גור אריה על שמות יח:א

מה שמועה שמע וכו'. בפרק בתרא דזבחים (קטז.), והכי איתא התם, מה שמועה שמע ובא, רבי יהושע אומר מלחמת עמלק, רבי אליעזר המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, רבי אליעזר אומר קריעת ים סוף שמע ובא, עד כאן. וכך פירושו, דאין לפרש "וישמע יתרו"-"כל אשר לישראל", כמו שכתוב בקרא, דאין סברא לומר שבא יתרו להתגייר על ידי שמיעת כל הניסים ששמע בם, דאם כן למה בא עכשיו להתגייר, ולא בא קודם זה הרבה, שהרי הנסים היו במצרים שנה תמימה, כדאמרינן (עדיות פ"ב מ"י) משפט מצרים שנה תמימה, ואם כן למה בא עכשיו. וגם אין לומר בשביל ששמע כל הניסים ביחד – בא, דזה אין סברא, שאם לא היה בא בשביל אחד – למה בא בשביל שנים. לפיכך רבי יהושע אמר ששמע מלחמת עמלק ובא, ולרבי אליעזר המודעי שמע מתן תורה, ולרבי אליעזר קריעת ים סוף שמע. ורש"י פירש דשמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולא פירש מתן תורה (קושית הרא"ם), דמדסמך ביאת יתרו אל מלחמת עמלק , ולא סמך אותו אחר מתן תורה (להלן כ, טו), שמע מינה דפשטיה דקרא לא משמע ששמע מתן תורה, ולפיכך לא פירש אליבא דרבי אליעזר המודעי, שאינו לפי פשוטו . ומה שחיבר דברי רבי אליעזר ורבי יהושע ביחד לומר כי שמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, ולא פירש מלחמת עמלק בלבד או קריעת ים סוף בלבד, דודאי אין לפרש דשמע מלחמת עמלק לבד , דהא כתיב בקרא "כי הוציא" והוא גדולה על כלם,כמו שפירש רש"י (ד"ה כי), ואם כן איך יתכן לומר שלא שמע רק מלחמת עמלק , בשלמא אם קריעת ים סוף גם כן שמע, הוי שפיר, דהא קריעת ים סוף היה עיקר הוצאה וגדול בהוצאה . וסבירא ליה לרש"י למאן דאמר מלחמת עמלק, וכן למאן דאמר מתן תורה, לא בעי למימר דשמע מתן תורה או מלחמת עמלק בלבד, אלא רוצה לומר לרבי אליעזר המודעי – אף מתן תורה, ולרבי יהושע – אף מלחמת עמלק, וכתב דבריו אליבא דרבי יהושע: ואם תאמר, דהשתא נמי קשה, למה דווקא בשביל אלו שנים , ויש לומר כי כל שאר הנסים היו פרטים, כמו שאמרו החרטומים "אצבע אלקים היא" (לעיל ח, טו) בכל מכות שהיו במצרים , לפי שהם מכות פרטים, לא נלקה רק מצרים בלבד , והאצבע הוא חלק מן היד, ואין זה הודאה כי הוא יתעלה גדול מכל האלקים , כי ידוע כי העובדים עבודה זרה גם מ(ת)ייחסים אל העבודה זרה כוחות פרטיות, שזה ממונה על האש, וזה על המים, וזה על דבר זה, וזה על דבר אחר, ואין אחת שאומרים עליה שהיא כללית . לכך במכות פרטיות שהיו במצרים לא גרם שיבוא יתרו להכיר כי הוא יתברך גדול מכל האלקים, עד שראה מלחמת עמלק וקריעת ים סוף . שמלחמת עמלק היה בשמים, להעמיד החמה לבטל מערכת השמים שהיו העמלקים מחשבים, ולפיכך כתיב (לעיל יז, יב) "עד בא השמש" כמו שפירש רש"י למעלה (שם), ודבר זה אינו נחשב פרטי, כי השמש משמש לכל העולם, והיה נס זה בכלל העולם . וכן קריעת ים סוף היה נחשב בכלל העולם, כי הים הוא יסוד המים , ובשביל זה כל המים נבקעו (רש"י לעיל יד, כא),והיינו כשהיסוד נלקה, דהיינו הים, נלקו עמו כל המים , דומה כשהלב נלקה נלקו עמו כל האיברים, לפי שהלב הוא יסוד לכל האיברים, שכלם מקבלים כח ממנו , כן הים הוא יסוד, ש"כל הנחלים הולכים אל הים וממנו שבים ללכת" (ר' קהלת א, ז), וכשנלקה הים נלקו עמו כל המים, כמו שנתבאר בפרשת בשלח, עיין שם אצל "ויבקעו" (לעיל פ"יד אות כז). וראיה לזה שאלו שני נסים לא היו פרטים, שהרי לא תמצא יותר משמש אחת בעולם, ולא תמצא יותר [מ]מים אחד בעולם, שאף על גב שהרבה ימים הם, הכל הוא ים אחד . ולפיכך לא היו הם פרטים. אבל תמצא שתי ארצות כמו מצרים בעולם, לכך הנסים שהיו שם היו פרטים ולא כללים. ולפיכך נאמר אצל המכות במצרים "אצבע אלקים", שהמכה פרטית, חוץ על הים נאמר (לעיל יד,לא) "היד הגדולה", להורות שהמכה כללית. ולעולם כאשר היה דבר המוכה דבר פרטי, כמו מצרים שהוא פרטי, היה מכה בהם בדבר פרטי, שהוא האצבע, וכאשר המוכה דבר כללי, כמו הים, היה המכה בהם דבר כללי , הוא היד : ואם תאמר, אחר ששמע קריעת ים סוף שהיה בכלל העולם, למה הוצרך לו מלחמת עמלק, שהכתוב תולה ביאתו במלחמת עמלק , [ד]כמו שאמרנו למעלה, שאם לא בא בשביל נס אחד מה יועילו שנים, ויש לומר דאף על גב שהיה קריעת ים סוף מכה כללית, לא פרטית, לא היתה רק בתחתונים ולא בעליונים, והיה צריך לו לדעת "כי ה' הוא האלקים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" (דברים ד, לט), ובזה נודע לו; "כי ה' הוא האלקים בשמים" זה על ידי מלחמת עמלק, שהיה מעמיד מערכת השמים בשמים (רש"י לעיל יז, יב). "ועל הארץ מתחת" זה על ידי קריעת ים סוף, שהוא ביסוד המים, שהוא מתחת לארץ, כדכתיב (ר' להלן כ,ג) "לא תעשה כל פסל וכל תמונה אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת ואשר במים מתחת לארץ", הנה המים הם עוד יותר מתחת לארץ , ועל ידי קריעת ים סוף ומלחמת עמלק נודע לו הכל, כי ה' הוא האלקים בעליונים ותחתונים : אמנם לרבי אליעזר המודעי שאמר כי מתן תורה שמע (זבחים קטז.), מפני שהוא סובר כי לא די בכך במה ששמע קריעת ים סוף ומלחמת עמלק, שבזה לא נודע לו רק כי הוא מושל בתחתונים ובעליונים, וצריך שנודע לו כי אין בלעדו למעלה מן השמים, והתורה מדריגתה על השמים, וכדכתיב (קהלת א, ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ודרשו ז"ל (שבת ל ע"ב) "בכל עמלו שיעמול תחת השמש" אין לו יתרון, אבל בדבר שהוא על השמש יש לו יתרון, והיא התורה שהיא על השמש , שהוא עולם הג' : ועוד , לרבי אליעזר די היה כשראה קריעת ים סוף, שאין הים דבר פרטי כמו שאר הדברים שהם בעולם . אמנם לרבי יהושע לא די בזה, דסוף סוף אין הים כל המציאות, לפי שהים בתחתונים, ואין התחתונים כל המציאות, ולפיכך הוצרך לשמוע מלחמת עמלק שהוא בעליונים מן השמים, והשמים והארץ הם כל המציאות , דכתיב "אתה לבדך עשית השמים והארץ וגו'" . אמנם לרבי אליעזר המודעי גם אין זה הכל, כי עם מתן תורה שנתן השם יתברך מעולם הבא , כי התורה היא מהעולם הג' מעולם הבא , שאף שם אין זולתו . ואלו ג' דברים נגד ג' קדושות; 'קדיש על ארעא, קדיש בשמי שמיא, קדיש לעלם עלמי עלמיא' . וכאשר שמע מתן תורה שהיא עוד למעלה מן השמים, הודה באלהותו ובא להתגייר. אמנם עיקר פירוש זה נתבאר בספר גבורות ה' (פמ"ב) : ואף על גב שרש"י פירש "את כל אשר" בירידת המן ובאר ועמלק, ולא הזכיר קריעת ים סוף (קושית הרא"ם), מפני שסובר כי קריעת ים סוף בכלל ההוצאה, שאם לא קרע להם הים לא היה הוצאה לכלום , ולפיכך הוי בכלל "כי הוציא ה'":

ז' שמות נקראו לו. ובפרשת בהעלותך (במדבר י, כט) פירש (רש"י) כי שני שמות נקראו לו, ופירשנו למעלה בפרשת שמות (פ"ד אות יא) כי שני שמות מובהקים היו לו, אבל שאר כל השמות אינם מובהקים, ועיין שם :

ז' שמות נקראו לו. ואף על גב ד"חבר", שהוא מן הז' שמות שנקראו לו, לא מצאנו בכתוב שנקרא שם יתרו "חבר", רק בנו, דכתיב (שופטים ד, יא) "וחבר הקני נפרד מקין מבני חובב חותן משה", אין זה קשיא, כיון דאין טעם שיהיה נקרא שם הבן "חבר", דלא נעשה הבן חבר להקב"ה . ואין לומר כי זהו שם העצם , שכבר אמרנו כי כל שם העצם אין לו טעם , אבל שם "חבר" יש לו טעם, על כרחך כי שם "חבר" הוא שם יתרו , רק שהוא שם היחוס לבן יתרו, כמו ראובן שנקרא הבן (במדבר כו, ז) "ראובני", ואף בלא יו"ד בסוף נמצא בכמה מקומות שם הכנוי :

וכשנתגייר הוסיפו לו אות. הקשה הרא"ם אם כן לא היו רק ששה שמות, כיון שקודם הגירות לא היה נקרא בשם 'יתרו' רק 'יתר', ואחר הגירות היה נקרא בשם 'יתרו' ולא בשם 'יתר', אם כן לא הוי שני השמות בזמן אחד , וזה לא הוי רק ששה שמות. ויראה דאין זה קשיא, דודאי אם לא היה לו שם זה על שייתר פרשה אחת בתורה , כמו שהיה גבי אברהם שמתחילה היה נקרא לו רק 'אברם' והוסיף לו אחר כך 'אברהם' (בראשית יז,ה), אין זה שני שמות, דהא שם 'אברם' בטל לגמרי , ונקרא 'אברהם'. אבל יתרו שנקרא לו שם 'יתר' על שייתר פרשה אחת בתורה, כשהוסיפו לו אחר כך וי"ו, עדיין שם 'יתר' קיים בשם 'יתרו' . ועוד, כי מי הגיד לו שלא נקרא גם כן אחר כך בשם 'יתר', ואדרבא, כיון דכתיב בקרא (לעיל ג,א) "ומשה היה רועה צאן יתרו", ואחר כך כתיב (ר' לעיל ד,יח) "וישב משה אל יתר חותנו", הרי אחר שנקרא "יתרו" חזר לקרותו "יתר", שאחר כך נקרא גם כן בשם יתר, כמו יעקב , ונקרא לפעמים יתר ולפעמים יתרו : ואם תאמר, ומנא לן לדרוש הנך ז' שמות, שמא האחד מהם שם העצם, ולמה דרש כל השבעה, ויש לומר דאם היה האחד מהם שם העצם היה ראוי להיות שם העצם רעואל, דכתיב (לעיל ב,יח) "ותבאנה אל רעואל אביהן", שהוא השם הראשון , וכיון שמצאנו דגם שם אביו של יתרו 'רעואל', דכתיב (במדבר י, כט) "ויאמר משה לחובב בן רעואל המדיני", ואין דרך להיות שם העצם בשם האב והבן בשוה , ומאחר דאין "רעואל" שם העצם, והוא שם על מעשיו , אין דרך להקדים שם שנקרא על מעשיו לשם העצם, דשם העצם קודם לשאר שמות . ולהך לישנא דהיה רעואל אביו של יתרו, היה שם הראשון "יתרו", דכתיב (לעיל ג, א) "ומשה היה רועה את צאן יתרו", ואחר כך כתיב (ר' לעיל ד, יח) "וישב אל יתר חתנו", ואם "יתרו" שם העצם, כשנקרא לו "יתר" חסר וי"ו משמו, וזה לא יתכן לחסר משמו . ובמכילתא דאמר "יתר" היה שמו, וכשקיים התורה והמצווה הוסיפו לו אות , סבירא ליה כיון שמצאנו לו שני שמות בתורה , ועל כרחך האחד קודם לשני, והכא בודאי 'יתר' קודם ל'יתרו' , אמרינן דיתר שם העצם, דהוא קודם השם שנקרא על מעשיו:

כשנתגייר וקיים המצוות הוסיפו לו אות. יש לפרש דלכך הוסיפו לו וי"ו כנגד תרי"ג מצות, וג' מצות שיש לגר שבהן נעשה גר, והוא מילה טבילה וקרבן , והוא מספר 'יתרו' , ולכך אמר 'כשנתגייר וקיים המצות'. ואף על גב דמילה בכלל תרי"ג מצות , גבי גר אין לומר כך, דהא עדיין אינו ישראל עד שיטבול , ואם כן אין זה ממצות שהוא חייב לקיים אותם . אבל מצות המילה שהגר חייב בה הוא למול את בנו (קדושין כט.), ובמילת עצמו נעשה גר. ולפיכך יש כאן ג' מצות שבהן נתגייר, ותרי"ג מצות גם כן, וכולם קיים יתרו, לכך הוסיפו לו וי"ו:

כאן יתרו מתכבד במשה וכו' . פירוש, דעיקר הסיפור הוא מספר מן יתרו מי הוא, ואמר שהוא "חותן משה", אם כן היה הוא מתכבד במשה, שהוא היה אומר 'אני חותן של מלך' , דאם לא כן לא היה זה תואר ליתרו . ואצל "וישב משה אל יתר חותנו" (לעיל ד, יח) הסיפור הוא מן משה, ואמר שיתר חותנו, ואם כן בא לתאר את משה ואמר שיתר חותנו, אם כן הוא תולה הגדולה בחמיו , שיתרו חמיו של משה:

שקול משה כנגד כל ישראל. דאם לא כן, הוי ליה למכתב 'את כל אשר עשה אלקים לישראל' , אלא 'שקול וכו". והטעם מפרשים כי משה היה משלים את ישראל בכל דבר , ודבר המשלים שקול נגד הכל בעבור שהוא משלים הכל , ואם לא היה משה משלים את ישראל הן בתורה הן בכל דבר לא היו נחשבים לעם ישראל , ולפיכך היה משה נחשב ככל ישראל, כך נראה נכון. אלא שקשיא, לפי זה היה ראוי להיות שקול נגד כל הדורות, שהרי משה הוא משלים כל הדורות , ויש לומר שהמשלים הוא כמו צורה אל מי שהוא משלים אותו , וצריך שתהיה הצורה נמצא עם דבר שהוא לו צורה, כי הצורה נותן המציאות (כ"ש) [כל זמן] שהוא בנמצא , ולפיכך היה שקול כמו כל ישראל, שהיה משלים אותם ונמצאים עמו. ועוד, שהמשלים בעצם, צריך שיהיה משלים בפועל כמו שהיה משלים את כל דורו בפעל, מלמד אותם, נתן להם תורה, ולא כן כל הדורות – לא היה משלים בפועל, אף על גב שבאה ממנו השלמה לכל הדורות , לא היה משלים בפועל ובמעשה רק לדור שנמצא בו, ולפיכך שקול נגד כל ישראל של אותו הדור: אמנם נראה לי כי יש בזה דבר גדול מה שהיה משה שקול נגד כל ישראל, כי במה שמשה היה נבדל מכל ישראל, ודבר זה שהיה משה נבדל מישראל הוא ידוע , ומאחר שהוא נבדל מהם צריך אתה לומר שהוא שקול נגד כולם, כי כל דבר נבדל אין בו חילוק פרטי כלל, כי הפרטים שייך בדבר שהוא גשמי, אבל לדבר הנבדל אין בו פרטי , ומפני כי משה היה נחשב אצל ישראל נבדל אלקי – לא ישתתף משה עם ישראל, [ולכן] היה משה נגד כל ישראל, שהרי אין דבר פרטי בו, ודבר זה ענין ברור : ועוד יש לפרש, כי למעלת משה שקול נגד כל ישראל, מפני שדעתו וחכמתו הוא שכולל כל הדעות והחכמות שיש בששים רבוא בני אדם. ובפרק הרואה (ברכות נח.) אמרינן הרואה ששים רבוא מישראל מברך 'ברוך חכם הרזים', פירוש שיודע מה בלבו של אלו (רש"י שם). וכשרואה חכם מופלג מברך גם כן 'חכם הרזים', כדאיתא התם בהדיא (שם נח ע"ב), וזה מפני כי החכם המופלג בחכמה, ויודע חכמות ודעות הרבה, הוא שקול כמו ששים רבוא שיש בהן כל הדעות, ולפיכך היה משה שקול נגד כל ישראל, שאין לך כמו משה . אף על גב דהתם אמרינן דעל כל חכם מופלג בחכמה מברכין כך, ואם כן מאי מעלת משה, אין זה קשיא, דהא הכא אמרינן דכל ישראל אצל משה נחשבים כמו אנשים דעלמא , אף על גב דהיו בישראל כמה חכמים מופלגים גם כן , לא היו אצלו רק כמו שאר אנשים אצל חכם מופלג , ולפיכך משה שקול נגד כל ישראל. וכל הפירושים שאמרנו הם אמת כאשר תבין דברי חכמה:

את כל אשר להם וכו'. הוסיף מלת 'להם' כדי שלא תאמר כי מה שכתוב "למשה ולישראל" למשה בפני עצמו ולישראל בפני עצמו, ועשה למשה נסים בפני עצמו ולישראל בפני עצמם, לכך אשר עשה 'להם', כלומר שמה שעשה לישראל עשה למשה, ומה שעשה למשה עשה לישראל, ולכך כתב 'להם' כדי לכלול משה וישראל ביחד. וכדי שלא יקשה לך אם כן למה כתב "למשה ולישראל" כל אחד בפני עצמו, הקדים הפירוש לכתוב ש'שקול משה נגד כל ישראל' , ולכך הזכיר "משה" בפני עצמו . ויש מפרשים (הרא"ם) כי לכך הפך רש"י הפירוש להביא ראיה למה נתכבד יתרו במשה, ולכך הביא ראיה מפני ששקול משה נגד כל ישראל, ולפיכך היה יתרו מתכבד במשה . ולא יתכן, וכי בלא זה לא ידעינן שראוי להתכבד במשה, מיהא יש לתרץ שמביא ראיה שהכתוב הזה מדבר בכבודו של משה , שהרי אמר ש'שקול משה נגד כל ישראל', והכי נמי בזה שכתב "חותן משה" רוצה לומר שיתרו היה מכבד עצמו במשה. אבל אין צריך, כמו שאמרנו:

בירידת המן ובאר ועמלק. מה שלא זכר קריעת ים סוף , מפני שהוא בכלל הוצאה שזכר אחריו "וכי הוציא" . ומה שלא כתב כאן (ד"ה וישמע) 'התורה' כמו שפירש לקמן (רש"י פסוק ט) אצל "ויחד יתרו על כל הטובה" , שסבירא לרש"י שלא זכר כאן רק הדברים שבשביל זה בא להתגייר כאשר שמע שעשה עמהם נפלאות , וכמו כן היה פלא לנצח את עמלק , ומכל שכן לדעת רז"ל (תנחומא בשלח, כח) שהיה משה מעמיד להם החמה. אבל במתן תורה אין כאן פלא שיבא להתגייר – שידע בזה שהוא יתברך מושל . אבל לקמן דכתיב (פסוק ט) "על כל הטובה" שם יש לפרש התורה, שהוא גם כן בכלל הטוב שעשה להם . אבל לא פירש לקמן (שם ד"ה וישמע) מלחמת עמלק וקריעת ים סוף , דההיא לאו טוב איכא, רק הצלה בלחוד, ולקמן "טובה" כתיב (כ"ה ברא"ם) . ומה שפירש כאן "את כל אשר עשה" דהיינו ירידת המן ובאר ומלחמת עמלק, ואילו למעלה (רש"י ד"ה וישמע) כתב קריעת ים סוף ומלחמת עמלק , היינו בשביל אלו שנים בא להתגייר, ולא איירי למעלה בכל אשר שמע, רק בשביל מה בא להתגייר :

וכי הוציא ה' כו'. הוסיף ו"ו על "הוציא", שאם לא כן יקשה – פתח ב"כל עשה ה' למשה" וסיים ב"כי הוציא", שודאי יותר עשה מן ההוצאה , ולכך הוסיף ו"ו. והשתא לא קשיא מידי , שפירושו "כל אשר עשה" ו"כי הוציא". ומה שכתב ההוצאה בפני עצמה ואינה בכלל "אשר (הוציא) [עשה]" בשביל שההוצאה גדולה על כולם: