גור אריה על בראשית יח:כא

שלא יפסקו דיני נפשות אלא בראיה. כלומר אף כי הוא יתברך יודע הכל בלא ראיה – כתב "ארדה ואראה" – לימד לדיינים שלא יפסקו דבר אלא בראיה גמורה, כמו שנתפרש למעלה (יא, ה) אצל "וירד ה' לראות", והשתא לפירוש זה כתוב לשון "ארדה" גם כן ללמוד לדיינים:

ד"א וכו'. והשתא הירידה פירושו לסוף מעשיהם, ארדה לדקדק עליהם ואראה במעשיהם, כי כל מי שהוא יורד לסוף הדבר – נקרא זה 'ירידה', והשתא שיהיה הירידה שכלית – מתפרש גם כן הראיה שכלית, כמו "ולבי ראה הרבה חכמה" (קהלת א, טז). ומה שאמר 'ד"א ארדה לסוף מעשיהם' ולא פירש מידי על הראייה, אף על גב דפירוש הראשון דפירש 'לימד לדיינים שלא יפסקו אלא בראייה' על לשון "ואראה" היה ולא על "ארדה", היינו דמתחלה לא הוכרחנו לפרש דהראייה היא ראייה גמורה אלא מפני הירידה שכתב אצלו, דלשון ירידה משמע על הירידה גמורה, ואי לאו לשון ירידה – פשוט הוא דהוי מצינו לפרש הראייה כמו "ולבי ראה הרבה חכמה", רק כי לשון ירידה הוא מוכח שהוא ראייה גמורה, דעל ידי הירידה הדבר נראה לפני היורד. והשתא דפירשנו הירידה שכלית 'ארדה לבסוף מעשיהם', ממילא הראייה גם כן שכלית. ועוד מה שפירש 'למד לדיינים' לא פירש על "אראה", רק על "ארדה" שצריך לרדת ולראות:

הכצעקתה של מדינה. כלומר שהוא לשון יחידה, וקאי על כל המדינה שבה חמשה כרכים:

וכן עומדין במרדן. פירוש שכבר כתיב (פסוק כ) "זעקת סדום ועמורה כי רבה", ומאי "הכצעקתה הבאה אלי עשו", אם כן בודאי עשו, אלא פירושו דעשה שלהם עשיה גמורה הוא, שאינם עושים תשובה, וזהו "עשו":

ולפיכך יש הפסק נקודת פסיק. כלומר שפירוש "כלה" רוצה לומר כלה אני עושה בהם, ואין פירושו כמו "כשלחו כלה" (שמות יא, א) דפירושו כולם, דאם כן לא הוי הפסק בין "עשו" ל"כלה":

צעקת ריבה אחת. והשתא לפי זה כתיב לשון יחידה "הכצעקתה" מפני שהוא נאמר על הריבה: