מורה נבוכים, חלק א' טו

׳נצב׳ או ׳יצב׳ – ואף על פי שנשתנו שני השרשים – הענין אחד כמו שידעת בכל שמושיהם.

וזה השם משתתף. פעמים יהיה בענין הקימה וההתיצבות: ״ותתצב אחותו מרחוק״, ״יתיצבו מלכי ארץ״, ״יצאו נצבים״. ויהיה בענין הקיום וההתמדה: ״דברך נצב בשמים״ – כלומר: קיים עומד.

וכל מה שבא מזה השם בחק הבורא הוא מזה הענין: ״והנה יי נצב עליו״ – קיים עומד עליו – כלומר: על ה׳סולם׳ אשר קצהו הראשון בשמים וקצהו האחרון בארץ, ובו יעלה כל מי שיעלה, עד שישיג מי שעליו בהכרח, אחר שהוא עומד קיים על ראש ה׳סולם׳.

ומבואר הוא שמאמרי הנה ׳עליו׳ הוא כפי זה המשל הנשוא. ו׳מלאכי אלהים׳ הם הנביאים, שנאמר בהם בפרוש ״וישלח מלאך״, ״ויעל מלאך יי מן הגלגל אל הבוכים״. ומה טוב אמרו: ״עולים ויורדים״ – ה׳עליה׳ קודם ה׳ירידה׳ – כי אחר ה׳עליה׳ וההגעה אל מעלות ידועות מן ה׳סולם׳ תהיה ה׳ירידה׳ במה שפגש מן הענין – להנהגת אנשי הארץ ולמודם, אשר בעבור זה כנה ב׳ירידה׳ כמו שבארנו.

ואשוב אל עניננו כי ׳נצב עליו׳ – מתמיד קיים נשאר – לא שהוא התיצבות גשם. ומזה הענין ״ונצבת על הצור״. כבר התבאר לך כי ׳נצב׳ ו׳עמד׳ ענינם אחד בזה הענין. וכבר אמר: ״הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב״.