המקנה קמג

הפרשת תרומה היינו ע"י בעל הבית עצמו דהא ניטלת במחשבה ומיירי שהוא חושב שמה שיפרי' השליח יהי' תרומה כמו שאמרו במקום אחר עישור שאני עתיד למוד וכו' ה"נ הוא מחשב שמה שיפריש השליח יהי' תרומה אם כן עיקר קריאת שם התרומה הוא ע"י עצמו והשליח אינו עושה רק הפרשה בעלמא וקמ"ל מתני' דהשליח מן הסתם תורם בבינונית דמסתמא דעת בעה"ב כן אלא דאם נאמר כן דאין השליח שייך בקריאת שם תרומ' א"כ בפיחת עשר' למה יהי' תרומתו תרומה כיון דדעת בעה"ב הי' בפחות הוי לי' תרומה וטבל מעורבין זה בזה כדין המרבה במעשרות ועל כרחך צ"ל דקריאת שם תרומה הוא על ידי שליח וק"ל

תוס' ד"ה פיחת עשרה וכו'. וי"מ איפכא וכו'. נראה לי כוונתם דמסתמא נקט דרך לא זו אף זו והיינו דאם הפריש אחד מס' ודעת בעה"ב הי' אחד מחמשי' הוי טעות בשתות והדר נקט רבותא טפי שאם הפריש א' מארבעים הרי הוסיף על דעת בעה"ב חומש דבכה"ג בעלמא ביתר משתות הוי ביטול מקח דאפ"ה הוי תרומתו תרומה משום דאמר לי' להכי אמדתיך ולפירש"י צ"ל דהוי רבותא יותר בהפריש אחד מס' ה"א דלא קיים שליחותו כדאיתא בכה"ג בכתובות דף צ"ח וק"ל ועיין בר"ש פ"ד דתרומות שהקשה ממשנה זו על סוגיא דפ' אלמנה ניזונית ע"ש מה שתי' מ"מ רבותא הוא וק"ל

בגמרא אתם גם אתם לרבות וכו'. לכאורה קשה אכתי שליח עושה שליח מנא לן בקדשים ותרומה ודוחק לומר דבהך מתני' דחבורה שאבד פסחה וכן מתני' דפ' האשה הרי שאמר לו רבו ושכח וכו' וכן מתני' דגיטין השולח חטאתו וכו' צריך שישחטו בעצמם וצ"ל דגבי קדשים כיון דאמר רחמנא ושחטו דשלוחו של אדם כמותו משמע דלגמרי הוא כמותו כאילו הוא שוחט בעצמו וה"ה לענין שליח עושה שליח דכיון דהוי כמותו יכול לעשות נמי שליח כמותו וממילא ילפינן תרומה אגירושין וקדשים וק"ל

בגמרא והא דתנן חבורה שאבד פסחה וכו' הקשה בתשובת פנים מאירות דלפי מה דמשמע הכא דשחיטת קדשים הוא מטעם שליחות קשה דהא קיי"ל מקבלין קרבנות מן הנכרי אף על גב דאין שליחות לנכרי. והנה לפי מה שיבואר לקמן בס"ד דוקא בשחיטות הפסח דכתיב ביה ושחטו אותו מוכח דבעינן שליחות אבל בשאר שחיטות קדשים י"ל דלא בעינן שליחות אין מקום לקושי' זו וכ"כ בספ"י. אך אכתי קשה לר"א דס"ל בגיטין דף כ"ג ע"ב דאין שליחות לעבד דדרש מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל אם כן קשה ממתני' דהאומר לעבדו צא ושחוט עלי את הפסח וכו' שהביאו התוספות לקמן ד"ה ודילמא כיון דבשחיטת הפסח וודאי בעינן שליחות והאיך עושה שליח לעבדו לשחוט את הפסח ואין לומר שאומר לעבדו בתחילה שיעשה לישראל שליח לשחוט וכמו שכתבו הפוסקים באה"ע סי' קמ"א שיכול למנות שליח אפי' ע"י נכרי' מ"מ ק' הא אמרינן בב"מ ד' ע"ב ע"ב דלעשות את הנכרי שליח או שיעשה הנכרי שליח כולו אתי' מקרא דאתם דומי' דגם אתם א"כ אי נימא דמה אתם ישראל למעט עבד אין העבד יכול לעשות שליח לישראל אם כן קשה במתני' דשכח מה אמר לו רבו וכו' אם גדי אומר לו רבו גדי שלו וכו' קשה מי ישחוט אותם דאם ישחוט הישראל שיצווהו רבו למנותו שליח לשחוט אם כן אותו הפסח שהוא של העבד נשחט בלא שליחות דהא העבד אינו יכול לעשות שליח לאחר ואם ישחוט העבד הרי פסח של רבו נשחט בלא שליחות דאין העבד נעשה שליח ואין לומר דעבדו שאני דיד עבד כיד רבו דמי ז"א דהא כתבו תוספות בד"ה ודלמא וכו' דכל קושי' הש"ס מהך מתני' ועיין מש"ש בזה ולכאורה היה נראה בזה דאף דממעטינן מאתם בני ברית היינו דוקא היכא דלית ליה שותפות בגווי' אבל היכא דאית ליה שותפות יכול להיות שליח לנכרי ואם כן י"ל דזה העבד ממנה אותו ישראל שציווהו רבו לשחוט על פסח של עצמו והא דלא נקיט בפירו' במתני' משום דבל"ז אין שוחטין את הפסח על היחיד אם כן מסתמא ממנה העבד עוד אחר עמו ואם כן שפיר הוא יכול לשחוט גם פסח של העבד כיון דאית ליה שותפות בו. אך זהו דוחק דלא מצינו בשום מקום שיהיה לנכרי שליחות אפי' בשותפות ועוד דהא ע"כ מתני' מיירי שם שאין מצויין לו אחרים דאל"ה למה ליה להקנות להעבד ע"מ שאין לרבו רשות בו יותר הוי ליה להקנות לאנשים אחרי' ויתנה עמהם אם טלה אמר לו רבו יהא טלה לרבו וגדי של אחרים אע"כ מיירי שאין אחרים שרצונם בזה מצויין אצלו להתנות עמהם וסבירא ליה דשוחטין את פסח על היחיד והעיקר נראה לענ"ד כיון דאמרינן דא"א למילף שליחות מקדשים כיון דרוב מעשיהם על ידי שליח אם כן כיון דהא דאין שליחות לנכרי ילפינן מאתם גם אתם דכתיב גבי תרומ' י"ל דקדשים שאני כיון דרוב מעשיהם ע"י שליח איתא אפי' בנכרי וכן בעבד לר"א וקצת יש להביא ראי' לזה דהא עיקר שליחות ילפינן בקדשים מושחטו אותו וזה נאמר קודם מתן תורה בפסח מצרים ואף דהי' להם דין בני נח לדעת כמה גדולי' מיהא לפמ"ש המ"א סי' תמ"ח די"ל דעכו"ם לעכו"ם עושה שליח ליכא הוכחה מקודם מתן תורה מיהא אפי' לתי' זה אכתי קשה בקידושי נכרים דנהי דנימא בקדשים בני שליחות נינהו מ"מ קשה קושי' הש"ס דלעיל דף כ"ג ע"ב מי איכא מידי דאנן לא מצינו למיעבד וכו' וכיון דבשחיטת הנכרי פסולה האיך מצי למיעבד שליח במידי דהוא לא מצי עביד מיהו י"ל כמ"ש התו' לעיל בד"ה אמר ר' הונא וכו' דאף אי נימא דשלוחי דידן נינהו מ"מ הם שלוחי דרחמנא ג"כ וכן אפשר לומר נמי בקדשי' של נכרים ובזה יש להבין הא דבעי רב אשי למימר בב"מ דף ע"א דיש שליחות לנכרי היינו משום דהוי בעי למילף מקדשים ואפ"ה קאמר דר' אשי בדותא הי' משום דלא מיבעי' למאי שכתבנו לעיל דסוגי' דהתם אזלא אליבא דרבנן דר"א בן גמלא דילפינן שליחות דכל התורה לתרומה דוודאי לא עדיף מתרומה אלא אפי' למאן דיליף מגירושין ומקדשים מ"מ כיון דמצינו בתרומה דאין לנכרי שליחות יותר איכא למילף שליחות דכל התורה כולה מתרומה דאין לנכרי שליחות מדנילוף מקדשים שרוב מעשיהם ע"י שליח ודו"ק

שם מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ושחטו אותו וכו'. לכאורה קשה דהא מדקאמר והלא אין שוחט אלא אחד משמע דס"ל כר"א בר' שמעון בחולין דף כ"ט ע"א תזבחוהו שלא יהא שנים שוחטין א"כ קשה דהוי' לי' להוכיח מכל שחיטת הפסח כיון דאין שוחטין את הפסח על היחיד ואין שנים שוחטין וע"כ דא' שוחט בשליחותו של חבירו ואפי' אי נימא דס"ל לר' יאשי' דשוחטין את הפסח על היחיד מקרא דאיש לפי אכלו כדמשמע מסוגי' לקמן אכתי מוכח שליחות בקדשים מדאיצטרך קרא דשוחטין את הפסח על היחיד ותו דמקרא מפורש הוא ואם ימעט הבית וגו' ולקח הוא ושכנו וגו' כיון דאינו שוחט אלא אחד ממילא נשמע שליחות וכעין זה הקשה בספ"י ולכאורה היה נראה לתרץ בזה קושי' התוס' לקמן דף מ"ב ע"א בד"ה ודלמא וכו' וא"ת ואמאי לא דחי וכו' דר' יהושע בן קרחה בא להוכיח מקרא יתירה דושחטו אותו דיש שליחות אפי' בלא שותפות משום דבשותפות לא צריך קרא כנ"ל והא דמקשה הש"ס לקמן ודילמא שאני התם דאית לי' שותפות היינו דוקא לר' יונתן דלדידי' לא מייתרא קרא דושחטו דיליף מיני' שכל ישראל יוצאים בפסח אחד אך נראה שיטת התוס' דס"ל דהא דילפינן שליחות משחיטת הפסח היינו דכיון דאמרה התורה ושחטו אותו כל קהל וגו' הרי הטילה התורה מצות עשה על כל ישראל שכל אחד חייב לשחוט את הפסח וכיון דאין שוחט אלא אחד נשמע שליחות בקדשים הא לאו הכי ה"א דשחיטה לא בעי שליחות כלל כמו שאר עבודת הנעשים ע"י כהנים דאמרינן לעיל ד' כ"ד ע"ב דע"כ שלוחי דרחמנא נינהו א"כ ה"א דגם בשחיטה לא בעי שליחות כלל ובזה נכון הא דלא מייתי ראי' משחיטות קרבנות של מחוסר כפרה כגון זב ומצורע דדוחק לומר ששחטו בסכין ארוכה וכ"ש למ"ד דצפון העזרה אינו קרוי' צפון דא"א לשחוט בסכין ארוכה של כ"ב אמות בצפון המזבח אע"כ דהוי אמרינן ששחיטה זו א"צ שליחות וכבר כתבנו דבזה מתורץ קושי' פנים מאירות כנ"ל. ועיין מ"ש לקמן בזה ולפ"ז שפיר הקשו תוס' דה"מ להקשות לריב"ק דקרא מיירי ביש לו שותפות והא דאיצטרך קרא דושחטו וגו' היינו משום דאל"ה ה"א דאין צריך שליחות בשחיטת הפסח כלל ואתי' קרא דושחטו לאשמועינן דבעי' שליחות בשחיטה ומהני השליחות משום דאית לי' שותפות. ובזה מובן לשון התוס' בתירוצם שם ר"ל דא' שוחט פסחים הרבה דמשמע מסברא כתבו כן הא זה עיקר ילפותא דריב"ק ואינו מוכח מקר' דושחטו דדלמא מכל בני חבורה שחט אחד. ולפמ"ש דקושייתם היינו דעיקר קרא דמייתי ריב"ק לאשמועינן דבעינן שליחות בשחיטה וע"ז תירצו שפיר דמסבר' ידעינן דמסתמא שוחט אחד שחט פסחים הרבה וממילא נשמע דמהני שליחות אפילו בלא שותפות ולפ"ז צ"ל הא דקאמר לעיל הא דתנן חבורה שאבד פסחה וכו' ומאי קושי' דלמא באמת שחיטה לא בעי שליחות כיון דאכתי לא ידע מקרא דושחטו אותו היינו משום דבאותו מתני' עצמו תנן אם אמר להם אם אחרתי וכו' והיינו דממנה אותם שלוחים להפריש פסח בשבילו והוא וודאי בעי שליחות דאי אפשר להפריש פסח בלא שליחות כדאיתא בנזיר דף ל"ז ע"א אלא מעתה יפריש אדם פסח על חבירו והיינו משום דפשיטא דאין אדם יכול להקדי' בשביל חבירו וא"כ כיון דהם יפרישו עליו פסח ע"כ מוכח שליחות בקדשים ודוק

שם בתו' ד"ה נפקא לי' מדריב"ק וכו'. וא"ת אמאי לא יליף מפרו של אהרן כו' לולי דבריהם ז"ל הי' נראה לפמ"ש דהוכחת ריב"ק משחיטת הפסח כנ"ל היינו דמצוה על הבעלים לשחוט בעצמם או ע"י שלוחם א"כ ליכא למילף מפרו של אהרן דאי לאו דכ' ושחט את פר החטאת ה"א דאחר יכול לשחוט ולאו משום שליחות דידי' דלא בעינן שליחות דבעלים אלא משום שליחות דרחמנא ונראה דס"ל לתוס' דילפינן משחיטת הפסח לכל הקדשים דשחיטה דידהו מצוה על הבעלים בעצמם אלא שיכולין לעשות שליח לשחיטה כמו בפסח והיינו דקשיא להו אהא דיליף ריב"ק מסברא וכי כל הקהל שוחטין דהיינו כמו שכתבו התוס' לקמן דמסתמא א' שוחט פסחי' הרבה יותר הו"ל למילף משחיטת פרו של אהרן דכיון דנשמע מקרא דושחטו דמצות השחיטה על הבעלים ומיני' ילפינן לכל הקדשים א"כ מוכח מפרו של אהרן שלוחו של אדם כמותו ובזה מיושב מה שדקדקו המפרשים על זה שסמכו דבריהם על התרצן ולא על המקשן ולפמ"ש אתי שפיר דהמקשה הוי סבר דלא