האוצר מספורי צדיקים לד

או שהבעש"ט ח"ו כו' והוא מסיטרא דקדושה, הכלל נגמר כן בדעתו לנסוע אל הבעש"ט לביתו לתהות על קנקנו ולחקור אחריו, כן עשה נסע אחר הבעש"ט עד למעזיבוז, כל הדרך הרחוק הזה בטורח גדול ורב, עד הגיע סמוך לעיר מעזיבוז, ובכל המשך הדרך שהיה ביחד עם הבעש"ט והסתכל בעינא פקיחא על כל התנהגות הבעש"ט לא היטב בעיניו דרכו בקודש, וכידוע דרך המתנגדים מאז בהגיעו למעזיבוז באתה אשה אחת אל הבעש"ט הק' מכפר אחד הסמוך ובכתה מאד לפניו, באשר שבתה חולנית מאוד ומסוכנת ומבקשת ממנו שיסע לביתה ויתפלל שם עבור בתה, הבעש"ט נעתר לבקשתה ונסע לביתה, הזקן ג"כ נסע לשם בבואם שמה פקד הבעש"ט שיתנו לו חדר מיוחד כראוי לו, והתפלל שם תפלת שחרית. אחר תפלתו שלח את משמשו עבור סעודת שחרית וגם צווה שיתנו לו משקה החולנית נתעלפה אז ומתה. והיה קול צווחה ובכי ויללה בהבית. הבעש"ט הק' לא השגיח על כל זה ולא נתפעל מאומה וישב שקט ושאנן והאריך בשלחן ואכל ושתה כל צרכו. בעל הבית היה מוכרח להביא לשלחן הבעש"ט כל מה שפקד. הזקן לא יכול לסבול כ"ז. בראותו שהבעש"ט לא חש כלל לבכייתם וצערם. אדרבא אכל מעדנים ושותה משקה. נתמלא חימה ותרין אף על הבעש"ט כ"כ עד שהכין לו בחשאי בחיקו סכין מלוטש לדקור את הבעש"ט הבעש"ט כשגמר סעודתו אמר משמשו שילך עמו לחדר החולנית. גם הזקן הלך עמם. בבואם החדרה והמתה היתה מוטלת על הארץ. צוה הבעש"ט את משמשו להכות את המתה מכות במספר כך וכך זה והוא עמד מוטה ונשען על מקלו. המשמש היה מכה וסופר. ובגמר מספר המכות ראו השתנות בפני המתה שהתחיל פניה להתאדם והתחילה לנענע עם אבריה. צוה הבעש"ט להרימה מהארץ ולהשכיבה על מטתה וליתן לה דבר מה לפיה להשיב נפשה. כן הוה. וממש ראו תחיית המתים עין בעין. הזקן בראותו דבר זה נבהל ונרעש מאוד ונפל הסכין מחיקו לארץ. אמר לו הבעש"ט בזה הלשון. ווען ישראל זאל גיוועהן האבין א טעות אין די יחודים אן זי זאל ניט גיוועהן לעבעדיג ווערען קומט דען ישראלין צו שטעכין. הזקן התחיל לבכות ולבקש מחילה מהבעש"ט הק' זצ"ל. ונתקרב אל הבעש"ט כראוי. זי"ע ועל כל ישראל אמן: יג) כאן יסופר מלידת הרה"ק הר' מענדילי מויטפסק זצוקלל"ה רבו של רבינו הגאון הק' הרש"ז זצוקללה"ה בעל התניא ואיך נתקרב ע"י זה להבעש"ט זצוקללה"ה. והוא. פעם א' ראו שהבעש"ט הק' אחר שסיים תפלת מנחה. שחק. והעומדים אצלו לא ראו שום סיבה שיגרום השחוק. שאלו אותו שיגיד להם מה ענין השחוק, וסיפר להם שכעת פעל בתפלתו להוריד נשמה קדושה לעוה"ז. והוא. כי אמו של הרה"ק הר' מענדילי הנ"ל היתה חנוונית ואותו יום מהליל טבילתה הוליך לה הבעל ד' קונים הרבה לחנותה ונתנו מקח טוב על סחורתם שקנו ממנה. מובן היטב שהיתה טרודה כל היום. ולפנות ערב שלח לה הבעל ד' כומר א' ורצה לקנות אצלה כמה מיני סחורה ורצה ליתן לה ריוח גדול. ונשתהה הכומר בחנותה הרבה. היא בראותה שהיום רד מאוד היתה נבוכה בדעתה אם לדחות את הקונה הטוב הזה ולילך לטבילה או כו' ואני בראותי כ"ז פעלתי בתפילתי שנתגברה על יצרה ולבשה עוז בנפשה לדחות ולהשליך את הכומר הזה מחנותה ולא רצתה למכור לו כלום וסגרה חנותה והלכה לבית הטבילה כו' והפקירה כל הריוח של הכומר שעלה לסך מסויים מזה שחקתי שהיה לי לקורת רוח שגרמתי להוריד נשמה גדולה ויקר לעוה"ז שבליל זו נתעברה אם הרה"ק הר"מ הנ"ל עמו ובסוף תשעה חדשים ממעשה זו כשסיים הבעש"ט הק' תפלת ערבית שחק ג"כ שחוק גדול ולא ראו העומדים סיבת השחוק ושאלוהו שיגיד להם וסיפר להם הלא תזכרו שזה השעה חדשים ששחקתי אחר תפלת מנחה. וסיפרתי לכם שפעלתי בתפילתי, להוריד נשמה יקרה לעוה"ז. וכעת בכור