על כל האמור למעלה מוסב. ואינו מוסב על הנסכים בלבד כמו משמעות הכתוב, דאנסכים קאי, אבל המנחה הנזכר בכתוב משמע לכולם בשוה , רצה לומר לפר ולאיל ולכבש, דזה אינו, שהרי אין מנחת האיל והפר שוה ; שמנחת איל שני עשרונים (פסוק ו), והפר שלשה עשרונים (פסוק ט), אלא "לכבש האחד" קאי גם כן אמנחה: