המקנה רסו

דס"ל אפי' מצרי שני פוסל דלמה לי קרא דכי תהי' אלמנה וגרושה לנו"ע נילף מק"ו ממצרי שני וכ"ש לפמ"ש בספ"י דהא ת"ק דר"י דלעיל הוא רבי ישמעאל הרי דס"ל לר' ישמעאל עצמו דמצרי שני פוסל א"כ למה לי קרא דאלמנה וגרושה לנו"ע נילף מק"ו ממצרי שני אלא דאיכא למיפרך דמה למצרי שכן נקיבות כזכרים משא"כ בנו"ע דבנקיבות ליכא אפי' עשה מדאורייתא כדאי' בע"א דף ל"ו ע"ב גבי נכריות וכן גבי שפחה כמ"ש לעיל בתו' ד"ה ור' ישמעאל וכו' דלר' ישמעאל אין איסור שפחה מפורש בתורה דדריש לאו דלא יהא קדש אזהרה לנשכב כנ"ל. ובזה א"ש נמי הא דר' ישמעאל מנין לכו"ע ולא אמר מניין לחייבי כריתות משום דבחייבי כריתות איכא למילף בק"ו מחייבי לאוין וליכא למיפרך מידי גבי עריות אחי בהן נמי זכרים כנקיבות כדאי' ביבמות דף ע"ו ע"ב עריות יוכיח ודו"ק

בתו' ד"ה שאין ממזר וכו' אע"ג דיש תנא וכו'. לכאורה הי' נראה ליישב קושייתם לפי שיטת ר"ת ביבמות דף מ"ט בתו' ד"ה הכל מודים וכו'. דשומרת יבם חשיבא לאו בת תפיסת קידושין לכ"ע כמו נו"ע א"כ כיון דאמר ר"א אע"פ שנחלקו ב"ש וב"ה בצרות וכו' והיינו דבני צרות שנשאו לשוק כב"ה לא הוי ממזר לדברי ב"ש א"כ מוכח דס"ל לר"א דמיבמה לשוק לא הוי ממזר אע"ג דאין קדושין תופסין בה כדס"ל לר' יוחנן ורב ור' ינאי ביבמות דף צ"ב ע"ב וע"כ צ"ל משום דאין בה תפיסת קידושין לכ"ע כסברת ר"ת וא"כ ממילא דמהאי טעמא אין ממזר מנו"ע כיון דאין בה תפיסת קידושין לכ"ע ושפיר מקשה ונראה דס"ל לתו' דע"כ ליכא למימר דלב"ש דאין ממזר מיבמה לשוק משום דאין בה תפיסת קידושין לכיע דהא טעמא דר"ת שם כתבו התוס' שם דהוי כנו"ע שאין בה קידושין לשום אדם וליבם כאי לאו בת קידושין הי' דאית בה וכו' דטעם זה לא שייך לב"ש דס"ל ביבמות דף כ"ט ע"א דמאמר קונה ביבמה מדאורייתא א"כ ה"ל כמו שאר אשה כיון דאית בה קידושין כסף ושטר וא"כ ע"כ לאו מהאי טעמא ס"ל לר"א אליבא דב"ש דלא הוי ממזר מיבמה לשוק אלא כאידך טעמא שכתב ר"ת שם כיון שיבמה עומדת לחלוץ כמו ליבם חשיבא בת תפיסת קידושין ואין ראי' מזה על נו"ע כמ"ש תוס' שה ושפיר הקשו תוס' אבל אין זה מוכרח כ"כ דהא כמה אמוראי שם דף כ"ט ס"ל דב"ש מודה דמאמר אינו קנין גמור מדאורייתא א"כ י"ל דסוגי' קאי אליבי' ותו דכבר כתבנו לעיל דף י"ד דאף לב"ש לא חשיבא בת קידושין ליבם ע"ש ודו"ק

דף ע"ו בגמרא ממזר מאחותו ומאשת אח נתערב בהן וכו' רבא אמר עבד ושפחה נתערבו בהם וכו'. נראה דהני תרי טעמא צריכא משום המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שיחרור לא שייך טעמא דעבד ושפחה דמסתמא הפקירו אדוניהם כמ"ש הריטב"א ז"ל בריש פרקין גבי הא דאמר מבית חשמונאי אני עבד הוא וצ"ל הטעם הוי למ"ד דצריך ג"ש ועמ"ש בזה בריש אלו נערות בתוס' ד"ה הבא על הכותית כו' ונפקא מיניה בטעמא דעבד ושפחה נתערב בהם דבטעמא דממזר מאחותו נתערב בהן אין בו איסור דאורייתא דספק ממזר יבוא משא"כ בספק עבד ושפחה דאסורין מן התורה ועוד נ"מ דאסור בגר עמוני כמ"ש לעיל דף ע"ד ע"ב ע"ש וקי"ל

רש"י בד"ה ונתני חדא ממזר מאחותו וכו' נראה הא דלא מפרש ג"כ או ממזר מאשת אחיו משום דאי הוי לקיט ממזר מאשת אחיו לחוד הוי אפשר למטעי דס"ל כר' ישמעאל דגרי אריות הן ונטמעו בהן ישראלית כדקאמר לעיל וכיון דהי' נוהג דין יבום כדאמר לעיל שהיה מייבמין וכו' א"כ שני אחים שאביהם נכרי ואמם ישראלית ויבם זה אשת זה הוי ליה אשת אחיו מאמו דהולד מחזר לכך הוצרך לומר ממזר מאחותו דליכא למיטעי כלל ודו"ק

בתוספת ד"ה מצות כותי וכו' אבל עיסה שהכותי עושה בביתו של ישראל מותר וכו' ונראה דקאמר ואדם יוצא ידי חובתו היינו וכו'. ובלשון התו' בגיטין דף יו"ד וחולין דף ד' בד"ה מצות כותי וכו' וא"ת וכו' ותירץ דמיירי וכו' בעיסת ישראל וכו' וכוונתי' דהיכא דעיסה של ישראל אף דהיא ג"כ אסור כשאפה הנכרי מ"מ מהני בי' כשישראל הסיק התנור כדאיתא בטור י"ד סי' קי"ב והוא שיטא הרא"ש דבעיסה של נכרי לא מהני היסק התנור ע"י ישראל אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאין חילוק ומהני היסק התנור לפי' בעיסה של גוי כדאיתא בטור י"ד שם מתוקמא אף בעיסה של כותי אך מ"ש תוס' הכא בביתו של ישראל אינו מובן תו הקשה מהרש"ל בגיטין שם וז"ל מצות כותי וכו' אבל לא מקשה ומה שאינו אסור משום חימוץ דפשיטא שירא כותי שלא יתן לו ישראל לאכול ממנו וא"א שלא יאכל שהרי הוא עושה לו עכ"ל פי' דבריו ז"ל דא"צ שיתן לו לאכול כמו שהביאו תוס' בתירוצם בגיטין שם מההיא דקיטע לשו של א' מהם ונתנו לו וכו' אלא כיון דהכותי מתירא שמא יתן לו לאכול מהר כן ולא דמי להאי דקוטע ראשו וכו' דצריך ליתן לו לאכול ולא מהני טעמא דמתירא משום דהתם מיירי דמוציא בידו דקורי' של ציפורין שהם של הכותים ואם לא ירצה לאכול לא יפסיד הכותי שהרי הציורים הם שלו אבל הכא שהעיסה של ישראל אם לא ירצה לאכול ממנו להכשירו יצטרך לשלם לישראל לכך מתירא ודוגמא לזה מצינו בע"א במטהר יינו של נכרי דחמיר טפי כיון דלא מירתת הנכרי כיון שהיין שלו אך באמת צ"ע לענ"ד דמשמע בריש חולין דף ג' גבי הכל שוחטין ואפי' כותי וכו' ואם שחט חותך כזית בשר ונותן לו וכו' דאפי' בבהמה של ישראל שמוסר לו לשחוט כפי' רש"י שם בד"ה ואפי' כותי יכו' אפ"ה צריך לחתוך כזית בשר ולא אמרינן דמתירא הכותי שמא יחתוך כזית בשר אע"כ דבשביל זה אינו מתירא דבקל יכול להתנצל ולומר שהוא כשר ואינו רוצה לאכול והמהרש"א ז"ל כתב שם וז"ל וארישא מצות כותי מותרת וודאי דל"ק להו הכי דכיון דעיסת ישראל הוא מסתמא הכיר בי' ולא החמיצה שאין שם לא קרני חגבים ולא הכסיפו פניו דאפי' בציקו של גוי שרי בכה"ג וכו' עכ"ל ולהבין דברי' כפשטא קשה מאי קמ"ל ת"ק ומאי טעמא דר"א דפליג עלי' ואוסר לאכול בפסח כפי' רש"י בגיטין שם ובספ"י כתב דס"ל דר"א קאי אסיפא דאדם יוצא ידי חובתו והוא דוחק דכבר דחה רשיי ז"ל בחולין דלא שייך בזה לשון אוסר גם מ"ש בספ"י שם דאף בקושייתם כוונתם שנותן לו לאכול אלא דלא אסקי אדעתייהו מ"ש דמיירי שאין לכותי מצה אחרת לצאת בו י"ח הוא דוחק דהרי הכא לא הזכירו בתירוצם כלל שאין לו מצה אחרת ונראה לענ"ד דלפי מה שפי' התוספות בשמעתין שעשה העיסה בביתו של ישראל א"כ הא אמרינן בריש חולין שם בישראל יוצא ונכנס מרתת כיון שהבהמה של ישראל וה"נ כשעשה העיסה בביתו של ישראל מרתות כיון שהישראל יוכל להכיר אם החמיץ דהיינו שהכסיף פניו או בקרני חגבים ונזהר בו לכך מותר אפי' לא הכיר בו ישראל ור"א אוסר משום דכיון דאין בקיאים כפי' רש"י בחולין דף ד' בד"ה שאין בקיאין וכו' שאין יודעין להבחין בין שיאור לסדיק בין הכסיפו פניו וכו' א"כ לא מרתת ובזה אתי שפיר דלא תקשה דמאי מועיל אפי' אם יאכל אותו (וכ"ש לפמ"ש מהרש"ל דמתירא שמא יתן לו לאכול) הא אכתי איכא למיחוש שמא הוא שיאור דהיינו הכסיפו פניו דאינו אוסר אלא מדרבנן א"כ לת"ק דס"ל דבעינן דוקא כתיבא אע"ג דאיחזקו בה א"כ בשיאור דאסור מדרבנן אמאי לא ניחוש וכן הקשה בספ"י בגיטין שם אפי' למ"ד נוקשה דאורייתא מ"מ כיון דלא אתי אלא מדרשא דכל מחמצת אין סברא דהוי בכלל כתיבא ולפמ"ש אתי שפיר דלת"ק יודע להבחין אלא שחשוד עלי' א"כ בישראל יוצא ונכנס מרתות ושרי אך לפי מ"ש תוס' בגיטין שם שהעיסה של ישראל ולא הזכירו שהי' בביתו של ישראל ליבא לפרושי הכי א"כ ה"ל להקשות מרישא דכיון דחשידי אלפני עור למה מותרת אך נראה דלפי מה שכתבנו לעיל דלדעת הרמב"ם אפי' בעיסת נכרי מהני היסק התנור י"ל דמיירי בעיסת כותי שלשו בפסח וממילא ליכא למיחש לחמץ דמסתמא נזהר הכותי שלא יעבור עליו בבל יראה ואפי' לפי מ"ש תוס' דמיירי בעיסה של ישראל שעושה הכותי בביתו כיון דדריש מקרא בריש פסחים דעכו"ם שהפקיד ביד ישראל והוא באחריות ישראל עובר עליו בבל יראה י"ל גם מכותי נזהר כיון דכתיבא כיון דכל האומנין ש"ש הן כ"ש לדעת הפוסקים דאפי' ש"ח כיון שחייב בפשיעה עובר עליו נמצא כיון שהכותי' הוי שומר עליו נזהר בו מחמץ שלא יעבור עליו בבל יראה אך זהו כשעושה בביתו של כותי אבל כשהוא עושה בביתו של ישראל אפי' חייב באחריות הא כתב הטור בא"ח סי' ת"מ בשם ר"ת דאם מקבל אחריות על חמצו של גוי בביתו של גוי אינו עובר עליו א"ב ה"נ בשהוא עושה בביתו של ישראל אין הכותי נזהר בו משום בל יראה אלא דכבר כתבנו דבביתו של ישראל שרי מטעמא אחרינא כיון שישראל יוצא ונכנס מרתת כנ"ל א"כ להכי נקיט סתמא בברייתא דממ"נ מותרת בין בביתו של ישראל בין בביתו של כותי רץ לפ"ז לפמ"ש תוס' בגיטין אכתי לא מתרצא מה שהקשינו לעיל דניחוש שמא הכסיפה פניו וכיון דלא כתיבא אינו נזהר בו מכ"ש לדעת התוס' בר"פ אלו עוברין דאפי' למ"ד שיאור מדאורייתא היינו לאיסור אכי לה אבל אינו עובר בבל יראה א"כ איכא למיחוש לשיאור. אך י"ל דכיון דקי"ל דשיאור אינו אסור אלא מדרבנן ע"כ לא החמירו בזה דהוי ספיקא דרבנן והא דאסר ר"א ספיקא היינו משום ספק חומר סידוק וקרני חגבים ואף דפי' רש"י שם בחולין בדברי ר"א שאין בקיאין בין הכסיפו פניו וכו'. נראה דהיינו שפי' כן אליבא דר"א לטעמי' בריש פ' אלו עוברין דף מ"ג ע"א דנוקשה אסירא מדאורייתא אבל משום ספיקא דרבנן י"ל דלא החמירו וכיון שזכינו לזה נראה לענ"ד ליישב מ"ש תוס' בגיטין דף ה' בד"ה ואדם יוצא ידי חובתו וזו אף זו קתני ואשמעינן וכו' ובאמת הוא דוחק דלא שייך בזה זו אף זו כמ"ש תוס' בב"מ דף ע"ט ע"ב בד"ה השתא מניקה וכו' דלא שייך בכה"ג למיתני זו אף זו כיון דאיתא בכלל מאי דקאמר בסוף כדמוכח גבי מפנין ארבע וחמש וכו' ע"ש א"כ הכא כיון דבכלל יוצא י"ח בפסח הוא אכילתו בפסח לא שייך לומר זו אף זו. ולפמ"ש י"ל דאפילו למאי דקיי"ל דשיאור אוסר מדרבנן היינו דאין בו משום איסור חמץ מדאורייתא אבל אינו יוצא בו ידי