המקנה כב

לעולם איכא ק"ו מיבמה שאינה נקנית אפי' בב' פרוטות וע"ז משני הבריית' שפיר דאמה עבריה תוכיח דנקנית בב' פרוטות ואי לא כתיב ובעלה הוי מוקמינן אביאה לחוד ולא הוי ידעינן דנקנית בפרוטה אחד וה"ה דהוי מצי למיעבד ק"ו מקנין שטר דאיכא באשה ובאמה ללית' ביבמה אלא דחדא מנייהו נקט אך לפי מאי דמסיק לעיל דאיכ' ומילף קידושי כסף מויצאה חנם א"כ בל"ז נשמע קידושי כסף אפילו בפרוטה אחד קשה כנ"ל: אמנם לפי מה שיבואר לקמן בחידושינו די"ל דלפי האמת אף אמה עבריה נקנית בפרוטה אחד דילפינן איפכא בהקיש' דאחרת א"ש וק"ל: שם אמר רב אשי משום דאיכא למימר וכו' יש לפרש לשון הבריית' בפשט ות דעיקר כוונת הברייתא הוא משום פירכ' שכן זקקיה ועומדת אלא דרוצה להכריח סברא זו דהא כתבו תוס' בד"ה מה ליבמה וכו' דאין זה פירכ' גמורה דהא יש להכניס הפירכ' בק"ו אלא משום שעיקר מצותה להקים לאחיו שם הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה. וסברא זו הוא ג"כ דאשה קרובה לביאה טפי מאמה עבריה דאף דבאמה עברי' מצוה לאדון ליעדה מ"מ אין עיקר קנינה לשום אישות שאינה עומדת לביאה כמו אשה א"כ שפיר קאמר הבריית' התם דאם לא נימא סבר' זו הדר איכא למימר אמה עברי' תוכיח וממ"נ ליכא ק"ו. ועיין לקמן דף ט' ע"ב שכתבנו שם ראיה לדברינו וק"ל

תוס' ד"ה מה ליבמה וכו' והר"ר ר' אליעזר משנז' פי' וכו' לכאורה קשה לפי תירוצו דהא כתבו תוס' לקמן דף יו"ד ע"א בד"ה כל הבועל וכו' ור"ן גאון תי' דהא ביבמות איירי אחר קידושין וכו' קשה ל"ל קרא דקיחה קיחה דהעראה גומרת להיות בנשואין הא איכא למילף ק"ו מיבמה ומה יבמה שאין כסף ושטר קונין בה ואפ"ה העראה גומרת בה כדיליף מקרא בר"פ הע"י אשה שקונין בה כסף ושטר אינו דין דהעראה גומרת בה ובהא ליכא למיפרך שכן זקוק' ועומדת דהא וודאי לא חשיב זיקה יותר מאירוסין כמ"ש הר"ן בקדושין דף יו"ד באיבעי' דתחלת ביאה קונה וכיון דגבי זיקה מועיל העראה שגומרת כ"ש גבי ארוסה שגומרת. וצ"ל דר"נ גאון באמת לית ליה כהאי תירוצא ומפורש הכא כפי' ר"י שכתבו בסמוך ולכאורה הי' אפשר לומר לפמ"ש התוספות לקמן דף ה' ע"ב ד"ה חופה שגומרת וכו' דדוק' לר' טרפון דס"ל דלא אמרינן דיו הי כא דמפרך ק"ו יליף התם מכסף אבל לרבנן איכא למימר דיו כמו כסף שאינו גומר ע"ש ח"כ י"ל דסוגי' דר"פ הע"י דיליף קיחה קיחה היינו לרבנן דר"ט דאיכא למימר דיו כמו כסף שאינו גומר ולא שייך להקשות לר' טרפון ל"ל קיחה קיחה דהא הך ג"ש לא מייתר' אך נר' דלא מתרצא בהא דהא אכתי איכא למילף בק"ו מיבמה שאין חופה גומרת בה ואפ"ה גומרת אחר כסף באשה מכ"ש שהעראה גומרת באשה כמו ביבמה ובהא לא שייך דיו. ולכאורה הי' נראה דהר"ן גאון ס"ל דלמאי דפשט רבא כל הבועל דעתו על גמר ביאה היינו דאף אם עשה העראה לבד אינה קונה ולית ליה מה שתירצו תוס' שם בשם רשב"א דדוקא כשגמר ביאתו דעתו על גמר ביאה. דלפי תירוצו דר"ן גאון א"צ לזה. וא"כ י"ל דליכ' למילף בק"ו דהעראה גומר דאיכא למיפרך מה ליבמה שכן העראה קונה בה משא"כ באשה שאינה קונה אינו גומרת ג"כ. אך נר' דז"א דא"כ איך בעי למילף הכא דביאה קונה באשה בק"ו מיבמה הא איכא למיפרך מה ליבמה שכן העראה קונה בה. ועיין מה שכתבנו בזה בק"א סי' ל"ג דנראה עיקר בזה דהא דלא ילפינן דהעראה קונה בנישואין בק"ו מיבמ' היינו דילפינן דאפי' אם גמר ביאתו לא אמרינן דדעתו על גמר ביאה כמו בקידש בביאה משום איקרובי דעתה כמ"ש הרי"ף בר"פ הבע"י. ועיין מ"ש לקמן דף יו"ד תוספ' ד"ה כל הבועל

