המקנה קטו

דמתני' דאף שיצאו כנגדם סגני כהונה והפחות כדקתני שם ברישא דמתני' ומסתמא הי' ת"ח ואפ"ה דייק מתני' שלא קמו בעלי האומנות אלא מפני מביאי ביכורים עצמן ולא מפני סגני' והפחות והיינו דקאמר רבי יוחנן בוא וראה כמה חביבה מצוה בשעתה ונראה עוד דסמך ר' יוחנן דבריו אברייתא דשמעתין משום דאי לאו הכי הוי מצי למימר דלא משום חביבותא הוא דמצוה דעדיפא הוא אלא משום דת"ח יכול למחול על כבודו כדמשמע לעיל גבי רבנן דלא קמו מקמי רבא כיון שמחל על כבודו ומסתמא מחלו לבעלי האומנות שלא יפסידו וכ"ש אם הם נשכרין אצל אחרים וכיון דאמרינן דיכול למחול מטעם דאורייתא דילי' הוא משא"כ בעוסקים במצוה י"ל דאינם יכולין לימחול על כבודם דהמצוה דלאו דידהו הוא אבל מדקאמר בברייתא דמצד הדין אינו מחייב לקום במקום שיש חסרון כיס שפיר יליף ר"י חביבה מצוה בשעתא ודוק

שם אתא אמר לי' לאבוהו כו' משמע דלאו מדין ת"ח קאמר אלא משום דהוה רבו וכדאמר לקמן דרבו שאינו מובהק דינו כדין ת"ח אע"פ שהוא שוה עמו בחכמה וליכא למימר דהכא צריך לעמוד לפניו כמלא עיניו כדין רבו מובהק דהא בברייתא דלעיל יליף דקימה בפני ת"ח בתוך ד"א ולא כמלא עיניו משום דבעינן קימה שיש בו הידור ומהאי טעמא גופא יליף שאינו עומד לפניו בבית המרחץ משום דבעינן קימה שיש בו הידור. א"כ אי נימא דהכא כמלא עיניו שאין בו הידור כפי' רש"י ז"ל לעיל אין קושי' נמי מבית המרחץ דילמא רבו מובהק שאני דלא בעינן קימה שיש בו הידור אע"כ צ"ל דהכא כיון דהוי רבו שאינו מובהק דינו כדין ת"ח אחר שהוא מופלג ממנו וכענין שאמרו בסוף פרק אלו מציאות ת"ח שבבבל עומדים זה מפני זה וק"ל

בגמרא ה"נ מסתברא וכו' דהא אמר רבה בר בר חנא וכו' משמע מזה דהא דקאמר בבתי גוואי היינו בית הפנימי של בית המרחץ אבל בית האמצעי שמותר להרהר מחוייב לקום דאל"ה לא שייך ה"נ מסתברא. שוב ראיתי בש"ך שכתב זה מצד הסברא שבבית האמצעי צריך לקום כיון שיש בו שאלת שלום ולפמ"ש משמעות הסוגיא הוא כן וק"ל: שם אמר אביי לא אמרן וכו' צ"ע מנא לי' דין זה ואין לומר דילפינן מהא דקאמר לקמן גבי משה והביטו אחרי משה שצריך לקום עד שיתכסה מעיניו וכ"ש שצריך לקום משרואה אותו דהא גבי אב"ד אמר לקמן דצריך לקום משרואה אותו ואין צריך לעמוד עד שיתכסה אך ז"א דמשה שאני דהוי נשיא כדאמר לקמן וכן משמע לעיל גבי אביו דצריך לקום משרוא' אותו כדאי' בדף ל"א גבי רב יוסף כד הוי שמע קל כרעי דאמו וכו' וצ"ל דהוא מצד הסברא כיון דחייב במורא רבו ובמורא אביו צריך לקום כמלא עיניו ועיין מ"ש לקמן די"ל דנפקא מקרא דוטוב לא יהי' וגו'

ע"ב אין ת"ח רשאי לקום מפני רבו אלא שחרית וערבית וכו' ויש לפרש בזה הפסוק בפרשת יתרו מדוע אתה יושב לבדך וגו' מן בקר עד ערב ר"ל שחין ראוי לעמוד לפניך אלא בבקר ובערב לבד ועיין בחידושי תורה שהארכנו בזה וק"ל

אמר רבי אליעזר כל ת"ח שאינו עומד מפני רבו וכו' יש לדקדק מה ארי רבו אפי' זקן נמי כתיב ויראת ותו דמאי קמ"ל קרא דפשיטא דמקרי רשע כיון דעבר על עשה שבתורה כדאמ' לעיל גבי שלא יעצים עיניו אטו ברשיע עסקינן ואפשר לפרש דקרא מיירי במעצים עיניו ומדקאמר אשר איננו ירא והיינו מורא דויראת מאלקיך מיירי במעצים עיניו ומדקרי ליה רשע אף דמשמע דבמעצים עיניו דמיירי ביה קרה דויראת מאלקיך אינו מיקרי רשע כדאמר לעיל אטו ברשיע עסקינן אלא במעצים עיניו עד שלא הגיעו לחיוב קימה ואיך קאמר קרא דטוב לא יהיה לרשע דנקרא רשע, במה שאינו ירא דהיינו במעצים עיניו אלא דהא גופא קמ"ל קרא דברבו החיוב מתחיל משרואה אותו נמצא דבכל ענין שמעצים נקרא רשע כיון דכבר נתחייב מיהו י"ל כפשטא דאף על גב דאמר לעיל דאי לאו דאמר קרא דויראת מאלקיך ה"א דאינו רשע בזה שמעצים עיניו אבל לבתר דכתיב ויראת מאלקיך אם עובר על יראה זו נקרא רשע והיינו דקמ"ל קרא דאשר איננו ירא נקרא רשע ונראה דיש לפרש הא דאמר אביי לעיל נקטינן דאי מקיף חיי הוא בכלל המקרא הזה דהא דרשינן לעיל דויראת קאי גם אזקן שלא יטריח אם כן מדקאמר קרא ולא יאריך ימי' אשר איננו ירא וגומר וקאי על היראה הנזכר בפסוק זה דקאי גם על החכם ממילא משמע דכל מה שאינו מטריח גורם לו אריכות ימי' וק"ל

שם איבעי' להו בנו והוא רבו וכו': לכאורה משמע מכאן דזקן דהיינו חכם אין צריך לעמוד מפני שיבה כמ"ש לעיל בדף ל"ב בתוספות ד"ה מאי שנא וכו' דהא בוודאי כבוד אביו עדיף יותר מכבוד שיבה שהרי בשיבה אין לעמוד אלא בתוך ד"א ובאביו כמלא עיניו ועוד דהוקש כבודו לכבוד המקום וכיון דמיבעי' ליה גבי אביו משמע דמפני שיבה א"צ לקום ולכאורה משמע דה"ה דשיבה אין צריך לקום מפני חכם דהא תרווייהו בחד קרא כתיבי אם כן קשה מאי קמיבעי' לי' בתר הכי אם צריך אביו לעמוד מפני בנו דהא וודאי אביו עדיף משיבה וכיון דשיבה א"צ לקום למה אביו צריך לקום וצ"ל דרבו שאני אף על גב דמשמע הכא דמיירי ברבו שאינו מובהק דהא ר' יהודה לאו לאו רבו מובהק דרב יחזקאל הוי וכן בנו דרבי יהושע א לוי לאו רבו מובהק דריב"ל הוי מ"מ עדיף טפי משאר חכם שהוא מופלג ממנו ונלמד מזה דשיבה צריך לעמוד מפני רבו שאינו מובהק אע"פ שהוא ילד ולפ"ז קשה הא דקאמר שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוי דאפילו מר שמואל קם מקמי' וכו' דמה זה ראי' הא שמואל לא הוי רבו דרב יחזקאל ורב יהודא היה רבו וכיון דהוכרחנו דרבו עדיף מחכם שהוא מופלג בחכמה אם כן מה זה אפי' הא רבו עדיף טפי מחכם מופלג בחכמה ואף שהי' שמואל יותר מופלג בחכמה מרב יהוד' מ"מ י"ל דרבו עדיף טפי ואף דרב יהודה נמי הי' בנו מ"מ אין הכרח דילמא מעלות רבו עדיף טפי והי' נראה מזה כיון דשמואל הי' רבו דרב יהוד' והוי ליה לגבי רב יחזקאל רבו דרבו ועדיף טפי מרבו ולא דמי לאביו דקי"ל דכיבוד אביו עדיף טפי מאבי אביו ועמ"ש לקמן מזה ויותר נראה דמזה ראי' למ"ש הפוסקים דחכם גדול מופלג בדורו דינו כרבו מובהק א"כ י"ל דשמואל הוי לי' חכם מופלג בדורו ואע"ג דרב הוי בבבל שהי' מופלג יותר משמואל כדאיתא בב"ק סוף פרק מרובה מ"מ ר' יהודא לא למד קמי' דמר שמואל עד אחר פטירת רב ובזה מדוקדק הלשון מתחילה חמר ליה שמואל לרב יהודא והדר קאמר דאפי' מר שמואל וכו' ר"ל דאפי' שמואל דהי' מרא דבבל א"כ שפיר הוי אפי' דהא דינא כרבו מובהק ורב יהודא הוי רבו שאינו מובהק כמ"ש לעיל וכ"ש דהוא אביו נמי וק"ל

ברש"י ד"ה אלא מאי קאמר ליה וכו' אי לאו למילף מיני' הוראה בעלמא וכו' משום דקשי' ליה דאפי' למאי דס"ד דחייב לקום מפני אביו אכתי קשה כיון דמר שמואל הוי קאים קמי' לה היה צריך להזהירו אלא למילף מיני' בעלמא. לולי דבריו ז"ל היה נראה לפמ"ש לעיל דבאביו צריך לקום כמלא עיניו כדאמר לעיל דף ל"א רב יוסף כד הוי שמע קל כרעי דאימא אמר איקום מקמי' שכינה אם כן י"ל דוודאי מר שמואל לא קם מקמי דרב יחזקאל אלא כשהגיע לד' אמותיו והזהיר לר' יהודה לקום משיראה אותו מלא עיניו אבל אי נימא דלא הזהירו אלא משום שהוא בעל מעשי' אם כן א"צ לקום אלא בהגיע לתוך ד' אמותיו ובהא פשיטא כיון דמר שמואל גופא קאי ודוק

שם הכי קאמר זימנין דאתא מאחורי וכו' לכאורה משמע מכאן כשהוא יושב לפני רבו אין לו לקום מפני חכם אחר שהוא מופלג ממנו מפני שאין זה כבוד רבו לקום מפני אחר הקטן מרבו מדהוצרך שמואל למחול על כבודו ולומר אל תחוש ליקרא דידי אך י"ל דהכא שאני כיון דאתא מאחורי' ולא היה שמואל רואה אותו ועי"ז שיקום רב יהודא יראה אותו מר שמואל נמצא שבקומו מטריח את רבו לקום ואפ"ה קאמר ליה אל תחוש ליקרא דידי ופשוט: שם איבעי' להו רכוב כמהלך דמי וכו'. כתב הט"ז בי"ד סי' רמ"ב דיושב בעגלה נמי כמהלך דמי וכן דינא לענין גילוי הראש ע"ש ומגן אברהם כתב בסי' קס"ז ג"כ דיושב בעגלה הוי כרוכב משא"כ בספינה ע"ש ונראה לי דנפקא ליה החילוק זה מהא דאיתא בבבא מציעא דף ט' ע"ב ספינה מינח נייחא ומי' הוא דממטי' לי' ע"ש לכאורה קשה דהא כתבו התוספות שם בד"ה ספינה וכו' ואף על גב דבפ' קמא דקידושין אמרינן דתלמיד חכם רכוב כמהלך דמי הכא חצר וכו' משמע דס"ל דספינה דמי' לרכוב וצ"ל דהתם שאני דמיירי לענין ספינה עצמה שלא תהיה חצר מהלכת ושפיר כתבו התוספות דדמי' ממש לרוכב דבהמה מהלכת וממטי' ליה לרוכב כמו שהמי' ממטי' להספינה אבל האדם היושב על הספינה שפיר הוי נייח דלא דמי' לרוכב היושב על הבהמה שהיא בעצמה מהלכת וכי האי גוונא אמרינן בריש פ' קמא דשבת באגוז בכלי וכלי צף על פני המים דמבעי' ליה אי בתר אגוז אזלינן דנייח או בתר כלי אזלינן דלא נייח אף על גב דהתם מיבעי' ליה היינו דוקא לענין שבת כמ"ש התוספות בבבא מציעא שם דדומי' למלאכת המשכן בעינן אבל לשאר מילי לא הוי היושב על הספינה כמהלך וכן משמע מלשון רש"י ז"ל בברכות דף למ"ד בד"ה קרון וספינ' איכא בעיתותא דמי' ע"ש משמע דאם היה יכול לעמוד בספינה הוי תפילה מעומד אף על גב דהספינה מהלכות לא הוי כרוכב על החמור ומדלא פירש טעמא דגבי קרון נמי איכא בעיתותא משמע דבקרון אפי' היה יכול לעמוד אפ"ה הוי כמהלך משום דהקרון עצמו מהלך והיינו ממש כדברי המג"א דמחלק בין עגלה ובין ספינה. אך נראה דזה דוקא בעגלה שהסדין מחובר במוכנא שלו אבל בעגלות שהמוכנא נשמטת והסדין הוא בפני עצמו שיושב עלי' י"ל דדמי' לספינה כדאמרינן בשבת דף מ"ד ע"ב גבי מוכנא בזמן שהיא נשמטת דהוי ככלי בפני עצמו לכל מילי. ודו"ק

ברש"י ד"ה רכוב כמהלך וכו' וצריך לעמוד מפניו וה"ה דהוי מצי לפרש איפכא כשרוכב על החמור ורואה חכם מהלך אי נימא דהוי כיושב וצריך לירד מן החמור או נימא דבתר בהמה אזלינן והוי כמהלך ברגליו וא"צ לקום ולולי דברי רש"י ז"ל היה נראה דהאיבעי' הוא דוקא בכה"ג דכתיב בקרא בלשון קימה אבל בחכם לא נזכר אם עובר דרך ישיבה או דרך הליכ' ברגליו ובהכי הוי ניחא מה שדקדק הריטב"א ז"ל מהא דאמר לעיל דאביי רכיב חמרא וכו' והכא קא מיבעי' לי' ברוכב ולפמ"ש אתי שפיר דלא קא מיבעי'