המקנה ק

וקושיית' אינו אלא דעכ"פ יתחייב מדין נדר וע"ז תירצו כנ"ל. מיהא לולי דבריהם ז"ל הי' נראה דבלא נתינת הכסף דאינו אלא מטעם גדר מהני בי' שאלה כמו בכל נדרים אבל כיון דקונ' מטעם קנין לא מהני בי' שאלה ומהאי טעמא אמרינן דתרומה ביד כהן אינו יכול לשאול עליו כיון דכב' קנה הכהן במשיכ' ובאמ' בהאי דב"ב דף נ"ב ובההו' דעירוכין אם רוצה לישאל על נדרו מהני ועיין בסמוך. ודוק

דף כט משכו במנה ולא הספיק לפדותו כו' והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ט מהל' מכירה דאם נתן גזבר מעות של הקדש על פירות והוקר קנה הגזבר מדין תורה ואם הוזל יכול הגזבר לחזור שלא יהא כח הדיוט חמור מכח הקדש והרשב"א וה"ה ז"ל הקשו מה הפרש יש בין הא דאמר לקמן אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי והנה הכ"מ כתב שם דס"ל להרמב"ם ז"ל דהא דאמרה התורה ונתן הכסף וקם לו לא איצטרך דפשיטא דמעות קונות ולא איצטרך אלא למעוטי להקדש שקונה מן ההדיוט דאינו קונה בכסף ע"ש ובאמת דבריו אינם מובנים לא מיבעי' לפרש"י ז"ל לעיל דף כ"ו ע"א בד"ה דבר תורה וכו' וכן פי' בב"מ ובבכורות דף י"ג דהא דאמר ר' יוחנן. דדבר תורה מעות קונות נפקי מהאי קרא דונתן הכסף וקם לו ולא מייתרא אלא אפי' לפמ"ש התוס' בבכורות דף י"ג ע"ב בד"ה דבר תורה וכו'. ועוד מפרש רבי דטעמא דר' יוחנן דמעות קונות נפקא מגופא דקרא או קנה מיד עמיתך דסתם קנין דקרא במעות וכו' אכתי לא מייתרי גבי הקדש דה"א דהקדש מהדיוט לא ילפינן ועוד הקשה המשנה למלך דאיצטרך למעט שאר קנינים דאינו קונה בהקדש. ועוד הקשה דהא כ' הרמב"ם ז"ל בהדיא דאם הוקרה קונה כדין תורה ועוד דהוי תקנתא לתקנתא ע"ש. ולענ"ד נראה דדברי הכ"מ נכונים ולא מטעמי' והא דקשה לפמ"ש לעיל דף כ"ו ע"א לתרץ קושי' בבכורות הא דלא יליף ריש לקיש דכסף לחוד קונה מקרא דונתן הכסף וקם לו כדיליף רבי יוחנן הדיוט מהקדש משום די"ל דבהקדש אלים כח ההקדש טפי שהקנין תלוי בתפיסתו משא"כ בהדיוט דחזינן דמשיכה קונה הרי דאלים קרא כח הלוקח תו ליכא למילף לאלומי כח המוכר עיין שם שהוכחנו זה מדאיצטרך קרא בקרקעות דנקנה בכסף ולפ"ז קשה הכא דליכא למילף דאם קנה הגזבר פירות שיקנה בכסף דאדרבה כיון דחזינן דאלים התורה כח ההקדש לענין פדיון מיד ההקדש דאינו נקנה אלא בכסף ממילא כשקונה ההקדש מיד ההדיוט נימא נמי דאלים כח ההקדש שלא נקנה אלא במשיכה וגם לרבי יוחנן דס"ל דבהדיוט שקונה מהדיוט כיון שכח שניהם שקולין ילפינן ממה שמצינו בפי' גבי הקדש דכסף קונה דמ"מ קשה דאיך נילוף שהקדש קונה מיד ההדיוט דאדרבה נימא דכח ההקדש אלים טפי ולכאורה היה נראה ליישב דבאמת הא דקאמר בבריית' דגזבר שקנה קונה בכסף לאו מטעמ' דקרא דונתן הכסף וקם לו אלא משום דבל"ז מחויב מדין נדר אלא שכתבנו לעיל דמטעם נדר הי' אפשר בשאלה אבל כשנתן הכסף כיון דאיכ' איסור' לחזור בו דהא הדיוט קיימי במי שפרע תו ליתא בשאלה כדאית' בי"ד סי' רכ"ח ס"י דנדר של איסור אין מתירין אותו ויש אומרים דאפי' אם התירו בדיעבד לא מהני וכ"ש דא"ש לפי מה שיבואר בסמוך דכשקיבל המעות ליתא בשאלה שאם ישאל מעל בכסף הקדש שהוצי' אותם מרשות הקדש לרשותו. אך זה דוחק וכ"ש לפמ"ש לעיל דאם אין המעות קונות אין לו בהם היתר תשמיש ולא מעל. והעיקר נראה לענ"ד דאפי' לפמ"ש הרמב"ן והרשב"א ז"ל דלא הוי נדר כלל כיון שלא נתכוון לוותר כלל להקדש תלא למכור בשווי' אלא דסביר' ליה כמ"ש לעיל כיון דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוי ליה כמשיכה אם כן נהי דאינה נקנה בכסף כשקונה מן ההדיוט מ"מ נקנה במשיכה דלא מיעטה התורה ונתן הכסף שאר קנינים אלא בפודה מן ההקדש אבל בגזבר הקונה שפיר קונה הקדש בקנין מסירה ומשיכה והא דבעינן נתינת כסף היינו משום דכתבנו לעיל דף כ"ו בשם הריטב"א ושאר מפרשים ז"ל דהא דאמר שמואל בשטר מכר לא קנה עד שיתן דמים ולא דמי לשאר קנינים משיכה וחזקה היינו משום דקנין שטר גרוע הוא כיון שלא נעשה מעשה בגוף החפץ בעינן נתינת דמים וה"נ כיון שלא היה אלא אמירה ולא נעשה מעשה בגוף החפץ לא סמכה דעתו עד שיתן דמים. ועוד נראה דכבר כתבנו למעלה דמה שקונה הכסף היינו במשיכת הכסף לידו וכיון דמן ההקדש לא שייך משיכה כמ"ש התוספות דכל היכא דאית' בגזא דרחמנא איתא לא שייך שיקנה המוכר להקדש את הכסף אלא ההקדש קנה את החפץ כל היכא דאית' וממיל' הכסף של הלוקח. ומעתה מובנים היטב דברי הרמב"ם ז"ל דמה שקנה מדין תורה היינו מטעם דהוי כמסירה וקנה מטעם משיכה כיון שנתן דמים ואפ"ה יש הפרש לענין פודה מיד הגזבר דעיקר הקנין הוא בכסף שפיר אמרינן דאטו הדיוט לאו במי שפרע קאי אבל כשהגזבר קונה דאין הקנין בכסף אלא במסירה שפיר אמרינן דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט דלא הוי כמסירה. והנה הראב"ד ז"ל הסכים בזה לדברי הרמב"ם ז"ל והביא ראי' מהא דאית' בבבא מציע' דף נ"ז ע"ב דהמקבל עליו לספק סלתות מג' ועמד בד' מספק בד' ע"ש ולולי דבריו ז"ל נראה לענ"ד דאין שום ראי' כלל דהתם ליכא למימר אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי דהא אף דקיי"ל כחכמים דר' יהודה דכל היכא דלא פסק עמו כשער הגבוה אין הלוקח יכול לחזור בו אם הוזל מ"מ הא קיי"ל גבי שליח דאף על גב דלא פסק עמו כשער הגבוה יכול הלוקח לחזור בו כדאית' שם דף ע"ד ע"ב ובי"ד סי' קע"ה כיון דהוי ליה לפסוק כשער הגבו' יכול לומר לו לתקוני שדרתיך ולא לעוותי וה"נ לא עדיף הגזבר משליח. ותו דהא ע"כ מיירי בענין שהוא רבית להדיוט דהא מהאי טעמ' קאמר דאין רבית להקדש אם כן פשיטא דבכה"ג לא שייך לומר אטו הדיוט לאו במי שפרע קאי דהא אדרבה בהדיוט איסורא איכא ולא שייך במי שפרע כדאית' בח"מ סי' ר"ט סעיף וי"ו בהגה"ה ותו כיון דע"כ מיירי בלא יצא השער ואין לו דאל"ה לא הוי רבית אפי' בהדיוט אם כן אין שייך לומר דבהקדש קנה מדין תורה מדין כסף דכיון דלא היה הפירות ברשותו לא קנה המקח כלל דאינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו כדאיתא בח"מ שם ונראה דהא דחייב ליתן ארבע אפי' חם עמד בג' אף על גב דלא הוי מקח כלל כיון שלא הי' ברשותו אינו מדין כסף שקונה מן התור' בהקדש דכיון שאין הסלתות ברשותו אינו יכול למכור דבר שאינו ברשותו אלא דחייב ליתן בארבע משום דלה גרע כח הקדש מכח הדיוט דחייב ליתן אפי' בדבר שאינו מצוי משום מי שפרע כמ"ש הש"ך שם ס"ק י"ג דאפילו בדבר שאינו מצוי שייך מי שפרע וכיון דגבי הקדש ליכ' איסור' ממיל' המוכר קאי במי שפרע ולדעת הסמ"ע שם דבדבר שאיני מצוי ליכא מי שפרע ע"כ צ"ל בהקדש מטעם נדר דאף על גב דכתבו התוס' לקמן דהיכא דמוכר בשווי' לא הוי נדר י"ל כיון שלא יצא השער ואין שומתו ידוע היי לי' נדר כמ"ש התוספות בתירוצ' קמא גבי מרגנית' דבנו של יוסף בן יועזר ואם כן פשיטא דהיכא דהוזלו אין מכאן ראי' ומיהא אפשר לומר בזה דהראב"ד סביר' לי' כמו שכתב התוספות במנחות דף צ' בד"ה וארבע וכו' די"ל דההיא דסלתות מיירי שפסק עמו על הגדיש שהיה מחוסר שלש דבהדיוט כהאי גוונ' הוי כמו רבית ואפ"ה הוי מכירה להקדש כיון שהוא ברשותו ודו"ק

בתוס' ד"ה משכו במאתים וכו': וא"ת תיפוק לי' וכו' כבר כתבנו דלולי דבריהם ז"ל הי' נראה דנפק' מינה דאי משום טעם נדר ישנו בשאלה ועוד נראה דנפק' מינה שלא ידע הלוקח שהוא הקדש: ולכאור' הי' נר' דמיירי ע"כ הכא שלא ידע הלוקח שהם פירות הקדש דאל"ה לא שייך לומר לא גרע כח הקדש מכח הדיוט דכיון דהקדש אינו נקנה במשיכ' לא נתכווין לקנות כלל דאפילו בהדיוט אינו קונה במשיכה אלא שיתכווין ההדיוט לקנות' אלא דמיירי הכא שלא ידע שהם פירות הקדש ואם כן לא שייך נדר ואין לומר דאי מיירי בלא ידע הא קיי"ל דהקדש בשוגג מתחלל ואם כן פשיט' דחייב מאתים זה אינו דכיון דידע הגזבר לא יצא לחולין כדאיתא לקמן דף נ"ד ע"ב נזכר בעל הבית חנווני מעל כשיוצ': אך נראה דסברא ליה להתוספות דאכתי בהא לא מתרצי כיון דע"כ ידע הגזבר שהפירות הם של הקדש ולא נתכווין להקנות הפירות במשיכה נמי לא קנה בהדיוט כדאיתא בח"מ סי' קצ"ח דבעינן שימשוך לפני המוכר או שיאמר לו המוכר לך משוך ואין לומר שגם הגזבר שגג דא"כ כבר נתחלל כיון שכתבו התו' הטעם דאין משיכה קונה בהקדש משום כל היכ' דאית' בי' גזא דרחמנא איתא. א"כ כיון שיצא הפירות לחולין ואפי' אם טעה הגזבר וסבר שנקנה במשיכה כבר נתחלל כדאיתא בב"מ דף נ"ז ע"ב גבי אין רבית להקדש היכי דמי אילימא דאוזפי' אגזבר וכו' הרי מעל הגזבר ופי' רש"י שם בד"ה והרי מעל וכו' ושוגג הוא אצלו שסבר שהוא מותר משום שכר הקדש ע"ש אלא ע"כ צ"ל דאע"ג דלא נתכוין לקנות אפ"ה אמרינן דלא גרע כח הקדש מכח הדיוט דמהני בו משיכה מ"מ אין כ"כ קושי' הכא כיון דאיכא נפקותא בלא ידע הלוקח ואפ"ה לא יצא לחולין כיון שידע הגזבר ועוד איכא נפקא מינה אם היתה הפדי' ע"י שליח דאי לאו משום דמשיכה קונה אין על המשלח דין נדר כיון שלא ציוהו לקנות מן ההקדש ודוק: בא"ד וקשה דבפ' יש נוחלין וכו' הא דלא הקשו התו' ממתני' דעירוכין דף כ"ז שהאומר בשדה של הקדש הרי הוא שלי בעשר וכו' וחזר בו אעפ"י שלא נתן מעות ולא החזיק הי' מוכרים אותה בשווי' ונפרעין משל האומר בה יו"ד את המותר כמו שהקשה הרמב"ן ז"ל משום דהתם משמע בפשיטות שידע הקונה שאינו שוה כ"כ אלא שויתר בשביל הקדש ובכה"ג וודאי נדר גמור הוא אבל בההוא עובדא דבנו של יוסף בן יועזר משמע דלא נתכוון לוותר כלל אלא שטעה בשומא ואפ"ה הוי לי' נדר וע"ז תירצו דהתם אף שהי' בטעות כיון דהמרגניתא הוא דבר שאין לו שומא של פסיקות דמים ידועים כלל לשום אדם גומר בדעתו וכו': ועוד תירצו דהכא שאני כיון דידוע הוא בשעה שפדה הי' שוה מאתים ולא הי' ריוח כלל להקדש לא הוי נדר כלל ולכאורה משמע לפי תירץ זה דאפי' בדבר ששומתו ידוע אלא שהוא טועה בשומא ורצה למכור אותה בפחות משווי' או לפדות ביתר משווי' הוי לי' דין נדר. ולכאורה משמע הכי מלשון הברייתא משך במאתים ולא הספיק לפדותה עד שעמד במאתים ולא נקט בכה"ג שמשך במאתים ולא הי' שוה אלא מנה דלא הוי מקח טעות דהא קי"ל דאין אונאה להקדש אע"כ דבכה"ג בלא זה חייב ליתן מדין נדר כיון שהי' ריוח להקדש באותו שעה. אך