דף ה' ברש"י בד"ה שטר שאין פודין בו וכו' שאם נתן לגיזבר שטר מעות על פדיון הקדש אין הקדישו פדוי וכו'. כתב הרשב"א דמשמע מזה דבקדושין כה"ג שאם קידשה בשטר שלו שהוא חייב ליתן לה מעות מקודשת (וכ"כ הב"ש בסי' כ"ט לשיטת הראב"ד ז"ל וסייעתו) ולא מחוור דבכה"ג אפי' באשה אינה מקודשת ע"ש ואני תמה דאיך אפשר לפרש כן בדעת רש"י הא רש"י ס"ל בר"פ הנושא דאין אדם יכול להתחייב את עצמו בשטר כ"א כשמודה שחייב לו מכבר וא"כ איך שייך להתקדש בשטר כזה. ודוחק לומר דמיירי בשטר שיש בו קנין כמו שיבואר לקמן בלשון התוס' ולענ"ד נראה דאין כוונת רש"י ז"ל דכתב לו שיהא קנית הפדיון במעות דבהא ודאי לא מהני אף לדעת רש"י ז"ל אפי' בקדושין כמו שיבואר לקמן דף חי"ת אלא כונת רש"י ז"ל שכתב לו שיהי' ההקדש פדוי ויתחייב לו המעות. ועיקר הקנין הוה ע"י השטר הזה שכתוב לגיזבר שההקדש יהא פדוי. וממיל' יתחייב לה המעות כמו קונה שדה בשטר שקונה את השדה ע"י השטר וממילא יתחייב המעות. ונראה דס"ל לרש"י ז"ל כיון דאמר לקמן דף טי"ת הא לא דמי האי שטרא לשטר זבינא התם מוכר כותב שדה מכורה לך והכא בעל כותב ומשני התם מענינו וקרא והכא מענינו דקרא וכו' א"כ אי הוי הקדש נפדה בשטר מסתמא דהי נקנה ע"י כתיבת הפוד' דהא כולי' פרשת' בפודה תלה רחמנ' והיינו דכתב רש"י ז"ל אם כתב לגיזבר שטר ר"ל דאינו קונה מטעם שטר ולא אמרינן נהי דכסף אין כאן מ"מ יקנה מטעם שטר כ"ש דא"ש לפי דעת הריטב"א ז"ל שהביאונו לעיל דף ג' בתוס' ד"ה ואשה בפחות מש"פ וכו' דכל כה"ג שקידשה בדרך חליפין ויש בו ש"פ או שקידשה בשטר פסול ויש בנייר שוה פרוטה אף שקידשה בתורת שטר מכל מקום כיון שעשה בה קנין חשוב והוא רוצה לקנותה אע"פ שלא הי' על דעת זה הקנין היא מתקדשת כמו שנתבאר שם וא"כ ה"נ ס"ל לרש"י ז"ל דבכותב לה בשטר הרי את מקודשת לי אע"פ שפסק לה מעות נהי דאינו מועיל מטעם מעות מ"מ מועיל מטעם שטר כיון שהזכיר הקדושין בשטר ובכה"ג בפדיון לא מהני אפי' מטעם שטר משום דאין פודין בשטרות ועמ"ש עוד הוכחה לזה בלשון התוס'. ואין להקשות דאם כוונת הש"ס בשטר כזה שהוא בענין שטר קדושין שכ' לו הרי הקדש זה פדוי הו"ל להש"ס לומר שכן אינו קונה במטלטלין דהא כל המטלטלין אינם נקנים בשטר אם כתב לו מוכר מטלטלי קנוי לך לא מהני ולמה נקט הש"ס דוקא הקדש ז"א דבאמת דלר' יוחנן דס"ל בהזהב דף מ"ז ע"ב דמעות קינות דבר תורה הוי מצי למימר הכי מה לכסף שכן קונה במטלטלין אבל לר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה אבל מעות אינו קונות א"א לומר הכי אלא בהקדשות דמודה ר"ל דכתיב ונתן הכסף ועיין בסמוך בלשון התוס' ודו"ק

תוס' ד"ה שכן פודין וכו' וא"ת ונימ' ק"ו מקרקעות וכו' וי"ל דאיכ' למימר מה לקרקע וכו'. לכאורה קשה דאכתי ניליף משט"ח של אחרי' דמשמע לקמן דף מ"ז ע"ב דהוי כסף לענין קדושין אלא דפליגי בו ר"מ ורבנן מטעם אחרינ' ואפ"ה אינו יכול לפדות בו הקדשות כמו שאין פודין בקרקעות א"כ ניליף נמי מיני' קנין שטר ודוחק לומר כיון דשטר אית בי' שיעבוד קרקעות שייך בו פירכ' דקנין אגב כמ"ש התוס' ונר' דמזה מוכרח שיטת ר"ת בכתובת דף פ"ה ע"ב בתוס' ד"ה המוכר שט"ח וכו' דמכירת שטרות דרבנן היא וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בספ"י דתלי' בפלוגתת ר"י ור"ל. דלר' יוחנן דס"ל דמעות קינות דבר תורה כיון דשייך מעות בשטרות כמו בשאר מטלטלי' הוי מכירה דאוריית' דהוא בכלל דכי תמכרו ממכר אבל ר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה לא שייך משיכה בשטרות כיון דאין גופן ממון. א"כ לפי מ"ש בסמוך בלשון רש"י ז"ל דלא הוצרך הש"ס לפירכ' שכן פודין בו אלא אליבא דר"ל דס"ל דמשיכה מפורשת מן התורה ולא מעות אבל לר"י דס"ל דמעות קונות איכא למיפרך מה לכסף שכן קונה במטלטלין א"כ לר' יוחנן ליכא למילף משט"ח דאחרי' דכי היכא דמקרי כסף לגבי קדושין ה"נ מיקרי כסף לגבי מטלטלין. ואיכא למיפרך שכן קונים במטלטלין. ולר"ל דס"ל משיכה מפורשת מן התורה ע"כ מכירת שטרות דרבנן א"כ אינו יכול לקדש בשט"ח של אחרי' מדאוריית' וליכא למילף מיני' וכיון שזכינו לזה נר' לענ"ד דמזה ראי' למה שכתבנו בסמוך בלשון רש"י ז"ל דאינו יכול לקדש בשטר חוב של עצמו מדין כסף כגון שלא הזכיר בו לשון קדושין דאי נימא דזה מקרי כסף קשה דנילוף קידושי שטר בק"ו מכסף בענין זה שנותן לה שטר על עצמו דהוא ישתעבד מדאוריית' אע"ג דאין פודין בו מדאוריית' דלא עדיף משט"ח דאחרי' וליכ' למיפרך מידי אע"כ דזה לא מיקרי כסף כלל לא לענין קדושין ולא לענין דברים אחרי'. אך לפי מ"ש דהא דקאמר שם פודין בו הקדשות אינו אלא אליב' דר"ל אבל לר"י י"ל שכן קונים בו מטלטלין אם כן כיון דסבירא ליה לריש לקיש בריש פרק הנושא דאם התחייב את עצמו בשטר דלא משתעבד אם כן הוא הדין דאינו יכול לקדש בו אשה דבמה יתחייב אע"ג דקאמר שם דיכול להתחייב א"ע מדר' גידל היינו משום דכבר קידשה קדושין גמורי' אבל א"א שיהא הקדושין באותו חוב עצמו אע"ג דאמר התם דמודה ר"ל בקנה מידו להתחייב א"ע דחייב מ"מ לפי מ"ש הב"ש בסי' כ"ט ס"ק ב'. וס"ק יו"ד אם הקנה לה טבעת ע"י ק"ס לא הוי קידושין משום דדמי לחליפין ואין אשה נקנית בחליפין א"כ כ"ש כשמחייב עצמו ע"י ק"ס דלא מהני אך ז"א לפמ"ש שם ב"ש בשם תשובת רש"ך דאם מקנה לה הטבעת בק"ס הוי קידושין ועיין בק"א שהוכחתי שם דגם דעת הש"ג כן ותו דלפי דעת הרמב"ם אף ר"ל מודה דיכול להתחייב באתם עדי ע"ש. ויבואר עוד לקמן דף חי"ת ודו"ק:

בא"ד דיכול אדם לקדש בקרקעות וכו' הנה היש"ש ז"ל הביא דברי הר"ן ז"ל והוא דעת בעל העיטור דיש חולקי' ע"ז דס"ל דאינו יכול לקדש לא בקרקע ולא במחובר לקרקע משום דלענין זה ילפינן הוי' מיציאה מה יציאה אינו יכול לכתוב הגט על קרקע ולא בדבר מחובר לקרקע ה"נ אינו יכול לקדש בהן אפי' מדין כסף ע"ש שהאריך ואין כן דעת תוס' וש"פ. וכן משמע מדבריהם לעיל ד"ה בשוה פרוטה כמו שהארכנו בק"א סי' כ"ז ע"ש ועוד נר' דע"כ ז"א דא"כ נימא נמי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין גט לא על בעלי חיים ולא על אוכלים דה"נ דאינו יכול לקדש באוכלים ולא משמע הכי לקמן דף נ"ב ע"ב במתני' דהמקדש בחלקו דמוקי למתני' כר' יוסי הגלילי משמע דיכול לקדש באוכלים אפי' לר' יוסי הגלילי דאל"ה בל"ז לא אתי מתני' כר' יוסי הגלילי וכן משמע קצת לקמן דנ"ב ע"ב בתוס' ד"ה המקדש בערלה וכו' והא דלא חשיב