המאור הקטן על עירובין כז:

מתני' אנשי חצר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו פי' ה"ר שלמה ז"ל ולא עירבו אלו עם אלו אבל עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ומרפסת ארוכה היא והרבה פתחי עליות פתוחין לה וכולן יוצאין בסולם א' לחצר וממנה לרה"ר ואעפ"כ אין אוסרין הואיל וגבוה מרפסת עשרה שלא הלכו בסולם אלא להקל ואמרי' סולם תורת מחיצה עליו זה הוא פי' הרב ז"ל ואנו תמהים בזה הפי' מי הזקיקו לומר כאן סולם תורת מחיצה עליו אפילו למ"ד תורת פתח עליו בין להקל בין להחמיר כיון שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אינן אוסרין זה על זה דהא קי"ל רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה ונ"ל לא שנא שכחו ולא עירבו כלל לא שנא עירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן כך הם חולקין כל שגבוה י' טפחים למרפסת שהכל רשות אחת ומותר לטלטל מן העמוד למרפסת ומן המרפסת לעמוד והא דתניא בפרק כל גגות אנשי העיר ואנשי מרפסת ששכחו ולא עירבו כל שגבוה י' טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר בד"א בזמן שהיו אלו של רבים ואלו של רבים ועירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן ה"ה בשלא עירבו כלל כך הם חולקין גבוה י' טפחים למרפסת פחות מכאן לחצר והיא גופה איצטריכא ליה לאשמועינן דיכולין בני החצר ובני מרפסת לערב אלו לעצמן ואלו לעצמן ואין אוסרין אלו על אלו:

לזה בשלשול ולזה בזריקה פלוגתא דרב ושמואל וקי"ל כרב באיסורי ואית דבעי מימר הלכתא כשמואל מדאמר רבא ומותביה אשמעתיה וכן שתי גזוזטראות ואי אמרת יש דין גזל בשבת כלומר שצריך השבה אמאי שתיהן אסורין דקס"ד בבאין בני תחתונה דרך עליונה למלאות על כרחין בגזלנין והדין סברא דרב אדא בר אהבה דמתרץ לה אליבא דשמואל ומדמסקי' לה בסוף פירקין כוותיה אלמא הלכתא כשמואל ולא מכרעא מילתא כי הדין סברא דהא אמרי' לקמן בשמעתין דהכא דכל לזה בשלשול ולזה בשלשול ובזריקה אפי' רב מודה שנותנין אותו לזה שבשלשול הלכך (כותיה) [קאי] לשנויא דרב אדא בר אהבה אפי' אליבא דרב ולעולם הלכתא כותיה דרב:

[דף פד ע"ב] וגג הסמוך לרשות הרבים צריך סולם קבוע להתירו בשרבים מכתפין עליו בכומתא וסודרא:

ובור שבין שתי חצרות מופלגת מכותל זה בארבעה ומכותל זה בארבעה אליבא דשמואל זה מוציא זיז כל שהוא מכותלו ועד לבור וממלא וכן חבירו דאי לא מופלגת ארבעה ה"ל כבור שבין ב' חצרות ששתי הרשויות שולטות בו עד שעירבו או עד שיעשו מחיצה תלויה בבור והשתא דמופלגת לא שלטי ביה ב' רשויות דרך אויר לאסור זה על זה לפי שאין דיוריהן פתוחין לו אלא משלשלין הם הדלי ואין להם בו אלא אויר ובדין הוא דזיז נמי לא תיבעי אלא משום היכר בעלמא שלא ישתמשו ברשות אחרת של שניהם בלא עירוב דכוותיה במס' שבת בפ' הזורק. ספינה רב הונא אמר מוציא ממנה זיז כל שהוא וממלא ומוקמי' לה התם משום היכר בעלמא היא והא דא"ל אביי לרב יוסף הא דרב יהודה דשמואל היא אסיקנא אלא מיהא זה מוציא זיז וזה מוציא זיז ממנה גמר רב יהודה מדאיכא תקנתא בזיז כל שהוא נקטינן מינה הלכך אפי' קניא לטעמא דאיכא תקנתא כל דהו הא ליכא תקנתא כלל אדם אוסר על חבירו דרך אויר ורב פליג עליה דשמואל הלכך אפי' קניא לא צריך ומנא תימרא דסבירא ליה לרב אין אדם אוסר על חבירו דרך אויר דאמר רב שתי בתים ושלש חורבות ביניהם שמחיצותיהן פרוצות זו לזו ואין בהם דיורין ואין להם בעלים אלא ב' הבתים הללו שחלונותיהן פתוחות לתוכן וזה משתמש בסמוכה לו וזה משתמש בסמוכה לו דרך חלונו ע"י זריקה כלומר אף על ידי זריקה וכ"ש על ידי שלשול וחבירו אינו אוסר עליו אע"פ שמשתמש בה בחול בזריקה אינו אוסר על חברו דרך אויר ואמצעי אסור אוקימנא דעבידן כי חצובא שמתוך שהיא יוצאה לחוץ איכא למגזר דילמא מגנדר ונפיל מאי דזריק ביה לרה"ר:

[דף פה ע"ב] והא דא"ל רב פפא לאביי לימא שמואל לית ליה לרב דימי כלומר שאין אדם אוסר על חבירו דרך אויר לית ליה דרב דימי דהא כל מקום שאין בו ארבעה כאויר בעלמא דמי ולרב דימי מותר בלא שום תיקון ואילו לשמואל צריך זיז כל שהוא להיכרא ואסיקנא לשמואל חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

ושני גגין בשני צדי רשות הרבים כגון דמדלי חד ומיחתי חד ושניהם למעלה מעשרה ולשניהם לאדם אחד פלוגתא דרב ושמואל דקי"ל כרב דאמר אסור לזרוק מזה לזה ואין צריך לומר אם היו שניהם בתוך עשרה או שהיו של שני בני אדם והרי"ף ז"ל לא כתב מזה כלום: