המאור הקטן על פסחים יט.

ועוד הא דכתב דפת שאפאה עם צלי כיון דשריא בלחוד כדבר שיש לו מתירין הוא ואפי' באלף לא בטיל קשיא עליה הא דגרסינן בפ' כל הבשר דגים שעלו בקערה רב אמר אסור לאוכלן בכותח מ"ט נותן טעם הוא למה ליה למימר נותן טעם הוא תיפוק ליה דהוה ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו באלף לא בטיל אלא לאו שמע מינה כה"ג לאו דבר שיש לו מתירין הוא ותו לא מידי ולדידן אע"ג דסבירא לן דריחא מילתא היא יש בו צד להקל שהפת שאפאה בתנור שטשו אותו באליה אסורה בכל דבר משום גזירה ובריחא לא אחמור רבנן כולי האי ויש מחכמי הדור שאמרו שלא אסר רב אלא בתנור מתוך שהוא צר וקטן אזיל האי ומפטם ליה להאי דומיא דפת חמה ע"פ חבית פתוחה שהוא מקום צר וקטן אבל בפורני שהוא גדול אין להחמיר כל כך דהא שליט ביה אוירא טובא:

פרק מי שהיה טמא [דף צג ע"א] ת"ר אלו עושין את השני הזבין והזבות המצורעים והמצורעות וכו' עד א"כ למה נאמר טמא ומתמהינן עלה למה נאמר טמא דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה אלא אימא א"כ למה נאמר דרך רחוקה לפטרו מהכרת הא אי בעי למעבד שבקינן ליה כרב נחמן דאמר הורצה ואיכא מאן דקשיא ליה מאי אולמיה דברייתא ממתני' דקתני א"כ למה נאמר טמא ודרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בכרת ועל מה לא אותביניה ממתני' לרב ששת ומאי שנא דמתמהינן עילוי ברייתא למה נאמר טמא ולא מתמהינן עילוי מתני' לתרוצה ולפרושה כדתרצינן ברייתא ולאותוביה לרב ששת ולסיועיה לרב נחמן ותשובת זאת הקושיא שזאת התמהה שאנו מתמיהים על הברייתא משום סיפא דברייתא הוא דקתני לפטרו מהכרת ולא קתני לפוטרן מהכרת דבשלמא לתנא דמתני' דנקט להו לתרוייחו טמא ודרך רחוקה כדכתיבי בקרא ליכא למשמע מינה ולא מידי אלא לתנא דברייתא דלא קתני אלא חד מינייהו מדקתני לפוטרו מהכרת ולא קתני לפוטרן מ"ש דנקטיה לחד ושבקיה לאידך אלא ודאי משום דחדיש בה רחמנא ופטריה ואע"ג דאי בעי למעבד שבקי' ליה חס רחמנא עליה מיחס ופטריה ולאשמעינן הא משמעתא יתירתא לפטורא נקטיה תנא דברייתא לחד מינייהו ושבקיה לאידך ואי אתה יכול לומר זה בטמא דטמא ודאי מידחא דחייה רחמנא כדכתיבי קראי בהדיא ויאמרו האנשים ההמה אליו אנחנו טמאים לנפש אדם למה נגרע לבלתי הקריב ואע"ג דבעו למעבד לא שבקינהו רחמנא ונגרעו מלעשות פסח ראשון הלכך בעל כרחך הא דקתני בברייתא למה נאמר טמא שבושא הוא דהאי פטורא יתירתא ליתא בטמא והיינו דמתמהין עלה א"כ למה נאמר טמא דאי בעי למעבד לא שבקינן ליה אלא תריץ ואימא למה נאמר דרך רחוקה לפוטרו מהכרת ואע"פ שהיה יכול לעשות דאי בעי למעבד שבקינן ליה אפילו הכי חס עליה רחמנא מיחס ופטריה והיינו דנקטיה תנא דברייתא לדידיה לחודיה לפטורא לאשמועינן ביה הדין חידוש דחדיש ביה רחמנא וכמ"ד הורצה. וכיוצא בזה הדבר מן התמיהות המוקדמות בתלמוד בתחלת הדברים על שם סופן ההיא דגרסינן ביבמות בפ' ר"ג בשטר כיצד דתניא כתב לה על הנייר או על החרס וכו' והדברים מפורשים לכל מבין:

כתב עלה הרי"ף ז"ל ובערבי שבתות ובי"ט היכא דאתחיל מקמי ט' שעות ואמשיך ליה וכו' ואני אומר אף בערבי פסחים אם התחיל קודם ט' שעות אין מפסיקין עד דקדיש יומא ופריס מפה ומקדש והיינו הך דתניא ושוין שמתחילין ואוקימנא קודם תשע ולא מפלגינן בה בין בערב הפסח ובין בערבי שבתות וי"מ וההיא דאמר ר' יוחנן הלכה כרבי יהודה בעה"פ להפסקה ליתא מדרב יהודה אמר שמואל דאמר אין הלכה לא כרבי יהודה ולא כר' יוסי וכבר ראיתי לדברי ה"ר שמואל ז"ל שכתב בפירושו ולא נתיישבו לי ומאי דקשיא ליה שמואל דאמר כמאן לאו קושיא היא דשמואל גמרא גמיר לה משמא דרבנן ותניא נמי כוותיה וכתלמוד ירושלמי הוא כפי' רב יהודה בשם שמואל זו דברי רבי יהודה ורבי יוסי אבל דברי חכמים פורס מפה ומקדש והא דתניא ושוין שאין מביאין את השולחן אא"כ קדש בערב הפסח היא ומתשע שעות ולמעלה ואתיא כההיא דתניא ושוין שאין מתחילין דאוקימנא בגמ' בערב הפסח דאפי' ר' יוסי מודה ביה משום חיובא דמצה נקוט האי כללא בידך כל הכאת שולחן זו היא התחלת אכילה וכל הפסקה בעקירת השולחן שאמרו בגמ' היא ברכת המזון וזו היא שאמר ר"ג לרבי יוסי רצונך שנפסיק וניחוש ליהודה חברנו ול"ג לדברי רבי יהודה אלא ליהודה לפי שהפסיק רבי יהודה את אכילתו ורצה לברך ברכת המזון חשש ר"ג לכבורו של רבי יהודה שלא יהו הם אוכלים והוא מפסיק וממתינין זה לזה היו ואע"פ שאין שנים ממתינין לאחד רצה ר"ג לחלוק כבוד לר' יהודה ואמר ליה ר' יוסי בכל יום אתה מחבב דברי בפני יהודה ועכשיו אתה מחבב דברי רבי יהודה לפני כלומר שהרואים יטעו במעשיך ויקבעו הלכה כדבריו ובמסקנא אמר שמואל אין הלכה לא כרבי יהודה דאמר מפסיקין בברכת המזון ולא כרבי יוסי דאמר אין מפסיקין כלל אלא מפסיקין בפריסת מפה ומקדש וחוזר לסעודתו ולא צריך למישרא המוציא כמ"ש הרי"ף ז"ל דהא לקבעיה הדר ואילו היה מברך המוציא כדברי הרי"ף היה טעון ברכת המזון לסעודה ראשונה שלא מצינו בהמ"ז אחת לשתי ברכות של המוציא ובחברים שהיו מסובין ועקרו רגליהם ולא הניחו שם זקן או חולה תניא כשהן יוצאין טעונין ברכה למפרע וכשהן חוזרין טעונין ברכה לכתחלה על מה שעתיד וצריך ברכה למפרע על מה שעבר ואם היה מברך בהמ"ז לסעודה ראשונה היתה הפסקה גמורה כר"י ואין הלכה כר"י ויש מפרשים הבאת שלחן קרובי תכא כי היכי דניתי תכא ביקרא דשבתא וכבר ראיתי כל הדברים ההם והם יגעים מהשיגם לדעתי: