המאור הקטן על פסחים טז:

מקום שנהנו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין נראה ממשנתנו שמחצות ולמעלה אינו תלוי במנהג אלא אסור הוא בכל מקום ופי' בירושלמי אינו בדין שתהא עסוק במלאכתך וקרבנך קרב לכך אסרו לעשות מלאכה ומכאן אנו למדים שבזמן הזה שאין קרבן דינו כשאר ערבי שבתות ושאר ערבי ימים טובים במקום שנהגו לעשות עושין לפי המנהג. ולפום סוגיא דשמעתא במנהגות יש על כל אדם לעשות חומרי מקום שיצא משם ואין הפרש בדבר זה בכל מקום בכל מי שדעתו לחזור למקומו כי זה קבלת אבות הוא ויש בו משום שמע בני מוסר אביך כמעשה דבני בישן וזהו שהוצרך תנא דמתני' לפי פירושו של אביי לתת טעם לדבריו לחומרי מקום שהלך לשם מפני המחלוקת ולא הוצרך לתת טעם לחומרי מקום שיצא משם לפי שטעם חומרי מקום שיצא משם ידוע הוא מן הכתוב שנאמר שמע בני מוסר אביך והוא חומר גדול שהוא נוהג בכל מקום ואין להפריש בו בשדעתו לחזור אבל אם אין דעתו לחזור מאחר דקי"ל כרב אשי שמפליג בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור בין לקולא בין לחומרא הרי הוא נחשב בכלל אנשי המקום שהלך לשם כרבי זירא שאכל מגרומתא דרב ושמואל כדאיתא בפרק הכל שוחטין והתם נמי קא מפליג רב אשי בין דעתו לחזור לשאין דעתו לחזור:

אבל בחומרי מקום שהלך לשם בזה יש דרכים הרבה שאם הם כותאי או בני מדינה אין להתירם בפניהם מפני המחלוקת והוא נוהג היתר לעצמו ביחיד אם דעתו לחזור ואם אין דעתו לחזור נוהג כמותם ואם הם ת"ח או מקום שמצויין תלמידי חכמים ביניהם נוהג היתר לעצמו אפילו בפניהם אם דעתו לחזור ואם אין דעתו לחזור נוהג כמותם וכל זה בדברים שיודע בהם שהוא מותר ונוהג בו באיסור ואם הוא דבר שמנהגו בטעות מתירין אותו בפניהם בכל ענין ואין לחוש לאותו מנהג וכפי הירושלמי שכתב הרי"ף ז"ל בהלכות דבר שאינו יודע בו שהוא מותר וטעה בו באיסור נשאל ומתירין לו וכל חוץ לתחום אין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם מעובדא דרמי בר תמרי דהוא רמי בר דיקולי בפ' כל הבשר ובחלתא מארוזא עבדינן כרב אשי משום דאיכא למיחש להכא ולהכא והני דנחתי ממערבא אסור להו למעבד עבידתא ביו"ט שני ביישוב אפי' דעתו לחזור לפי שהוא מנהג גדול שפשט בכל הגולה כולה ואין לפרוץ בו ובמדבר מותר אפי' אין דעתו לחזור כל זמן שלא הגיע לישוב לפי שעדיין לא הוקבע להיות כמותם ואם הגיע לישוב ואין דעתו לחזור הוקבע ביניהם ונעשה כמותם ואסור בין בישוב בין במדבר זאת תורת המנהגות: