המקנה לד

דכיסופ' כיון דגם היא יכולה לחזור כל זמן שלא ישלים לה. וקמ"ל דאפ"ה אינה מקודשת משום דבמנה זה לא מהני השלמה כדעת הרמב"ן וממיל' מתורץ קושי' התוס' דהיינו דקשי' להסוגי' דאי נימא במנה סתם דלא כר"א דגם היא יכולה לחזור א"כ ק' דהשת' במנה סתם לא הוי קדושין כת"ק דבריית' לקמן דף מ"ז דאמר אינה מקודשת משום כיסופ' ואפי' יתן לה דינר החסר לא מהני דלא סמכה דעתה בשעת קדושין א"כ תו לא שייך לומר דנקט מנה זה לרבות' דהא גם במנה סתם לא הוי תנאי ואפ"ה ס"ל לרבנן אינה מקודשת משום כיסופ' אע"כ צ"ל דבסתם אינה אלא תנאי ושפיר י"ל דנקט לרבות' ואין להקשות דהו"ל לאוקמ' בריית' כיש אומרים דלקמן דף מ"ז דלא חיישי' לכיסופ' זה אינו דוודאי שייך למימר ה"נ מסתבר' לאוקמי בריית' אליבא דהלכת' כת"ק שם. אמנם נראה לענ"ד לדעת רש"י ז"ל דמשמע מדבריו דאפי' במנה זה אם לא חזרה בו הוי קדושין כמו שהבינו מדבריו בד"ה השתא במנה סתם וכו' דלכאורה יש לתמו' הא דנקט בברייתא בריש' רצה אחד מהן לחזור וכו' ובסיפ' נקט ל' אינה מקודשת ולא נקט רצה אחד מהן לחזור כמו בריש ותו דלפי האמת דפרושי קא מפרש וכו' כיצד כגון דאומר לה מנה זו כל הסיפ' מיותר דלא הל"ל אלא כיצד באמר התקדשי לי במנה זו בשלמא לדעת התוס' היינו דקמ"ל דאם חסר דינר אינה מקודשת כלל אפילו אם לא חזרה אבל לדעת רש"י קשה. ונראה לענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דהא דאמרינן דחיישינן לכיסופ' אפילו במנה סתם היינו כשנתן לה מנה חסר דינר בפ"א אבל במונה והולך לאוקימת' קמיית' דס"ל דאין חילוק במונה והולך ולא אמרינן דדעתי' אכולה א"כ למאי דאמרי' לקמן דמ"ז דבמנה חסר צ"ט לא כיסופ' למיתבעי' כיון שנתן לה דינר הראשון הוי קדושין וכל צ"ט הוי תנאי. איך נאמר דכשנתן לה אח"כ עוד צ"ט לא סמכה דעתה על דינר האחרון הא כבר נתקדש' בדינר הראשון א"כ י"ל דהא דקתני בסיפ' אינה מקודשת דמשמע דאפי' אם לא חזר בו אינה מקודשת היינו משום כיסופא ומיירי בסיפ' דומי' דרישא שהי' מונה והולך ודוקא כשאומר מנה זה דלא הוי תנאי לא מהני השלמה אבל במנה סתם כיון דבדינר הראשון הוי קדושין תו לא שייך כיסופא כנ"ל והא דקאמר לקמן דף מ"ז דחיישינן לכיסופ' אפי' במנה סתם היינו כשנותן לה צ"ט בפ"א וכ"ש לפי מ"ש לעיל לדעת רש"י דמיירי התם במונה והולך וכשינויי דרב אשי דלא הוי קדושין עד דינר האחרון ושפיר שייך בו כיסופ' וממיל' מתורץ קושי' התוס' דדלמא בסיפא אינה מקודשת כלל דאי נימא דלא כר"א א"כ גם במנה סתם אינה מקודשת כלל משום כיסופ' דאפילו במונה והולך לא נתקדשה בדינר הראשון מיהו לתרוצ' דר' אשי דמשני מונה והולך שאני ע"כ צ"ל דבסיפ' לא מיירי במונה והולך דא"כ ל"ל במנה זה אפי' מנה סתם נמי א"כ צ"ל דלית לי' להאי תנא טעמא דכיסופ' ומיירי בין שנותן לה בפ"א או אפי' במונה והולך וקמ"ל דלא הוי קדושין כלל ובזה אתו שפיר הא דאמר הש"ס ה"נ מסתבר' קודם תירוצו דר' אשי אע"ג דמסבר' זו מסתבר' ג"כ שינויי דר' אשי ולפמ"ש אתי שפיר כיון דלישנויי דר' ע"כ צ"ל דלית לי' להאי תנא טעמא דכיסופ' א"כ שפיר י"ל דרישא מיירי במנה סתם אלא דבסיפ' קמ"ל דלא הוי קדושין כלל כמו שהקשו תוספות ודו"ק:

שם האי דינר של נחשת ה"ד וכו' עיין מה שכתב בק"א

בגמרא אמר רבא וכו' והניח עלי' משכון וכו'. כתב הב"ש בסי' כ"ט ס"ק יו"ד לפי דעת הראב"ד ז"ל דס"ל דהטעם הוא משום דלא נתחייב לה כלל ואפי' במתנ' לא מהני כמ"ש הרא"ש ז"ל י"ל דאם קידשה בשטר חוב דהיינו שנותן לה שט"ח בידה על עצמו ואמר לה התקדשי לי בזה מקודשת אפי' בלא משכון וכ"כ הש"ג וכ"כ הרשב"א ז"ל לעיל דף ה' גבי שטר שאין פודין הקדשו' ממשמעות דברי רש"י ז"ל וכבר הארכנו בזה לעיל לפרש דברי רש"י ז"ל ועמ"ש שם בתו' דמוכח איפכ' ולכאורה קשה לפי מאי שפי' רש"י לקמן דף מ"ז בהא דאמר הונא חברין מוקי לה במילי אוחרי דמיירי שאמר לה דינר החסר יהא עלי במלוה א"כ קשה דלפי מאי דס"ד התם דאפילו בכל המנה כסיפ' לה מילתא למתבעי' למה לי לאוקמי ברייתא בנתן לה מנה ונמצא חסר דינר ולשון מלוה קאי על אותו הדינר החסר הו"ל לאוקמי שקידש אותה במלוה עצמו שקיבל ע"ע בחוב דהא ע"כ מיירי שאמר התם אתם עדי דאל"כ במאי נשתעבד כשקיבל עליו בהלוא' וא"כ בהלווא' עצמו מקודש' אי לאו משו דכיסופ' לה מילת' למתבעי ולמ' נקט בחנ' שנתן לה מנה חסר דינר אך לפמ"ש לעיל דלא מיירי שאמר אתם עדי אלא כיון שמקודשת בדינר הוי לי' המותר כשטרי פסיקת' דמהני מדרב גידל א"כ ע"כ צ"ל שנתן לה מנה חסר דינר וקידשה בו דאם קידשה בהלואה עצמה במה ישתעבד תדע דהא ע"כ צריך לומר כן לר"ל דס"ל בר"פ הנושא דלא יכול להשתעבד אפי' באתם עדי כ"א בדרך הודא' לפי' ר"ת וכ"ש לפי' רש"י דאפי' לר"י אינו יכול להתחייב וע"כ צ"ל משום פסיקת' ועוד נראה דאפי' אי אמרינן דמקדש אותה בשט"ח מהני אפי' אם שתקה ולא אמרה הן היינו משום דקיבלה השטר חוב וזה מורה שנתרצה אבל אם אמר לה הרי הוא עלי מלוה אפי' אמר אתם עדי במה יודע שהיא נתרצית והו"ל כשתיקה לאחר מתן מעות דצריכ' לומר הן וכיון שאמרה הן לא שייך כלל לומר דלא סמכה דעתה משים דכסיפ' לה מילתא למיתבעי' כמ"ש המ"מ שם בסי' כ"ט דאפי' לדעת הפוסקים דבחסר דינר אינה מקודשת משום דכסיפא מילת' למיתבעי' מ"מ כשנתרצית ואמרה הן חזי' דסמכ' דעתה ומקודשת א"כ אי הוי נקט במלוה שקיבל על עצמו ע"כ צ"ל שאמרה הן ולא שייך פלוגתייהו בכסיפא לה למיתבעי' וק"ל

ע"ב בתוס' ד"ה מנה אין כאן וכו' וכמו כן וכו' והרמב"ן ז"ל ס"ל דבמתנה מהני משא"כ בקידושין כיון דאותו מנה שהוא מקדש בה אכתי אגיד גבי' וכסף קידושין דאגיד גבי בעל לאו קידושי' וכ"כ הר"ן ז"ל ונרא' דס"ל להתוס' דע"כ ליתא לסברא זו דא"כ בשט"ח דאחרים דאמר לקמן דף מ"ח דפליגי ר"מ ורבנן ואמרינן דכ"ע ס"ל כשמואל והכא באשה סמכה דעתה וכו' והנה הרא"ש ז"ל כתב בכתובת פ' הכותב דף פ"ה בשם ר"ת הטעם דיכול לימחול משום דשני שיעבודים יש שיעבוד הגוף ושיעבוד הנכסי' ושיעבוד הגוף אינו יכול למכור אלא שיעבוד הנכסי' וכיון דמוחל שיעבוד הגוף ממיל' בטל שיעבוד הנכסי' א"כ גם במקדש בשט"ח דאחרים הקידושין אגיד' ביה דשיעבוד הגוף נשאר אצלו דלא עדיף ממוכר שט"ח דמהאי טעמא יכול למחול ואפ"ה אי סמכה דעתה מקודשת ואפשר דהרמב"ן ז"ל סביר' ליה כאידך טעמ' שכתבו התוס' דמצי מחיל וק"ל ועיין מ"ש בק"א סי' כ"ט: בא"ד וכשרגילין לעשות שידוכין. עיין מ"ש בזה בק"א סוף סי' נו"ן

בגמרא התם במשכון דאחרים וכדר' יצחק וכו' הקשו בס' עצמות יוסף למה קאמר משכון דאחרים הול"ל משכון דידה כדקאמר לקמן דף י"ט קידשה במלוה שיש עליה משכון וכבר כתב הרשב"א בחידושיו דלאו דוקא אלא לאפוקי משכון דידי' ובאמת לפמ"ש תוס' לקמן דף י"ט דהא דאמר שם קידשה במלוה שיש עליה משכון היינו שמקדשה אותה במלוה ולא במשכון עצמה א"כ לק"מ דהא הכא מיירי שמקדשה במשכון עצמה וכלישנא דברייתא קידש' במשכון וכן כ' שם הרשב"א עצמו דלא שייך שם הך דר' יצחק משום דאינו מקנה לה את המשכון עצמו בתורת קידושין ובזה אתי שפיר נמי מה שכתב הראב"ד ז"ל והביאו הטוש"ע בח"מ סי' ס"ו דבמלוה על משכון שמכר לו את השטר חוב ומסר לו את המשכון אינו יכול למחול ודקדק כן מלשון הרי"ף ז"ל ע"ש ולא הביא ראיה לזה מסוגי' דאמר בפשיטות דקידשה במשכון דאחרים מקודשת וע"כ דלא מצי מחיל כמ"ש הרמ"בן ז"ל בשמעתין אלא דהכא שאני כיון שקידשה במשכון עצמו ומקנה לה הקנין שיש לו במשכון וודאי דאינו יכול לימחול משא"כ כשמכר לו החוב אף שמסר לו את המשכון אלא דאפ"ה יש לדקדק דלמה קאמר דוקא במשכון דאחרים דה"ה במשכון דידה אם קידשה במשכון עצמו מקודשת מדר' יצחק. ונהירנא כד הווינא טליא שמעתי מאמ"ו ז"ל דלפי מ"ש התוס' בב"מ דף פ"ב ע"ב דהכא מיירי במשכנו שלא בשעת הלוואה א"כ י"ל דדוקא נקט משכון דאחרים דהא כתב הסמ"ע בסי' צ"ד דלא תחבול בגד אלמנה דאמר רחמנא לאו דוקא אלמנה אלא כל אשה אלא דכתב שם בתולה שהיא ברשות אבי' יכול לחבול והשיג עליו הט"ז שם דכל אשה בכלל א"כ כיון דלאו דחובל אלמנה ניתק לעשה בעמוד והחזיר קאי כדאיתא במכות אם כן כי היכא דקיימא לן בקידשה בגזל יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי הכי נמי כשקידשה במשכון שלה כיון דצריך להחזיר לה המשכון יכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וא"ל כגון שאמרה הן דמהני אפי' בגזל דידה משום דאמרי' דהקנתה לו כדי שתתקדש וא"כ מלתא דפשיט' היא והו"ל לאשמועינן בגזל דידה גופא ואפי' לפי מ"ש תוס' כאן דמיירי הכא אפי' בשעת הלוואתו היינו מדקתני סתמא משמע בין בשעת הלוואתו ובין שלא בשע' הלוואתו א"כ מהאי טעמא נמי לא נקט משכון דיד' כיון דאינו אלא במשכון בשעת הלוואתו אבל במשכון שלב"ה אינה מקודש' כנ"ל וכ"ש לדע' הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מלוה ולוה דבאלמנה עובר אף בשעת הלוואתו א"כ לעולם חייב להחזיר ויכולה לומר אין שקלי ודידי שקלי וע"כ הא דקאמר לקמן דיכול לקדש במלוה שיש עלי' משכון היינו במלוה עצמו כנ"ל ולא במשכון עצמו והכא קתני קידשה במשכון משמע שקידשה במשכון עצמה אי אפשר לפרש במשכון דידה ודו"ק

בתוס' ד"ה במשכון דאחרים וכו' מצינו למימר וכו' משמע להו דהכא מיירי אף בשעת הלוואתו מדקתני סתמא כנ"ל ונראה דמוכרח מהאי דקאמר לקמן דף מ"ח האי שטר היכי דמי אי לימא בשט"ח דאחרי' וכו' וקשה היכא ס"ד לאוקמא בשט"ח דאחרי' א"כ אמאי אם יש בנייר שוה פרוטה מקודשת הא הנייר הוא של הלוה וצריך להחזיר ללוה כשפורע החוב וכן הקשה הב"ש סי' כ"ח ס"ק כ"ב בשט"ח דידה ותי' דמ"מ הוי הנייר משכון על שוה פרוטה וה"נ בשט"ח דאחרי' הוי לי' כמשכון דאחרי' אע"ג דהתם הוי משכנו בשעת הלוואתו אך לפי מ"ש בסמוך דהכי מיירי שקדשה במשכון עצמו א"כ י"ל דהתם מקודשת מטעם מלוה אותו פרוטה שכנגד השטר וכיון דנקנה לו החוב בכתיבה ומסירה אלא דאיכא חשש שמא ימחול ואותו פרוטה אינו יכול למחול כמ"ש לעיל בשם הראב"ד דבמסר לו משכון אינו יכול לימחול. ועיין בזה בחידושינו לקמן דף מ"ח ובק"א סי' כ"ח באריכות ודו"ק: