המאור הקטן על פסחים יח:

אמר עולא אמר ריש לקיש מחלוקת בשל מכבדות פי' מנהגם היה לכבד תחת הדקלים מערב שבת או להטיל שם מסוכי הדקלים הנקראים מכבדות כדי שלא יטנפו התמרים הנושרים שם בשבת וכיון דדעתיה עלייהו מאתמול הרי הם מוכנים אלא שיש שם לחוש שמא יעלה ויתלוש וזהו שנחלקו בו אנשי יריחו וחכמים דרבנן גזרי ואנשי יריחו לא גזרי אבל בשל בין הכיפין והם תמרים שנופלין בשעת גדידה ונטמנין בצרורות ובעפר בין הסלעים ותרגום סלע כיפה ואלו כיון שנפלו שם מע"ש דברי הכל מותר אע"פ שמוקצין מאכילת אדם כיון דחזו לעורבים מוכן לעורבים הוי מוכן לאדם לפי שמאתמול נותן דעתו עליהם והוא מכין אותם לעורבים הגדלים בביתו וברשותו אם נמלך עליהם בשבת לאכול הוא עצמו מהם שהם מוכנים לעורבים שלו הכנה היא לכל ודוקא לעורבים שלו אבל לעורבים דעלמא אין הכנה אלא מי שכתוב בו מי יכין לעורב צידו ודרבין פליגא אדעולא דקא סבר מחלוקת בשל בין הכיפין דרבנן סברי מוכן לעורבים לא הוי מוכן לאדם לאכילתו אע"פ שהוא מוכן לטלטלו כי בטלטולו אין ספק שהוא מותר כמו שמטלטלין העצמות שהם מאכל לכלבים ובשר תפוח שהוא מאכל לחיה אבל לאכול אדם ממה שהכין לבהמה לחיה לעופות רבנן אסרי ואנשי יריחו שרו ובשל מכבדות שנשרו בשבת דברי הכל אסור גזירה שמא יעלה ויתלוש והרי"ף ז"ל לא כתב מזה כלום ולדבריו היה לו לפרש אם הלכה כעולא או כרבין ונ"ל מאחר דהלכתא כר"ש במוקצה של בין הכיפין מותר ושל מכבדות אסור ובמס' יו"ט נפרש לפי דעתנו תורת המוקצה ועכשיו לא באנו אלא לפרש ההלכה לפי שראיתי בה פירושין אחרים ופסקו הלכה שלא כדעתי ומה שנראה לי כתבתי:

פרק תמיד נשחט במאי קא מיפלני במכמר בשרא קא מיפלגי ר' ישמעאל סבר חיישינן למכמר בשרא ואם תשאל א"כ יאוחר הפסח עד שמונה ומחצה ואל יאוחר התמיד משש ומחצה שהוא זמנו אנו רגילין לפרש שאין כח למנוע כל ישראל לאחר התמיד שהתמיד הוא שהיה מעכבן מלשחוט את הפסח וכיון שנשחט התמיד היו סומכין לו הפסח אחריו מפני ההמון הרב עד שראיתי פירוש לרב ר' משה ז"ל שאמר ר' ישמעאל אגזרת נדרים ונדבות סמיך אפילו בטעמיה דרבא והיא היא עיקר הגזירה ומכמר בשרא טפילה לה:

והא דאמר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אף מחוסר כפורים בשאר ימות השנה שטובל ואוכל בקדשים לערב יש שמוחקין לערב מן הספרים והוא נמצא ברוב הספרים ומסתברא לי דהאי לערב לאו דוקא משחשיכח דהא אמרי' במסכת חגיגה בכלים הנגמרים בטהרה טבילה אין הערב השמש לא וה"ה לטבילת אונן ומחוסר כפורים לקדש אלא דכיון דבתר תמיד הוא דקא אכיל קרי ליה אכילת ערב ולאשמועינן נמי דבשלמים דאתמול ובחטאת דיומא אכיל אבל בשלמים דיומיה כיון דאית ליה שהות למיכל למחר לא דחי עשה דהשלמה:

ה"ג ת"ש שחטו שלא לאוכליו ושלא למנויו לערלים ולטמאים פסול הכא פשיטא דבעבודה א' ומדסיפא בעבודה אחת רישא נמי בעבודה אחת ומשום סיפא נסיב לה לרישא דקתני סיפא לאוכליו ושלא לאוכליו כשר דההיא ודאי בעבודה אחת כדקיימא לן דמקצת אוכלין לא פסלי ויש נוסחאות אחרות דמייתי לה מסיפא ולא מדברי רישא כלל והכלל עולה לטעם א':

במגיס מקטר להו פי' הא קיימא לן דהולכת אמורין ואברים בידו של כהן היא ואין שם כלי ובפי' רבינו שלמה ז"ל לא נתכונה שמועה זו לפי שעלתה בדעתו ללמדה ממנחה ואין זה דומה לזה דהתם מדם ילפינן לה במסכת סוטה ומפורש הוא שטעונה כלי אבל באימורין ואברים ואין שם כלי לעולם אלא בידו היה הכהן מוליכן למזבח והיינו דקא מתמהינן במגיס מקטר להו ודוגמתה במסכת יומא דתנן קרען והוציא את אימוריהן נתנן במגיס וכו' אבל במסכת סוטה בענין קומץ מנחה דתניא מעלו ומקטירו ככלי שרת התם ל"ג בכלי שרת מקטר לה שהרי מצותו בכך אלא הגירסא הנכונה כך הוא מקטירו ס"ד והא בעי מליחה:

פרק אלו דברים ורבי יהושע לטעמיה דאמר שמחת יו"ט נמי מצוה היא דתניא ר"א אומר וכו' פירוש ואפי' לר"א לא נפקא שמחת יו"ט מכלל מצוה לגמרי אלא שיש לה חליפין ותמורה ביושב ושונה לפיכך הוא קורא אותה רשות ובכמה דוכתי אמרינן ואתי לאמנועי משמחת יו"ט וליכא מאן דפליג ומעובדא דמר בריה דרבינא מכרעא דר"א משום דקיימא לן מעשה רב ובשבת נמי הכל מודים כדרבא כדכתיב וקראת לשבת עונג ונראה כי ראשי חדשים וחולו של מועד הכל מודים ששמחתן רשות שלא נאמרה בהם עצרת ובמסכת ברכות בפרק שלשה שאכלו אמרינן בר"ח דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל ושבתות וימים טובים לא סגיא דלא אכל ובמס' סוכה אמרינן מה דירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אף סוכה אי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל ונראה מזה שמותר להתענות בחולו של מועד ובמסכת תענית אמרי' למה לי למיתני מריש ירחא לימא מבתרין בירחא וריש ירחא גופיה אסור ואמר רב לא נצרכה אלא לאסור את שלפניו והתם אסיקנא דר"ח דאורייתא ולא בעי חזוק ושלפניו מותר כדין שבתות וימים טובים והוא גופו אסור וחולו של מועד נמי אסור וה"מ כולהו מי דמו אהדדי ונ"ל שהתעניות חלוקות הן למיניהן והם ג' מינין יש תענית של צער ושל אבל ובכי וזו היא שאסורה בכל יום קדש ועליה שנינו במגלת תענית אלין יומיא דלא להתענאה בהון תדע דקתני לה דומיא דלא למספד אלמא בתענית של בכי קא עסיק ותאני זה הוא המין הראשון ממיני התעניות:

ויש תעניות שאדם מסיח דעתו מאכילה מחמת עסקיו בדברים אחרים או שמעביר את שעתו במיני פירות או במיני תרגימא דברים שאין טעונין שלש ברכות לאחריהן ואין טעונין סוכה וזו היא שרמזו עליה במסכת ברכות ובסוכה והיא מותרת בראשי חדשים ובחולו של מועד ואסורה בשבתות וימים טובים שצריך לקבוע להם סעודה והיינו דתנן בסוכה וחכ"א אין לדבר קצבה חוץ מלילי יום טוב הראשון ולמחרת ביו"ט הראשון עצמו יש לומר שנפטר בקביעות הסעודה שקבע בלילה וביום אם רצה לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה אינו חייב בסוכה א"נ יש לומר אם רצה אינו אוכל כלל ביום לפי שמשונה הוא יו"ט של סוכה משאר ימים טובים דהא אקשיה רחמנא לדירה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל וכשם שהיה ר"א משנה בו להחמיר כך חכמים משנים ביה להקל ובחולו של מועד דכ"ע אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל כדין ר"ח שלא נאמרה עצרת אלא ביו"ט וזה המין השני ממין התעניות:

ויש תענית שאדם מכוין לבו לאביו שבשמים כגון בקשת רחמים לקרוע גזר דין כתענית חלום ובו ביום זה מותר ואפי' בשבת וזהו עונג שלה וכ"ש בימים טובים ור"ח וחולו של מועד וזה אין עליו תורת תענית ולא שם תענית שלא נאסר בכל יום שבעולם אלא שאין אנו מורים כן בפורים מפני שפרט בהם הכתוב ימי משתה ופרסומי ניסא עדיף בכ"מ ואם יושב ושונה כל היום ונפשו חשקה בתורה דומה הוא במקצת לזה והוא מותר לכל ימים טובים חוץ משבת ויומא דעצרתא ופוריא ומעלי יומא דכפורי כמר בריה דרבינא וכדרבא דאמר הכל מודים בשבת דבעינן נמי לכם ומר בריה דרבינא לא פליג אדרבא זהו המין השלישי ממיני התעניות שכוונת האדם בו לשם שמים יש בו דברים המותרים לגמרי ויש שנאסר מכללם וכמו שפירשנו ואלו ההלכות מסורות לת"ח ולא לנשים וע"ה וזהו שאמרו בירושלמי במסכת תענית רבי אחא בר יעקב הוה מפקד לספריא מאן אתא משאל לכון אתון אמרין ליה בכל מתענין חוץ משבתות ויו"ט וחש"מ וראשי חדשים וחנוכה ופורים ובכל הימים הללו אין ב"ד גוזרין תענית כדאיתא במסכת תענית ואם התחילו אין מפסיקין בחנוכה ובר"ח ובפורים אבל מפסיקים לי"ט וחש"מ כדתנן אין גוזרין תענית על הצבור בר"ח בחנוכה ובפורים וכו' כדאיתא התם ולפום סוגיא דשמעתא אם תשאל מ"ט לא פרכיה ר' יהושע לר"א מיו"ט דסוכה דהא ס"ל ארבע עשרה סעודות חייב אדם לאכול בסוכה והרי שמחה זו מצוה והותר בו משום מלאכה ולא הותר בו משום שבות א"נ מיו"ט דעצרת מ"ט לא פרכיה שהרי הכל מודים רבעי נמי לכם יש להשיב מיו"ט דסוכה ליכא למיפרך דהא אמרינן התם במסכת סוכה חזר בו ר"א ומיו"ט דעצרת נמי ליכא למיפרך אע"ג דאמרי' הכל מודים ביו"ט של עצרת דבעינן נמי לכם ההיא לא מצוה מן התורה היא אלא מעלה הוא דעבוד רבנן כדקא יהיב לה טעמא יום שנתנה בו תורה:

פרק כיצד צולין [דף עד ע"א] אמר רבא האי מולייתא שריא פי' הוא עוף או גדי ממולא בשר כתית ותופרין אותו מפיו ומבית נקובתו וקושרין אותו על השפוד וצולין אותו בלא מליחה כלל והתירה רבא לפי שאע"פ שפולט המלוי דם בתוך העוף והעוף בולע אותו גם הוא חוזר ופולט אותו על האש כשם שפולט את דם עצמו שאין הבשר צריך מליחה לצלי כלל דמידב דייב ושרי וההיא דגרסינן במנחות אמר רבא וכן לצלי אנן לא גרסינן אלא וכן לקדרה ואפילו למאן דגריס וכן לצלי לא בא ללמד על הצלי שמצותו במליחה אלא ללמד דרך מליחת בשר הקרבן כדרך ארץ כצלי שמי שהוא רוצה לאוכלו במליחה נותן בו מעט מלח והופכו מכל צדדיו וכדרך הטעם לבשר ודם כך עושין לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה ולעולם מי שרוצה לאכלו בלא מליחה הרשות בידו נימא מסייעא ליה הלב קורעו ומוציא את דמו לא קרעו קורעו לאחר בישולו קס"ד בבישול צלי קאמר כדכתיב ויבשלו את הפסח באש ומשום דאמרינן כבולעו כך פולטו ואסיקנא שאני לב דשיע ואפילו מבלע לא בלע והילכך אפילו לקדרה שפיר דמי ואע"ג דהאי שינויא למידחא לדרבא הוא ומסקנא קי"ל כרבא אפ"ה קי"ל כי האי שינויא חדא דהא קא חזינן דהכי הוא דלב מישע שיע ועוד דפשוטה דברייתא בבישול קדרה משמע ולית לן לאפוקה מפשוטה ולאוקמה בבישול צלי דהא לא אייתי רבא סייעתא מיניה לשמעתא דאילו אסתייע מיניה רבא לנפשיה ואמר מנא אמינא לה דתניא הלב קורעו לא הוה לן למידחיה השתא דלא אסתייע רבא מיניה אלא אנן הוא דקס"ד לסיועי ולרחוקה לברייתא ולאפוקה מפשטה על שנויין סמכינן דשנויא הוא וכך יצאה הוראה הלכה למעשה מן המקום הזה והוא מגדול לוניל מרביץ לתורה:

[דף עו ע"ב] אמר רב בשר שחוטה שמן שצלאו עם בשר נבלה כחוש אסור וכו' ומסתברא לן דהלכתא כרב מדאסיקנא בגמ' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי לפי שכח האש גדול מאוד ומערב הטעמים זה בזה והתם במסכת ע"ז בענין בת תיהא אמרי' אמר לך אביי לאו מי אתמר עלה אמר רבה בר בר חנה אמר ר"ל וכו' והא נמי לדידי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא וחתם לא קי"ל כאביי אלא כרבא ולאו משום דרבא לא ס"ל דריש לקיש דהא דכ"ע אית להו דריש לקיש אלא דאביי מדמי לה לחבית פתוחה מתוך חוזק היין ושהוא מתכוין להריח בו ומהנאת ריחו ניכר טוב טעמו כמתכוין להנאתו דמי ורבא ס"ל כיון שאינו מתכוין להנאת הריח אלא לבדיקת היין אפשר ולא קא מיכוין הוא ושרי כדאמרינן כפרק כל שעה ולא דמי לזלוף יין נסך שהוא אסור מפני ריחו דהתם להנאת הריח קא מיכוין והכא לבדיקת היין קא מיכוין ומשום הכי ריחא לאו מילתא הוא והיינו דאמר אביי והא נמי לדידי כפת חמח וחבית פתוחה דמיא מדקאמר לדידי מכלל דרבא לאו הכי מדמי לה ודכ"ע אית להו דריש לקיש והכא אמרינן סתמא והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא אלמא מסקנא דגמ' הוא והכי הלכתא ודתאני רב כהנא ועובדא דההיא ביניתא כולהו מסייע לרב הלכך דרב עדיפא דמסתייעא מכולהו אמוראי וליתא לדלוי והרי"ף ז"ל פסק בחילוף זה ודבריו כתובים בפרק גיד הנשה וזה לשונו הא מילתא פסקו בה רבוואתא כלוי וסיימוה למילתא מהיאך דגרסינן במסכת עז פ השוכר את הפועל לענין בת תיהא ישראל לעכום אביי אמר אסור ריחא מילתא היא ורבא אמר מותר ריחא לאו מילתא היא וקיל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכתא כרבא וכיון דהלכתא כרבא שמעינן מיניה דהלכתא כלוי דקאי כרבא הדין הוא סברא דקמאי ואיכא מאן דפליג עליה ואמר דהלכתא כותיה דרב בהאי דהא מסתברא טעמיה מהא דתניא הרודה פת חמה וכו וארשבל בפת חמה וחבית פתוחה דה אסור והא נמי כחבית פתוחה ופת חמה דמי ועו מהא פת שאפאה עם הצלי וכו וההיא ביניתא דאיטוויא בהדי בשרא וכו דאלמא כרב סל ואנן לא סבירא לן אלא כדפסקו קמאי והני ראיות דדחי בהו לפסקא דקמאי אית להו דחיאתא דהא רשבל לא הויא ראיה למידחי בהא דלוי ורבא דלוי רביה הוא לגבי רשבל ורבא נמי בתרא הוא לא סל הא דרשבל וקיל דהלכתא כבתראי הלכך כד מסלקת להאי מימריה דרשבל מהכא קאי רב כר מאיר ולוי כרי וקל דרמ ורי הלכה כרי ולא עוד אלא דרבי יוסי לענין ריחא כרי סל דלא פליג אלא בשעורים מפני ששואבות גופו של יין ולאו ריחא היא ועוד הא דתניא אין צולין ב פסחים כא כלוי דייקא ורב איצטרך לחסורה ולתרצה לטעמיה ועוד כד דייקת למימריה דרב משכחת לי דשייך הדין מימרא דרב בהאי מימרא דיליה דפ גה דאמר כיון שנתן טעם בחתיכה ננ ואוסרת כל החתיכה כולה ואמרי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כרי דאמר מין במינו לא בטיל ורבנן פליגי עליה דקיל דכל איסורין שבתורה בששים ואפי נתערב גופו של איסור בדבר של היתר וכש מריחא בעלמא דלא אסרינן ליה והא דתני רב כהנא פת וכו והדין ביניתא דאיטוויא וכו לאו כרב אסרה בלחוד אלא אפילו כלוי אסירי למיכלינהו בכותח מט כיון דשרי למיכלינהו בלא כותחא אי שריא למיכלינהו בכותחא אישתכח כמאן דשרי לאטוויי בשר שחוטה בהדי בשר נבילה לכתחלה ולוי לא קשרי אלא דיעבד דהא שצלאו קאמר ולא צולין לכתחילה ועוד דהאי פת שאפאה כיון דשריא בלחודא הוי לה כדבר שיש לו מתירין ודבר שיש לו מתירין אפי באלף לא בטיל וכל דבר שהוא א באלף כריח בעלמא הוא ואפה לא בטיל הואיל ויש לו מתירין והאי פת נמי הכי הוא ולא משום דסל כרב עכל ויש עליהם קושיות גדולות וחזקות דמאי דאמר רבא לא ס"ל דריש לקיש אנו כבר בררנו דבין לאביי ובין לרבא אית להו דריש לקיש ומאי דאייתי ראיה מדרבי יוסי לאו ראיה הוא דהא אמרינן בפת חמה וחבית פתוחה דברי הכל אסור דאלמא ליכא מאן דפליג עליה ואפי' לר' יוסי ומה שכתב דהדין מימרא דרב שייך בההיא מימרא דיליה דבפ' גיד הנשה יש עליו כמה תשובות חדא שסתרו דבריו זה את זה דהכא פסק כל איסורין שבתורה בששים בין במינן בין שלא במינן ובמסכת ע"ז פסק כרב ושמואל דכל איסורין שבתורה במינן במשהו והתם כתב ומחק והגיה ותקן וכאן לא תקן ולא שנה כלום ועוד היכי סליק אדעתיה דריחא במשהו חשיב ובטל בששים ולא בנותן טעם ורב דאסר ליה לטעמיה אזיל דאסר מין במינו במשהו והא אסיקנא בגמ' והא נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמיא והא ודאי מין בשאינו מינו הוא ודכ"ע בנותן טעם אלמא ריחא כנותן טעם דמי ולא שייך מימריה דרב דהכא במימריה דהתם כלל ומאי דכתב דלוי שצלאו קאמר ולא קאמר צולין לכתחלה מפורש הוא זה בגמ' דהא אותביניה ללוי מהא דתני' אין צולין שני פסחים כאחד ואי לא קא שרי למעבר להכי לכתחלה היכי ס"ד לאותובי מיניה ללוי דהא ליכא בברייתא בדיעבד מאי דיניה אלא לכתחלה קאסר אין צולין ולוי נמי הא קא מודה לכתחלה אלא ודאי מדאמר לוי ריחא לאו כלום הוא אפי' לכתחלה הוא שרי דהא לאו כלום הוא ודומיא דבת תיהא דקא שרי רבא אפי' לכתחלה משום דריחא לאו כלום הוא ועוברא דעבד לוי בי ריש גלותא בלכתחלה עבר ומש"ה אותביניה מברייתא דקתני אין צולין דאתני רב כהנא ועובדא דההוא ביניתא כולהו פליגי עליה דלוי: