גבעת הלבונה יח

וענין זה רמוז בקרא הנ"ל בפתיחת דברינו. דהקרא רמז לדברי התנא הנ"ל שבזכות ג' דברים האלו העולם עומד. דמשה הוא מקור החכמה והתורה עד שהתורה נקראת על שמו ואהרן הוא עבודה כנודע וחור רומז על גמ"ח לפ"מ דמבואר בשבת קכ"ז ע"ב הני בהני שייכי ופירש"י דעיון תפלה הוה בכלל גמ"ח דכתיב גומל נפשו איש חסד וא"כ מכ"ש מי שמוכיח לאחרים ומעכב בעדם מעשות רעה בודאי הוא גומל נפשות אחרות והוא בודאי איש חסד וא"כ חור דהוכיח את ישראל בעת עשיית העגל כמבואר במד"ר פ' תשא בודאי דהי' בכלל גומל חסדים, ובפרט דבנה של מרים הי' והיא היתה מספקת להם מים ומזון כפירש"י בפסוק ותחיין את הילדים וביקרה את היולדות דבכלל חולות הוו וא"כ זה גמ"ח כפירש"י בשבת שם דביקור חולים היא גמ"ח ובנה חור בודאי נהג כמנהג אבותיו כמבואר בפסחים דף נ' בבני ביישן שהבנים מחויבים לנהוג מנהגי אבות וא"כ חור מרמו על גמילות חסדים וזהו הרמז ומשה אהרן וחור היינו תורה ועבודה וגמ"ח כסדר שחשבן התנא באבות עלו ראש הגבעה דהמה היסוד לקיום העולם וכנ"ל, והתורה היא ראשונה במעלה ובפרט דבאמת בתורה נוכל לקיים כל הג' דעבודה הרי מצינו כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה, וא"כ התורה ג"כ במקום עבודה, וכן גמ"ח ג"כ נכללת בהתורה אם אינו מחזיק טובה לעצמו ורק יפוצו מעיינותיו חוצה ומפרי חכמתו משביע לאחרים הרואים ומעיינים בדבריו הרי זה ג"כ בכלל גמ"ח, ובפרטות לפירש"י הנ"ל דגומל נפשו איש חסד נכלל בכלל גמ"ח א"כ מי שזיכהו ה' לחדש חידושים ומוציאם לאור שיהי' לזכרון גם לדור האחרון אין גומל נפשו גדול מזה

י"ז) דהנה בעירובין נ"ד פתח פומיך ותני כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי ונראה להסביר הדבר שמגיע לו בעד זה אריכות ימים, דהנה בבכורות דף ל"א ע"ב איתא שמע ר"ש איקפד אמר מאן דעקיץ ליעקצי' עקרב' מקרבא ופירש"י מי שעקצני ונשכני שלא אמרה משמי כו' והדבר תמוה דמדוע זה הוה עקיצה ונשיכה מה שלא אמר משמו וביותר תמוה דהרי בש"ס שם קאמר ור"ש מאי נ"מ לי' ומשני משום דשפתותיו דובבות כו' וא"כ מבואר דאין הטעם משום עקיצה והרי ר"ש בעצמו אמר הטעם משום עקיצה ומאוד תמוהים הדברים שה שהש"ס אמר טעם אחר ממה שאמר ר"ש בעצמו. ולבאר הדבר נראה, דהנה בהא דקאמר הש"ס שפתותיו דובבות פירש"י נעות והנאה הוא לו שדומה כחי יעו"ש, וגם זה תמוה דמה הנאה יש לו שדומה כחי והכי הוא כבוד המדומה ח"ו ומה לו בזה שדומה כחי ומצאתי בבני יששכר במאמרי כסלו טבת מאמר ב' אות ג' העיר בזה בהא דיבמות צ"ז שהקפיד שלא יהי' שפתותיו דובבות דמה הנאה בזה ששפתותיו דובבות יעו"ש והחידוש שלא הביא ד' רש"י בבכורות דההנאה הוא שדומה כחי, ואולם גם ד' רש"י תמוהים וכנ"ל, ונראה עפ"מ דמבואר בשבת קנ"א וסנהדרין צ"ח תינוק בן יומו חי א"צ לשומרו מן העכברים עוג מה"ב מת צריך לשומרו מן העכברים, ומעתה זהו הכונה דכיון ששפתותיו נעות ונראה כחי א"צ שמירה מהעכברים דהעכברים סבורים שחי הוא ואין אוכלים בשרו וזה הנאה גדולה לו שדומה כחי ומעתה באמת דברי הש"ס הוא ביאור לדברי ר"ש שאמר מאן דעקיץ וביאר דנ"מ משום ששפתותיו דובבות ודומה כחי ואין העכברים עוקצים אותו וכיון שלא הזכיר משמו גרם לו עקיצה ומשו"ה ליעקצי' עקרבא [ויש לומר עוד כעין זה להמבואר בברכות י"ח קשה רימה למת כמחט בבשר החי הרי דהרימה עוקצת ונושכת בשר המת כמחט וא"כ יש לומר דאם שפתותיו דובבות ונראה כחי זהו סגולה שלא ישלטו בו רימה וזהו ההנאה, ושפיר אמר מאן דעקיץ ואולם זה דבר חדש מאד שאין בשרו נעשה רימה עי"ז ואקצר] ומעתה אם לומד בפיו וזוכר בפיו שמות התנאים ואמוראים ומחברים בזה גורם ששפתותיהם נעות ונראים כחי וא"כ משו"ה מגיע לו מדה כנגד מדה שגם הוא יאריך ימים ומבואר הגמ' דעירובין הנ"ל וא"כ אין גומל נפשו יותר מזה וא"כ שפיר התורה כוללת כולם וכדברינו הנ"ל

י"ח) ובזה נראה לבאר הא דיומא דף י"ח קרא אתה בפיך שמא שכחת ופריך הש"ס בשלמא שמא שכח לחיי ולשון לחיי אין לו הבנה כ"כ, ובהנ"ל נראה לבאר דהש"ס דקדק בלשון קרא אתה בפיך ומדוע דקדק בפיך והי' סגי לומר קרא אתה. ונראה עפ"י הא דעירובין הנ"ל פתח פומיך כו' כי היכי דתתקיים ביך ותוריך חיי שנאמר כי חיים הם למוציאיהם, ותמוה לכאורה הרי מזה נלמד רק דזה מארכת ימים אבל מנ"ל דזה סגולה דתתקיים ואולם נראה דהרי הש"ס קאמר שם לעיל מקרא דערוכה בכל ושמורה אם ערוכה ברמ"ח אברים שלך משתמרת, והנה מבואר באבות השוכח ד"א ממשנתו הר"ז מתחייב בנפשו, והנה לפ"ז הלומד בפה דהוא סגולה לזכרון בע"כ מועיל ג"כ לאריכות ימים וא"כ כיון דמוכח מהקרא דמארכת ימיו בע"כ דהוא משום דמשתמר בתוכו ואינו שוכח ושפיר נשמע מקרא הזה תרוייהו, ומעתה כיון שאמרו להכה"ג שמא שכחת וא"כ יש בזה חשש מתחייב בנפשו ולזה אמרו לו קרא אתה בפיך והיינו דיהי' זה סגולה שלא תשתכח כנ"ל ויאריכון ימיך, ולזה שפיר קאמר הש"ס בשלמא שמא שכח לחיי והיינו דמשו"ה אמרו לו קרא בפיך כי היכי דתוריך חיי וכמבואר בש"ס הנ"ל וא"ש

הדברים הנאמרים בזה המה באו ברעיוני מדי שוטטו מה לעשות בהיות שימי הזקנה ממשמשים ובאים, ובידי אין מאומה. ונגמר בדעתי אחרי שכבר נתעוררתי מתלמידיי ומידידיי להדפיס דבר מה מחידושי אשר חנן ד' אותי, למלא מבוקשם, והדפסתי על חלק ראשון מאו"ח לע"ע. מחמת הוצאת הדפוס וברצו"ה אם יגזור ד' בחיים עוד חזון למועד להדפיס השאר שת"י בעזה"י על כל ארבע ש"ע, והנני בבקשה מבני ומתלמידיי ומבני משפחתי שיחי' שיעיינו בחיבורי בכל עת מצוא. ויאמרו דבר שמועה מפי בכדי שיהי' לי לזכות. וקראתי שם הספר גבעת הלבונה כי בזה נרמז שמי ושם משפחתי בר"ת הלבונה [הצעיר למשפחת בוימבאך נפתלי הירץ] והשי"ת יעזור לי שאזכה ללמוד וללמד שבתי בבית ד' כל ימי חיי ולחדש חידושים לאמיתתה של תורה, ויהא רעוא שספרי ימצא חן בעיני המעיינים רבנן ותלמידהון ונזכה במהרה להרמת קרן תוה"ק ולומדי' ולהרמת קרן ישראל אכי"ר

ועל הטוב יזכר בן אחותי ותלמידי חביבי החריף ובקי טובא בחדר"ת ירא ד' ומושלם במו"מ נכבדות כמר יוסף שאלל שליט"א מעיר יאברוב שהשתדל בהדפסת הספר הנוכחי. ועל ידו נגמר בעזה"י, יהי ד' אתו ויעלה מעלה מעלה. בתורה וגדולה, על במתי א"ב אבותינו הק' לשם ולתפארת ולתהלה

ועצור במילין בל אוכל מלהזכיר פה בראש ספרי לטובה את כבוד אאמו"ר הגאון המפורסם בישראל מו"ה יוסף בוימבאך זצ"ל מק' יאברוב [נפטר ביום ד' אב תרס"ז בק' הנ"ל ושם מנ"כ] אשר מנעורי הדריכני בנתיב העיון האמיתי בלימוד תוה"ק, וגם את אמי מורתי הצנועה נודעת בכשרון מעשי' מרת מישקיט ע"ה [בת הרב החריף החסיד מו"ה דוד לאניר ז"ל שהי' נכד הרב הקדוש מו"ה דוד לאניר זצ"ל מתלמידי מרן הרבי מלובלין זי"ע שהי' נקרא ר' דוד חייניס מסאמבר] [נפטרה י' אלול תר"פ בק' הנ"ל] שגידלה אותי והשגיחה עלי בעין חמלתה