המאור הקטן על פסחים יג:

ונקוט האי כללא בידך דהיתר מצטרף לאיסור יש בו חומר גדול יותר מטעם כעיקר לפי שאין טעם כעיקר אמור אלא על דבר שיש בו כשיעור כזית מן האיסור והוא נמחה בו וניכר בו טעמו והוא אוכל ממנו בכא"פ שיעור כזית מן האיסור שנמחה בו זהו טעם כעיקר שאסור בכל התורה כולה ואין לוקין עליו אלא כאיסורי נזיר ואם ניכר בו ממשו לוקין עליו בכל האיסורין והיתר מצטרף לאיסור אע"פ שאין בו טעם האיסור ואע"פ שאינו אוכל מן הכל אלא כזית חציו מן ההיתר וחציו מן האיסור מצטרפין זה לזה ואי אמרת והא ד' מיני מדינה דתנן במתני' כולהו לטעמא עבידי ובגמ' פרכינן א"ה חמץ בפסח נמי נחשביה שההיתר מצטרף לאיסור כר"א אלמא היתר מצטרף לאיסור טעמא נמי אית ביה יש להשיב ולהפריש בין טעם לטעם שכל הערובין השנוין במשנתינו אע"פ שהם עשויין לטעם טעמן משתנה ע"י העירוב לטעם אחר שאין טעם האיסור שהוא הדגן נראה בעירוב אלא שהוא מסייעו לתת לו טעם חדש וטעם זה שהוא מחדש בעירובו גרם לו להתבער בפסח ולעבור עליו באזהרה ואינו מתבטל ככל האיסורין שבתורה לפי שהדגן הוא יסוד אחר מיסודות המינין השנוין במשנתנו אבל טעמו הראשון אינו ניכר בו ברוב הטעמים ואע"ג דאסרינן בזיתום המצרי תלתא שערי תלתא קורטמי ותלתא מלחא לאו דוקא כי יש פעמים שאדם מרבה מזה וממעט מזה לפי מה שהוא רוצה בטעמו ופעמים שאין טעם השעורים ניכר בהן כטעמו הראשון אלא שמסייע עם השאר לעשות את הזיתום והיינו דחשבינן להו לכולהו עירובי דמתני' בהיתר מצטרף לאיסור ולא חשבינן להו בטעם כעיקר ואפ"ה מחייב בהו ר"א באזהרה ויש פעמים שאדם מרבה בהן ממין הדגן עד שטעם הדגן ניכר בהן ואעפ"כ לא היו חכמים מחייבין עליהן כלום והיינו דאסרינן בגמ' מכלל דכזית בכדי אכילת פרס דאורייתא אמר ליה אין אי הכי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח הבבלי כלומר שסתם שנינו כותח הבבלי בכל דהו מחייב ר"א אפי' בהיתר מצטרף לאיסור ובכל דהו פטרי רבנן אע"פ שיש בו טעם כעיקר והוא אוכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס ואפי' הכי ניכר בו ממשו ואסיקנא דליכא כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיניה קא אכיל ליה בטלה דעתו אצל כל אדם וכו' וטעם כעיקר אין לוקין עליו אלא בנזיר בלבד דכתיב ביה משרת ואע"פ שממנו אנו דנין לכל התורה כולה אין עונשין מן הדין להלקות עליו בשאר איסורין ור"ע מוקים לה בהיתר מצטרף לאיסור והא דאסרינן בגמ' ר"ע טעם כעיקר מנא ליה פי' כלומר מהיכא נפקא ליה טעם כעיקר מעיקרא עד דאייתר ליה משרת לאוקמיה להיתר מצטרף לאיסור שהוא החומר הגדול ודמיא הא מילתא למאי דגרסינן בפרק כל שעה יתיב ההוא מרבנן קמיה דשמואל בר נחמני וכו' עד קסבר חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא כלומר ומיבעי ליה קרא יתירא חד לשאר איסורין וחד לחולין שנשחטו בעזרה דאי לא כתיב אלא חד לא הוה מוקמינא ליה אלא בשאר איסורין אבל לא בחולין שנשחטו בעזרה שלא הוזכר איסור אכילתן בפי' אלא מכללא ודכוותה אמרי' בגמ' בפ' ראשית הגז ור' אלעאי שותפות בנכרי מנא ליה וכל היכא דאמרי' בגמ' טעמו ולא ממשו היינו טעם כעיקר אלא בלישנא דתנאי הוא טעם כעיקר ובלישנא דאמוראי הוא טעמו ולא ממשו ויש מקום אחד בגמ' שהוזכר בו טעם כעיקר שלא בדקדוק ופירושו כמו היתר מצטרף לאיסור והוא בפרק גיד הנשה רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי ולגמור מינה גלי רחמנא גבי חטאת יקדש להיות כמוה וכו' ובפי' אוקימנא הכא להיתר מצטרף לאיסור אלא ודאי בעל כרחך טעם כעיקר דהתם לאו דוקא ופירושו היתר מצטרף לאיסור דאסרינן בפרק גיד הנשה אנן לחומרא גמרינן דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל לאו למימרא דבששים ובנותן טעם לאו דאורייתא הוא דהא אמרי' כל איסורי תורה גמרי' מנזיר אלא הכין פירושו אי לאו דגלי רחמנא באיל נזיר בששים ובנזיר בנותן טעם הוה אמינא זיל בתר רובא כדאזלי' בכל התורה כולה בתר רובא זה הוא פי' דאי מדאורייתא חד בתרי בטיל ודין אחד הוא שיעור ששים במין במינו ונותן טעם במין כשאינו מינו כדגרסינן התם אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים וכו' וההיא דגרסינן בע"ז אמר ר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס הכין פירושו כל איסור שנתערב בהיתר ויש בו טעם האיסור וממש האיסור ניכר בו אע"פ שהוא פירורין פירורין ומעורב ברוב אסור ולוקין עליו והוא שאכל מן האיסור שיעור כזית בכא"פ והיינו דאמרינן הכא גבי שום ושמן של תרומה מה טעם פסול מקום מגעו הואיל וזר לוקה עליו בכזית בכדי אכילת פרס דהוא דאורייתא וה"ה לכל איסור שהוא בעין ולא נתערב שאין לוקין עד שיאכל כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו פי' טעמו ולא ממשו זהו טעם כעיקר. ואע"פ שהוא אסור מן התורה כדגמרינן מנזיר אין לוקין עליו לפי שאין מזהירין מן הדין וכדכתבינן לעיל שאין לוקין בטעם כעיקר מאחר שנמחה גוף האיסור ואין ממשו נראה לעין ואע"פ שהוא אסור מן התורה דגמרינן מנזיר ואע"ג דבפרק גיד הנשה אמר רבא לעולם טעמו ולא ממשו דרבנן ודרך בישול אסרה תורה דחוי בעלמא הוא דקא מדחי דליכא למשמע מהכא טעמו ולא ממשו דאורייתא משום דאיכא למימר גבי בשר בחלב דרך בישול אסרה תורה ומיניה לא גמרי' משום דחידוש הוא ולא סמכינן אהא דרבא אלא אדר' יוחנן ועל תנא דברייתא דסמיך ליה איסורי נזיר אקרא דכתב משרת ליתן טעם כעיקר והא דגרסינן בזבחים אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה עם זה ואכלן פטור ואסיקנא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא ההיא דריש לקיש פליגא אדר' יוחנן דהוא בר פלוגתיה בכולי תלמורא רר' יוחנן כללא קאמר כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו ל"ש מין במינו ול"ש מין בשאינו מינו ור' יוחנן עדיפא ועלה סמכינן ובנזיר ירושלמי פרק שלשה מינין גרסינן רבי אבהו בשם רבי יוחנן כל נותני טעמים אין לוקין עליהן עד שיטעום טעם ממשו של איסור ואמר ר' זירא כל נותני טעמים אין לוקין עליהם חוץ מנותני טעמים של נזיר ונזיר אפי' לא טעם [אלא] טעם ממשות של איסור אסור אסר רבי אבא בר ממל כל נותני טעמים אין היתר ואיסור מצטרפין ונזיר איסור והיתר מצטרפין מתניתא מסייעא לדין מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לר' זירא כזית יין שנפלה בקדרה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה על דעתיה דרבי אבא בר ממל מכיון שאכל ממנה כזית יהא חייב מתניתא מסייעא לרבי אבא בר ממל ממשמע שנאמר וכל משרת ענבים לא ישתה וכי מה הניח הכתוב שלא אסרו אלא לפי שנא' מכל אשר יעשה מגפן היין מחרצנים וער זג לא יאכל וכתיב מיין ושכר יזיר מה תלמוד לומר וכל משרת ענבים לא ישתה אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פתו בהם ויש בהם כדי לצרף כזית חייב ומכאן אתה דן לכל איסורין שבתורה וכו' ויש בזה סיוע ובירור לכל מה שכתבנו בדיני נותן טעם והיתר מצטרף לאיסור:

בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחר וכו' פסק הרי"ף ז"ל כלישנא בתרא כרב יהודה אמר שמואל וסמך על רב הונא דאמר סמי קילתא מקמי חמירתא ומדאסיקנא בגמ' שאין הלכה כרבי שמעון ב"א בכופת שאור לא רצה לסמוך על רב יוסף דאמר תנאי שקלת מעלמא ולא על אביי דאוקימנא הא והא כר"ש בן אלעזר ול"נ לסמוך על דאביי דהיא עדיפא דמתרצן תרתין ברייתא ותרתין לישני דרב יהודה ורב אשי דהוא בתרא פירשה לא תימא שלא במקום לישה גבא דאגנא וכו' ומיהו לית הלכתא כר"ש בן אלעזר בכופת שאור שתהא בטלה עד שיטיח פניה בטיט וכן אין הלכה כמותו בכזית במקום העשוי לחזק ושאר דבריו הם הלכה ואין לחלוק עליהם ונקטינן מינה דכזית בכל מקום חייב לבער בין במקום העשוי לחזק בין במקום שאינו עשוי לחזק בין בשולי האגנא בין בדופנה בין בשפתה בין בגבה אבל פחות מכזית משוליה ומדופניה אין צריך לבער מפני שהכל הוא מקום לישה אבל משפתה ומגבה שאינן מקום לישה צריך לבער ודברי אביי ודברי רב אשי שמפרש דבריו תמצא הכל מפורש יפה בפירושי רש"י ז"ל: