גור אריה על ויקרא טו:ח

ונגע בו או נשאו. בנדה בפרק דם הנדה (נדה נה ע"ב) פירש שם, דלא תימא אף על גב דלא נגע, דנילף 'רוק' 'רוק' מיבמה, מה התם אף על גב דלא נגע , אף כאן אף על גב דלא נגע, תלמוד לומר "בטהור", דצריך ליגע בטהור. וכמו שמטמא אם נגע הטהור ברוק, הכי נמי אם נושאו מטמא את הטהור, ויליף ליה שם מדכתיב "וכי ירוק הזב בטהור", דהוי ליה למכתב 'וכי ירוק הזב על טהור', אלא "בטהור" במה שביד טהור, שתופס הטהור דבר בידו והגיע רוק הזב עליו, והטהור נושא הרוק טמא, מפני שנשאו:

כגון התפוס של סרגא. פירוש, האוכף עצמו נקרא מה שהרוכב יושב עליו, והוא מטמא טומאת מושב (עירובין כז.). והעץ של אוכף שלפני הרוכב או שאחורי הרוכב, שעליו סומך לפניו או לאחריו, נקרא "מרכב" , שדינו חלוק מטומאת האוכף עצמו שמטמא טומאת משכב ומושב (שם), שמשכב ומושב מגעו מטמא אדם לטמא בגדים (פסוק ה), וזה אין מגעו מטמא אדם לטמא בגדים, רק משאו של מרכב מטמא אדם לטמא בגדים (רש"י פסוק י). ואין חילוק באיזה צד נטמא המרכב, דאף אם נטמא שישב עליו הזב, בשביל זה אינו מטמא טומאת מושב, אלא בכל צד שנטמא מן הזב – מטמא טומאת מרכב בלבד. ומשכב ומושב נמי, באיזה צד שנטמא, בין על ידי ישיבה או סמיכה, לעולם הם מטמאים טומאת משכב ומושב . ואין חילוק בין מגען ובין משאן, דכמו שמשאן מטמא אדם לטמא בגדים, אף מגען מטמא אדם לטמא בגדים: