גנזי יוסף עח

יורש אלא דקאי אב' בתים בב' צדי רה"ר דאפ"ה מועיל רטול וכ"ש יורש ומ"ש בסוף הדבור ומיהו אם נאמר וכו' אפשר לומר שמפרשים כן דברי ר"ח דא"צ לדחוק ולפרש דברי ר"ח שמפרש דחוץ ממבטל רשות קאי אב' בתים בב' צדי רה"ר דשפיר אפשר לפרש דברי ר"ח שמפרש ג"כ דחוץ ממבטל רשות קאי אלא עירוב אלא דמשמע ליה מי שיש לו רשות עכשיו ולכן מקשה ארבי שמואל ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ישראל וגר וכו' ואין לו יורשים המחזיק וכו' כצ"ל:

(דף ע"א ע"א) ד"ה אע"פ פריך לקמן כי לא וכו' והאי דאסר וכו'. אינו מובן דהא אאינו אוסר קאי ומה זה שכ' והאי דאסר ונ"ל דפריך לקמן הס"ד ואח"כ מה"ד כי לא החזיק וכו' וקאי אהא דפריך כי לא החזיק לא אסר וא"כ א"צ להגהת הב"ח ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא ורב יוסף אמר וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אדרבה רב יוסף סבר כרב דמיירי בכלי אחד ולא כרבא דסיפא בב' כלים אלא דהכל מיירי בכלי א' ויין ביין חבור ויין ושמן אינו חבור ודו"ק:

שם) רש"י ד"ה בסומכין אשתוף וכו' חצרות זו עם זו וכו'. נ"ל דלאו דוקא ור"ל דכל חצר בפ"ע ג"כ א"צ לערב כמ"ש רש"י בד"ה מערבין בחצרות דלמ"ד אין סומכין היינו כשלא עירבו בני חצר לעצמן משמע דלמ"ד סומכין אפילו לא עירבו לעצמן ואדרבה כשעירבו לעצמן אפילו למ"ד אין סומכין א"צ לערב זה בזה כמבואר שם ודו"ק:

(שם) ד"ה מ"ט ס"ל לרב כתרווייהו וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה מערבין בחצרות וכו' אע"פ שעירבו דרך פתחיהן וכו'. לרבותא נקיט דאע"פ שעירבו דרך פתחיהן מזו לזו צריכין להשתתף במבוי ואח"כ משמיענו דכשנשתתפו במבוי די כשעירבה כל חצר לעצמה אע"פ שלא עירבו זו עם זו דרך פתחיהן:

(שם) תוס' ד"ה בפת וכו' הא דקתני מערבין וכו'. לכאורה היה אפשר לפרש מערבין בחצרות כל חצר בפ"ע אלא דא"כ הא דחכ"א או מערבין היינו נמי כל חצר בפ"ע והא פשיטא דלכ"ע אינו מועיל ולא ניחא להו לפרש מערבין דר"מ כל חצר בפ"ע ואו מערבין דחכמים החצרות זו עם זו דרך פתחים:

(שם) ור"י מפרש וכו'. עיין במהרש"א עד לרבנן לקמן וכו'. לא ידעתי מקומה וצ"ע:

(דף ע"ב ע"א) ד"ה במחיצות וכו' במחיצות עראי וכו' ומדברי רש"י לקמן ע"ב ד"ה חדרים ממש משמע שמחלק דחדרים היינו שלא היו מחוברים מעולם אבל כשהיו מחוברים ומחולקים במחיצות אין חילוק בין מחיצות עראי למחיצות גמורות ע"ש:

(שם ע"ב) גמרא כמאן אזלא וכו' כמאן כב"ה. משמע דדוקא השתא דטעם פלוגתייהו דהוי כגבו את עירובן אתיא ברייתא זו דוקא כב"ה אבל לאמוראי דלעיל דפליגי במחיצות אתיא שפיר ככ"ע אכן מהרש"א כ' ברש"י ד"ה וא"ד דלמ"ד משום מחיצות נמי לא גרע מה' שגבו את עירובן וא"כ לכאורה גם לאמוראי דלעיל ברייתא זו כב"ה ולפ"ז צ"ל אע"ג דמשום מחיצות לא שייך לחלק בין מוליכין את עירובן לעירוב בא אצלן מ"מ אי ס"ל בגבו את עירובן שגם כשמוליכין את עירובן עירוב א' לכולן גם במחיצות הוי כן אמנם לא הבינותי שהרי רש"י כ' בד"ה אבל אם היו דלהאי תנא אפילו לב"ש טרקלין מחברן וא"צ עירוב בינייהו משמע דלאמוראי דלעיל צריך עירוב בינייהו אפילו כשאין שם אלא הם וא"כ ע"כ לא דמי לגבו את עירובן שנעשו אחד ע"י העירוב משא"כ בזה שצריך עירוב בינייהו ואפשר מהרש"א לא כתב אלא להאי תנא דלב"ה יש חילוק בין מוליכין עירובן ובין עירוב בא אצלם וע"כ דמי לגבו עירובן א"כ גם לב"ש לא גרע מגבו עירובן וכשהם לבדם א"צ עירוב דבזה לא פליגי ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אבל וכו'. עיין במהרש"א וע"ל (דף י"ג ע"א) בתוס' ד"ה ע"ז וע"ז ומ"ש שם בעזה"י:

(שם) גמרא בית דירה ס"ד. נ"ל דר"ל דבית דירה משמע אע"פ שאין דרין בו וא"כ לא עדיף מבית התבן דאינו אוסר לר' יהודה ומ"ש התוס' ד"ה מי דאסר אע"פ שאין דרין בו היינו לת"ק דבית התבן אוסר ודו"ק:

(דף ע"ג ע"א) תוס' ד"ה ודניאל וכו' נראה וכו'. עיין במהרש"א עד דכך יש לנו לומר איפכא ר"ל דאי נימא דלסימן בעלמא נקטה א"כ אינו מדייק כמ"ש רש"י בכ"מ שהוא חשיב ליה בתרע מלכא אלא דר"י בן בבא מיירי בעבדים שהם בשער המלך א"כ קשה דהא שניהם מיירי בעבדים מר אוסר ומר מתיר ומנ"ל דר"י בן בבא מתיר שמא אוסר ואין זה סימן כלל לכן ע"כ שגם לטעם מייתי ומדייק כדברי רש"י אלא דהוי גם סימן ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה הב"ע וכו' אפילו בחצר שלהן וכו'. לשון אפילו אינו מובן לכאורה דהא דוקא בחצר שלהם מיירי דכשא"צ לערב בחצר שלהם או שעירבו רק שמוליכין העירוב לחצר אחרת א"צ אלא עירוב אחד לכולן ונ"ל דלשון אפילו ר"ל דמיירי באופן דאפילו בחצר שלהן צריכין עירוב ולא מיירי במוליכין לחצר אחרת ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אלא פשיטא וכו'. עיין במהרש"א עד ואפ"ה אין מבטלין לשמואל וכו' כצ"ל:

(דף ע"ד ע"א) ד"ה עד שיהו וכו' ולא משוי להו שיתוף וכו'. נ"ב צ"ל עירוב והוא מדברי מהרש"א ואינו מובן דאיך ישווי עירוב שבחצר ב' חצרות אחד ונ"ל שהיה איזהו גירסא אחרת לפני מהרש"א ובא לאפוקי הגירסא אחרת וכוונתו להשיתוף אבל לא בא למחוק שיתוף ולהגי' עירוב גם מ"ש אח"כ בשם הב"ח למחוק תיבת אלא לא הבינותי כלל ולענ"ד גירסא שבפנים הוא הנכון. ובעיקר מ"ש התוס' דאב ובנו דמי לעירבו ונשתתפו נ"ל דדעת רש"י דדוקא אב ובנו שא"צ עירוב וממילא אפילו אם נאסור המבוי יכולין לטלטל מזה לזה דרך חורין או ע"ג המחיצה חשיבי חדא אבל נשתתפו דאם נאסור המבוי לא יהיה אפשר להם להשתתף ולא לערב יחד כיון שאין פתח ביניהם ויהיו אסורים לטלטל מזה לזה ואין היתר לטלטל אלא ע"י שהמבוי מותרת לכן אנו אוסרים המבוי אלא לפ"ז אם יש סולם ביניהם או חלון שיכולין לערב בלא המבוי חשיבי חדא ותקשה קו' התוס' דהיכי משכחת לה פלוגתא דר"מ ורבנן ודו"ק:

שם) ומאחר שר"מ אוסרו וכו'. ניחא להו להוכיח גם מר"מ דע"כ מיירי כשפתוחין זו לזו:

(שם) וי"ל דמשכחת וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לעיל דאין חשש רק דלמא מעיילי לי' דרך פתחים שביניהם ניחא להו בפשיטות דבחלון אין חשש זה אבל כאן דהאיסור הוא משום דחשיב חדא לא ניחא להו לכאורה לחלק בין חלון לפתח דלא אשכחן בחלון בפירוש דתורת מחיצה עליו והוצרכו לאוקמא בסולם ואח"כ הוסיפו די"ל שגם בחלון שייך תורת מחיצה עליו:

(שם) ולמה שאין רגילין וכו'. נ"ל דצ"ל דמה שאין רגילין וכוונתם דחלון אין ראוי להיות רגילים בו אבל פתח ראוי להיות רגילים בו ומה שאין רגילים בו כמו בפתח המבוי הוא רק משום דאין עיקר תשמיש חצר זה בחצר אחרת וצ"ל דלא דמי נמי לפתח שאינו רגיל שהביאו לעיל דהתם שניהם הם מבואות ולכן הרגיל בו עדיף משאינו רגיל בו אבל כאן דפתח א' לחצר וא' למבוי מה שאינו רגיל בו הוא לפי שאין שם עיקר תשמיש חצר זה אבל אם היה שם תשמיש חצר הוי רגיל גם שם לכן הוי כרגיל ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה מבוי וכו' אע"פ שא"צ בתשמיש הנכרי. דברים אלו צריכין ביאור ונ"ל דכוונתם דלכאורה היה אפשר לומר בטעם הדבר משום דהא דבעינן בתים וחצרות פתוחים לתוכו היינו שישתמשו במבוי וכיון