המאור הגדול על בבא קמא כג:

אמר רבא הניח אבן ע"פ הבור ובא שור ונתקל בה ונפל בבור באנו למחלוקת ר' נתן ורבנן ואי קשיא לך הא דאמרי' לעיל בגמ' אלא היכי דמי לאחריו מקול הכריה דפטור כגון שנתקל בבור ונפל לאחורי הבור אמאי פטור בעל הבור ניחייב כי היכי דמיחייב הכא בעל אבן י"ל מאי פטור פטור מנ"ש וחייב בח"נ וללישנא בתרא דרבא אליבא דד' נתן דאמר קסבר האי פלגא נזקא עבד והאי פלגא נזקא עבד דהא אוקימנא למתני' כר' נתן זהו דין נתקל באבן ונישוף בקרקע דלרבנן חייב בעל אבן נ"ש ולר' נתן ח"נ ודין נתקל בקרקע ונישוף באבן מפורש בפ' המניח את הכד בתרין לישני דד"א וא"ת ללישנא קמא דר"א דאתיא כרבנן ולא כר' נתן אמאי קאמר לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף באבן לימא לא שאנו אלא שנתקל באבן ונישוף בקרקע לא מיתמר ליה הכי משום דקתני בברייתא הטיח צלוחיתו באבן וזהו נישוף באבן ובלישנא בתרא נמי דאתיא כר' נתן לא מיתמר ליה נתקל באבן ונישוף בקרקע משום דאנ"ש קא מהדר ולא חש לפרושי דין ח"נ ויש לרב ר' אפרים ז"ל בדברים הללו סברא אחרת ואין דבריו נכונים:

גם מדברי הרי"ף ז"ל לא נתבררו דינים הללו לפי שדלג עליהם כמו שדלג הרבה בדיני הבור ובשאר אבות נזיקין ומיהו שהוחלק במים ונישף הוא עצמו בקרקע לרב דס"ל קרקע עולם הזיקתו פטור בעל המים לגמרי שאף התקלה עצמה מחמת הקרקע היא באה שהיא עיקר התקלה לפיכך אין זה דומה לשור שדחף ולא קי"ל כרב אלא כשמואל וכר' נתן קי"ל משום דקיימא מתני' כוותיה ורבא נמי כוותיה ס"ל דאמר שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולם חייבין הא כר' נתן דאי כרבנן בעל הבור פטור וכלישנא בתרא אליבא דר' נתן נקיטין דהאי פלנא נזקא עבד והאי פלנא נזקא עבד והלין ארבעה לישני פלוגתא דאביי ורבינא בשור ושור פסולי המוקדשין שנגחו פליגן עליה דרבא דאמר שלמים שהזיקו גובה מבשרן ואינו גובה מאמוריהן ופרישנא לגבות בשר כנגד אמוריהן ואוקימנא כלישנא בתרא דר' נתן ואם בשר כנגד אמוריהן אינו גובה כ"ש שאין לחייב שור החולין בכנגד שור פסולי המוקדשין ודרבינא עדיפא דבתרא הוא: