליישב קושית התוס' בד"ה הלכתא נינהו וכו' אימא כיון דהלכתא נינהו למה לי' קרא דויצא' והיתה וכו' ולפמ"ש א"ש דהא דקאמר הלכתא היינו אליבא דתנא דברייתא ובאמת לדידי' אין צריך למילף מהיקש' דויצאה והיתה וס"ל דהיקשא דויצאה והיתה איצטריך למילי אחרינא טובא כדאיתא בכמה דוכתי' וסוגי' דלעיל דיליף קידושי שטר מויצאה והיתה היינו אליבא דרב דלדידי' א"צ לומר דהלכתא נינהו כנ"ל ודו"ק: