המקנה קמה

מביא על בניו ובנותיו הקטנים ומשני שה לבית אבות לאו דאורייתא וצ"ל כמ"ש התוספות בגיטין שם דהא גופא קמ"ל קרא דשה לבית אבות לאו דאורייתא ונראה לענ"ד לפרש דבריהם והיינו כיון דכתיב איש זוכה ולא קטן זוכה גבי פסח וילפינן מזה דאינו זוכה לאחרים משום דאינו נעשה שליח וקי"ל דמי שא"י להיות שליח אינו נעשה שליח לאחרים דהא בהא תלי' כדאיתא בבבא מציעא דף ע"א אם כן כי היכא דאין קטן זוכה ה"נ אין אחרים זוכין לו מדאורייתא והיינו דפריך אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו וכו' דכיון דאינו עושה שליח ה"ל כאחרי' והאיך יפריש האב וישחוט פסח בשביל בניו הקטנים הא להפרשות ושחיטת הפסח בעינן שליחות ואין שליחות לקטן ויליף מזה דשה לבית אבות לאו דאורייתא וע"כ הה דאמר רחמנא שה לבית אבות לגדולים ולא לקטנים אבל אי לא הוי כתיב איש זוכה ה"א דשה לבית אבות דאורייתא והיינו דאחרים זוכין לו בשחיטה כיון דשייך בגווייהו וחייב בפסח ובזה אתי שפיר טפי הא דמשני הכא למסקנא אליבא דר' יונתן דנפקא מקרא דאיש לפי אכלו וכתבו התוספות בפסחים שם בד"ה אי נימא וכו' דהוא דוחק דלא משמע בהאי קרא דאיש לפי אכלו דמיירי בזכי' ולפמ"ש י"ל דבאמת עיקר קרא דאיש לפי אכלו ולא קטן לפי אכלו א"כ תו ליכא למימר דקרא דויקחו להם איש שה וגו' אתא דאין קטן זוכה דא"כ ל"ל קרח דאיש לפי אכלו למעט קטן מאכילה מהיכא תיתי נימא דקטן חייב באכילה ואי משום דכתיב שה לבית אבות הא כיון דאינו זוכה לאחרים אחרים אינן זוכין ג"כ לו וע"כ צ"ל דקרא דויקחו הוא לשליחות בלא שותפות וממילא מייתר קרא דגם אתם להיקשא וילפינן מיני' נמי מה אתם גדולים כמו שכתבנו לעיל בדיבור זה ומעתה מובן מ"ש לעיל דאיצטרך קרא לר"ש אתם ולא השותפין משום דהוי ס"ד דשותפים מהני בתרומה דנילף מקדשים דה"א שה לבית אבות דאורייתא וכיון דליכא למימר מטעם שליחות דהא כבר כתיב איש זוכה ולא קטן זוכה ואי אפשר לומר נמי דמהני שלא מדעת דהא בעינן שליחות מושחטו וה"א דשה לבית אבות הוא מטעם שותפין והא דאיצטרך קרא על שליחות דעדיף משותפים כנ"ל היינו דאי לא הוי כתיב ושחטו לרבות שליחות הוי מוקמינן קרא דויקחו על שליחות וה"א דיש שליחות לקטן ושה לבית אבות דאורייתא ולא הוו ידעינן שותפות לחודא לכן איצטרך ושחטו על שליחות וממילא ידעינן דאיש זוכה ואין קטן זוכה מקרא דויקחו וע"כ שה לבית אבות מטעם שותפות לחודא אבל לבתר דכתיב אתם ולא השותפין דממעטינן שותפין בתרומה וה"ה לקדשים דלא שייך הכא פירכא שכן רוב מעשיהם ע"י שליח וכיון דשותפות לא מהני ע"כ מוכח דשה לבית אבות לאו דאורייתא ודו"ק היטב

שם בגמרא והא קטנים לאו בני שליחות נינהו אלא כדאמר רבה בר רב הונא וכו' והקשה הרשב"א ז"ל והא זכי' מטעם שליחות הוא ע"ש ולפמ"ש בס' ש"מ בכתובת דף ע' דהא דזכין לקטן ומטבילין אותו על דעת ב"ד היינו דאף דזכי' מטעם שליחות ואין זכי' לקטן מן התורה מ"מ ב"ד שאני ע"ש א"כ ה"נ י"ל כן דכיון דחלוקה הי' עפ"י ב"ד שפיר מהני בקטנים אף דאין זכי' לקטן ויש לפרש עפ"ז המכילתא פ' בא ויקרא משה לכל זקני ישראל ויאמר אליהם מלמד שעשאו ב"ד וכו' ויש להבין מה הענין שהי' צריך לעשות ב"ד ולפמ"ש י"ל דס"ל שה לבית אבות דאורייתא והיינו ע"כ ע"י זכי' שאחרים זוכין לו כדאי' בנדרים אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו כנ"ל וקשה לי' הא אין זכי' לקטן מדכתי' איש זוכה ואין קטן זוכה וניחא לי' שהזכי' הי' ע"י ב"ד ולכך אמר מלמד שעשאן ב"ד וק"ל

שם בגמרא מנין ליתומים וכו'. ת"ל נשיא א' וכו' אע"ג דלמ"ד בב"ב דף קי"ז ע"א דס"ל דלבאי הארץ נחלקו והיינו לבני עשרים כמפורש קרא מ"מ הא אמר' שם דאפי' למ"ד לבאי הארץ נחלקה דחזרה הנחלה ליוצאי מצרים נמצא שהי' כמה קטנים שחזר להם הנחלה מאבותיהם שהי' מיוצאי מצרים ואין להקשות דהא לא הי' חילוק הארץ אלא לאחר י"ד שנה ואותם קטנים שהי' בשעת ביאת הארץ כבר נתגדלו בשעת חילוק ונתרצו בחלוקה ואי משום אותן קטנים שנולדו בתוך אותן י"ד שנה הא ההתמנות איש אחד לשבט הי' בימי משה כמפורש בפ' מסעי אלה האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ וגומר אם כן כבר נתרצו אבותיהם על חלוקה זו שיעשו אלה האנשים ז"א דאף שנתרצו אביהם ומינוהו אותם שלוחים מ"מ אותן שמתו בתוך אותן י"ד שנה בטל השליחות כדקיי"ל בח"מ סי' קכ"א כשמת המשלח בטל השליחות ועוד דהא אמרי' בנזיר די"ב דכל מילי דלא מצי למיעב' השת' לא מצי למיעבד השליח ואי נימא דבאותו שעה שנתמנו ע"י משה לא נתקיי' החלוקה מפני הקטנים שהי' באותה שעה כמו כן לא היה יכולי' הגדולים לעשות שליח לאחר זמן שיגדילו הקטנים אלא דהא קשה לי דכיון דבאמת יליף מחלוקה שהי' בשעת ביאת הארץ אף על גב דהיה ע"י אורים ותומים כמ"ש תוספות בד"ה יתומים שבאו וכו' ע"ש אם כן ה"נ נילף מיני' כשהגדילו נמי אין יכולים למחות דהא וודאי אותן קטנים לא היה יכולים לאחות אף כשנתגדלו וכן מוכח ממה שכתבו התוס' בבכורות דף נ"ב ע"ב דאף ר' יוחנן דסבירא ליה אחין לקוחו' הן מודה בחלוקת הארץ מדקאמר בגיטין דף מ"ח לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד עד יהושע בן נון משמע דלמעלה מיהושע בן נון לא הוי כלקוחות משום שהיה ע"י אורים ותומים ע"ש ואי נימא דהי' יכולים למחות אלא שנתרצו אח"כ בגדלותם הדר הוי ליה כלקוחות ותו נראה דמוכח מן התורה דהא אמרינן לעיל דף ל"ז ע"ב דמתחייבי בבכורים מיד לאחר ירושה וישיבה כדכתיב וירשתה וישבתה בה ואי נימא דהקטנים היו יכולין למחות עד שיגדילו אם כן לא היה אצל כל א' אלא קנין פירות עד שיגדילו וקי"ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ותו קשה דאף לאחר שנגדלו לא מצי מייתי ביכורים כיון דבתוך זה הזמן עד שיגדילו היה כמה מהם שמתו והניחו בנים קטנים אם כן מעולם לא נתקיימו החלוקה דבכל פעם הי' קטנים שיכלו אח"כ למחות מיהא למ"ד קנין פירות כקנין הגוף וחייב בביכורים אין מזה הוכחה ולכאורה היה אפשר לומר לפי מה דאמר בסוף פ' הניזקין שם אי לאו דאמר ר' יוחנן קנין פירות כקנין הגוף וכו' לא משכחת וכו' יש לומר דרשב"ג דאמר מה כח ב"ד יפה לשיטתו אזיל דסבירא ליה בסוף פ' הניזקין דף מ"ז ע"ב דיש ברירה ולית ליה אחין כלקוחות אם כן י"ל דסבר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי וממילא מוכח מדלא יכולין למחות בחלוקת הארץ משום דאמרינן כח ב"ד יפה ורבנן סבירא ליה אין ברירה ואחין כלקוחות וממילא מוכח דקנין פירות כקנין הגוף דמי דאל"כ לא משכחת דמייתי ביכורים אלא חד בר חד ואם כן אין הוכחה דלא היה יכולין למחות דשפיר היה יכולין להביא מיד אחר ירושה וישיבה משום דעל כל פנים היה להם קנין פירות והכי סבירא ליה לשמואל בסוף ביצה דאין ברירה מיהא אפשר לומר בפשטות דאף דגמרינן דהב"ד מזדקקין לחלוק בחלוקת הארץ אף שהי' באורים ותומים מכל מקום לענין מחאה אי אפשר למילף מיני' דוודאי כח אורים ותומים יותר יפה ודו"ק

בגמ' ע"ב אמר ר' נחמן האחין שחלקו כבר נתבאר בכתובות דף ק' ע"ש: שם דברי הרב ודברי התלמיד וכו'. הנה התו' כתבו בב"מ דף י' ע"ב בד"ה אמר לישראל וכו' וי"ל דכי בעל וכו' א"נ י"ל דאף לרבא נ"מ דאי יש שליחות חנין הקידושין משמע מדבריהם דשליחות בטל לגמרי בדבר עבירה וצ"ע דמנא להו לחדש דין זה דלמא לא נאמ' אלא לענין חיוב ופטור המשלח והשליח אבל השליחות קיים וכבר כתבנו בזה באריכות בכתובות דף ל"ג ע"ב דיש לומר דנפקא להו מל' התוספתא והביאו הרמב"ם מהל' מעילה פ"ז וז"ל בד"א שהי' החתיכות מקדשי בדק הבית אבל אם הי' החתיכות בשר עולה לא מעל אלא האוכל בלבד שהרי הוא חייב באיסור יתר על המעילה ובכל התורה אין שליח לדבר עבירה אלא במעילה בלבד שלא יתערב עמה איסור אחר עכ"ל ונראה דהטעם בזה משום דהשליחות בטל משום עבירה אחרת משום דאין שליח לד"ע וממילא בטל השליחות אפי' לענין מעילה אך לפמ"ש לקמן בשיטת הרמב"ם דס"ל דבמעילה הוא חידוש טפי ואע"ג דבכל התורה לא מצינו דזה נהנה וזה מתחייב אפ"ה במעילה חייב א"כ אין כ"כ ראי' מזה לשאר שליחות לד"ע שיתבטל השליחות לגמרי ותו נראה דמוכח כדברי תוס' מדפריך בסוטה דף מ"ה לימא דלא כריוה"ג ומשני כדרבא דאמר אינו חייב עד שיבעול וקשה מאי קושי' לוקי בקדשה ע"י אחר דאין שליח לדבר עבירה ואין לומר משום דאיכא איסורא דהא לרבא נמי איכא איסורא תדע דהא קאמר בבבא מציעא דהוי שליח לד"ע אלא וודאי דהשליחות בטל לגמרי ואין קידושין חלין כלל לאביי כמ"ש תוספות ואם כן למה לא יצא לצבא מיהא יש לדחות לפי מה דאמר לקמן דאף דאין שליחות לד"ע מ"מ חייב בדיני שמים אם כן י"ל כיון דחייב בדיני שמים הוא בכלל הירא מעבירות שבידו לצאת בצבא והנה הרמ"א בי"ד סי' ק"ס סי"ו כתב בשם המרדכי שכתב בשם רש"י ז"ל יש אומרים דמותר לישראל וכו' וסברה זו ע"כ כסברת התוספות דשליחות בטל לגמרי דאל"ה אכתי הוי ליה רבית הבאה מיד לוה ליד מלוה ונהי דאינו חייב דאין שליח לד"ע מ"מ איסור' איכא אלא דסבירא ליה דוודאי בטל השליחות: והט"ז שם ס"ק י"א הקשה מ"ש ממודר הנאה מחבירו דמפורש בכמה מתני' דאסור ליתן לו ע"י שלוחו ואמאי נימא כיון דאין שליח לד"ע ונתבטל השליחו' כנ"ל מיהא נראה דעל רש"י י"ל דלק"מ דהא כתב הר"ן בנדרים דף ט"ז ע"ב דהמודר מחבירו אין המדיר עובר אלא המודר לוקה אם נהנה ואם כן אין שליח לד"ע כלל ואף על גב דאכתי איכא משום לפני עור וכו'. ז"א דהא כתבו תוספות שם דבישראל אף על גב דאיכ' משום לפני עור מ"מ כיון דלאו בר חיובא הוא לא הוי שליח לד"ע כלל ומכ"ש הכא דאין האיסור על המדיר כלל אבל על הרמב"ם ז"ל שהביא הר"ן שם דהמדיר לוקה קשה הא אין שליח לד"ע כמו שכתב הרמב"ם בעצמו גבי מעילה והיה ההכרח מזה לפרש דברי הרמב"ם כמו שכתבתי לעיל דדוקא במעילה