גור אריה על בראשית מ:כג

הוזקק להיות עוד אסור שתי שנים. דאם לא כן מאי נפקא מיניה דכתב "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו", אם בא לומר שלא עשה אתו חסד – זה נכתב כבר, דהרי כתיב (להלן מא, א) "ויהי מקץ שנתים ימים" שזה בהדיא שלא הזכירו עד שנתים ימים, אלא לומר שסבה היתה מאת השם יתברך שלא יזכיר אותו עתה – מפני שתלה בטחונו בשר המשקים. ואם תאמר מאי טעמא דווקא שתי שנים, ויש מפרשים דכתיב (פסוק יד) "והזכרתני" "והוצאתני" ונגד אלו שני דברים נגזר עליו להיות אסור עוד שתי שנים. ונראה לומר כמו הזמן שהיה מקוה לו ומצפה לו שיזכור אותו – כך נגזר עליו שיהיה אסור, והוא לא היה מצפה לו רק עד שנה, וכיון שלא זכרו עד שנה – שוב אין זכרו, דודאי כבר נשכח ממנו, וכדאמרינן בפרק בתרא דברכות (נח ע"ב) 'הרואה את חבירו לאחר י"ב חודש מברך ברוך מחיה המתים', לפי שאחר י"ב חודש נשכח ממנו כמת מלב, ולפיכך מברך 'ברוך מחיה המתים', ולפיכך תוך י"ב חודש היה יוסף מצפה לו שעדיין לא נשכח ממנו, ואחר י"ב חדש לא היה מצפה לו, ובאותו זמן שהיה מצפה לו שהוא זמן שנה – כנגדו היה אסור. ולפיכך היה שתי שנים; שנה שהיה מצפה לו, ושנה שנענש כנגדו. ויש רמז "וישכחהו" בגימטריא 'שנה', כי לא נגזר עליו שישכח את יוסף רק בשנה ראשונה שיצא מבית האסורים, אבל לאחר שנה ממילא הוא נשכח ממנו, כמו שאמרנו למעלה. ויש מפרשים "אם זכרתני" (פסוק יד) בגמטריא שני פעמים שס"ה עם שתי המלות, ונגד זה היה אסור, והיינו דכתיב אחריו (להלן מא, א) "שנתים ימים" תלה הכתוב בימים, מפני כי מנין הימים נגזר עליו להיות בבית אסורים, מפני שאמר "אם זכרתני" נגזר עליו כך. "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" (תהלים מ, ה):