גושפנקא דמלכא (רמב"ם) ט

הלכות דעות

פ"ב ה"ג ועוד אמרו בשמת' מאן דאית ליה גסות הרוח ואפי' מקצתה וכו' בפ"ק דסוטה (ד"ה ב') אמר ר"ח בר רב אשי אמר רב ת"ח צריך שיהיה בו אחד משמנה שבשמינית וכו' אמר רבא בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה אמר רב נחמן בר יצחק לא מינה ולא מקצתה מי זוטר וכו' ופסק רבי כרנ"בי וכמ"ש בהג"מיי. ונראה מדברי רבי' דקאמר בשמתא וכו' דקאי אפילו אמקצתה ואין נראה כן מלשון הש"ס דקאמר בשמתא דאית ביה ובשמתא דלית ביה ועלה קאמר רנ"בי לא מינה ולא מקצתה ולא אתא לפלוגי עליה מן הקצה אל הקצה. וכן משמע מדלא הזכיר בלשונו שם שמתא וכן הסברא נותנת ונראה דרבי' תרתי קאמר מאן דאית ביה גסות הרוח הוא בשמתא והוא כרבא בהך דקאמר ובשמתא מאן דאית ביה והא דקאמר ואפילו מקצתה דלא כרבא אלא כר"ן ושם שמתא לא קאי עלה. (א"ה לישרי לן מר דרבי' פסק כרנ"בי וכמ"ש בהג"מיי ור"ן ב"י ס"ל דקאי בשמתא אפי' מאן דאית ביה מקצת כיון דקרא דתועבת ה' כל גבה לב קאי נמי למקצת): הלכות עכ"ום וחוקותיהם

פ"ד ה"ב אין העיר וכו' וכן אם הדיחוה וכו' או שהודחו מאליהן וכו' וראיתי להרב משנה למלך ז"ל שם או שהודחו מאליהן אין דנין בה עיר הנדחת בפ' חלק איבעיא להו הודחו מאליהן מהו ת"ש הדיחוה נשים וקטנים וכו' וכתב מר"ן ז"ל ואף על פי דמשמע דדחיה בעלמא היא פסק רבינו דכוות' וכו' ולא יכולתי להלום דבריו דמשמע דק"ל היאך תפס רבינו ז"ל דחיית הגמרא וזה אינו וכו' ואדרבא איהו תפס כפשטא דתלמודא מההיא דהדיחוה נשים וסבר וכו' יע"ש

ואשר אנכי אחזה לי לפי עניו' דעתי דעת הדיוט דדברי מר"ן צדקו והם חזקים כראי מוצק וכוונתו לומר אע"ג דדחיה היא ר"ל אע"ג דהש"ס דחה דברי הפשטן שרצה לפשוט מהך מתניתי' מאליהן לא מקרו עיר הנדח' ונהפוך הוא דיכולני לומר דמקרי עיר הנדחת כדמפרש טעמא משום דאדוקים ביותר מ"מ רבינו פסק כדע' הפשטן דלא מקרי ע"הנ משום דטעמא דמסתבר הוא: ולפי דברינו זה אתי שפיר מילת דמסתבר דכתב ר"ל דסברא נכונה היא לחלק בין שהודחו מאליהן ובין שהדיחוה נשים וקטנים כטעמו של הש"ס דהנך בתר נפשייהו גרירי וכו' ופסק רבינו וכו' כמו דלא משמע ליה דברי הש"ס דהיינו לא ס"ל דאינה נראית אותה סברא בעיניו אבל לדברי מש"למ מילת דמסתבר טפלה היה דהול"ל אע"ג דדחיה בעלמא היא פסק רבינו כוותה:

איברא דהסיבה שהכריח להרב מש"למ להבין כמו שהבין בדברי מר"ן משום דגירסתו אינה כגירסת נש"ו דגירסתו היה בדברי מר"ן דדחיה בעלמא היא ולכך הוכרח לפרש כמו שפירש והקשה מה שהקשה אבל לפי גירסתינו ליכא שום תלונה על דברי מר"ן וצדקו דבריו וכך היא הגירסא האמיתית דמשמע דדחיה היה וכונתו על הפשוט כדפירש ומ"ש מרן משום דטעמ' דמסתבר הוא ר"ל דליכ' לחלק בין שהדיחו אנשי' וכו' להנדחה מאליהן דסברא היא ולא כדברי המרחה דמחלק ביניהם ועוד דאזלינן לקול' בדיני נפשו' דממונם פלט ונשיהם ובניהם. זה כוונת מר"ן במה שכ' דטעמא דמסתבר הוא ולפ"ז הוסרה תלונת מש"למ במ"ש ובלאו הכי כיון וכו' דבכלל דבריו היה ודוק

ואחרי כותבי ראיתי להרב כנ"הג שהגיה דברי מרן בליקוטים על דברי רבינו ב"ח א"ח והוסיף בדברי הר"מ וז"ל ואע"ג דדחינן לה בגמרא משמע דדחייה בעלמא היא ע"כ ולפי מאי דכתיבנא ניחא ואין אנו צריכים להגהת הרב ודוק

פי"ב ה"ו פאה זו וכו' ושמענו מזקנינו שאינו מניח פחות ממ' שערות. וכתב מרן הכ"מ וסמ"ג כתב על דברי הב"י שיש להתיישב בדבר וכו' ואיני יודע מה הוקשה לסמ"ג דהא רבינו מיירי וכו' עכ"ל ותמיהא לי על תמיהתו דכוונת הסמ"ג לומר דבתוספתא קאמר בפירוש חייב משום מקיף אם תלש ב' שערות. ואם כדברי רבי' במ' שערות יצא ידי חובה (א"ה נ"ל שט"ס נפל בדברי ה"ה וצ"ל חיוב פאה מ' שערות) בפאה . אמאי יתחייב משום מקיף והא עדיין יותר ממ' שערות ודוק א"ה עיין למרן ב"י ביו"ד סי' קפ"א ששם מבוארים דבריו בא"הט): הלכות תפלה

פ"ח הי"א אין ממנין שליח צבור וכו' נשאלתי בענין ת"ח שנתמנה ש"ץ ע"פ הצבור בעיר אחת ומתפרנס מהכנסת בית הכנסת הנז' ועוד מינוהו עליהם להיות שוחט דמתא ומ"ץ באיסור והיתר והחזיק בענין זה יותר משני חזקה. ואחר מכן מינוהו עוד עליהם לרב לדון בין איש לרעהו גם בדיני ממונות ולהורות להם את הדרך ילכו בה וגו' ואחר מכן ע"י אונס יצא מן העיר הנזכר הוא וכל הקהל כולם יושבי העיר הנז' והלכו בגולה מחמת עירבוב מלכיות והם גולים ונדחים בארץ ציה וצלמות. ואחר מכן כמו שנה