המאור הגדול על בבא מציעא מד:

ההוא גברא דיחיב זוזי לנדוניא דבי חמוה. פי' חמיו נתן לו מעות לאותו האיש שיקנה בהם נדוניא לבתו והם בגדים וכלים ותכשיטין והלך אותו האיש ונתן המעות לאחד מבעל הסחורה שיזמין לו הנדוניא לשעת הנשואין לסוף זל נדוניא עמד בשעת הנשואין בדינר מה שהיה שוה בשעת מתן מעות שני דינרין אתא לקמיה דרב פפא אמר ליה אי פסקת עמו כשער הגבוה והוא כשער הזול שקיל כדהשתא ואי לא שקיל כדמעיקרא ומסקנא דלכ"ע בין לר"ש בין לרבנן בתרי תרעי מעות אינן קונות ולא קנו ליה זוזי ללוקח קנין גמור הלכך מתני' דפוסק עמו כשער הגבוה בין לר"ש בין לרבנן היא ואי לא פסיק שקיל כדמעיקרא ולא אמרינן דעתיה דאינש אתרעא זילא א"ל רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי ותיפוק ליה דשליח שוייה כלומר הכל יודעין שזה האיש שליח היה לחמיו ואפי' לא פסיק יכול למימר ליה חמוה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והיה לך לפסוק כשער הגבוה א"ל בתגרא דזבין ומזבין כלומר זה החתן לא שליח בלבד היה אלא תגר משתכר בלקיחתו ומכירתו היה ומה שדן רב פפא עליו להחמיר לא נפסד חמיו בכך ואף כמו כן היה הדין אילו היה שליח אלא שהיה לו לרב פפא לפרש הדין ולומר אי לא פסקת כשער הגבוה זיל את ושקליה כדמעיקרא והב ליה לחמיך כדהשתא כי ההיא דאמרי' התם זיל את זבין מיניה שלא באחריות וזבנה ניהליה באחריות:

וראיתי בהלכות שכתב הרב ז"ל וה"מ בתגר דזבין ומזבין אדעתא דנפשיה וכו' עד סיפא ולא נתבררו לי דבריו:

מלוה אדם את אריסיו כו' איכא דקשיא ליה ברייתא דמפליג בין ירד ללא ירד למאי דתנן מפרין על שדהו ואין חושש משום רבית ולדידי לא קשיא ולא מידי דהתם במפרין על שדהו גוף הקדקע משביח והולך ודין הוא שיעלה בשכר שדה המשובחת יותר משאינה משובחת אבל בהלואת חטים בחטים לזרע אין זה שבח בגוף הקרקע ולפיכך הויא ליה סאה בסאה כיון דירד ולא מצי מסלק ליה מאליו הוא שנתרצה לו ללוות הזרע ממנו שלא כמנהג המדינה דאתרא דמארי ארעא יהיב ביזרא הוא: