גנזי יוסף עז

חוזר ע"י שכירות מ"מ כיון שצריך שכירות נקרא אין מערבין ודו"ק:

(שם) ד"ה שהמבוי וכו' וחד מנייהו באחריתי. מהרש"א הבין שכוונת התוס' שהאחת בתוך האחרת דהיינו הבית בתוך החצר לכן הקשה מדברי התוס' (דף י"ב ע"ב) ד"ה ובתים וכבר השיגו הח"צ בת' סי' י"ד שכוונת התוס' שחזר בו שמואל ולא הכריעו התוס' הי מנייהו אמר לבסוף שהי עיקר ע"ש:

(שם) גמרא וצריכא וכו'. נ"ל דהא דס"ד דמקשן דתלוי זה בזה היינו משום דמאן דס"ל דלשון משנתנו דוקא חצר ממילא נתמעט חורבה ומחצר לחצר ומאן דס"ל לאו דוקא לא נתמעט לא חורבה ולא מחצר לחצר והתרצן השיב דאפילו דוקא צריך סברא למעטם וכיון דאין סברתם דומה זה לזה לא ילפינן חדא מאידך ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אין ביטול רשות מבן וכו' דהא כיון דבטלי וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אין ביטול רשות מחצר וכו' וכיון וכו' ועוד וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לא שינה רש"י פירושו כאן מהנך דלעיל וגם כאן הפירוש אף לבני חיצונה ושניהם אסורים חיצונה משום רגל של זה האסור במקומו ואין מועיל בטול רשותו ופנימית משום רגל חיצונה שהעירוב מרגילה וקיצר רש"י וסמך אלעיל אלא דאכתי קשה לו נימא דחיצונה תיחד דשא ותשתמש כיון שהעיות מהפנימית כדאמרינן לקמן דהיכי שהעיות מהחיצונה דהפנימית אחדא דשא ומשתמשא לכן כ' רש"י דכיון שהפנימית אסורה משום שהעיות בא ממנה וכמ"ש רש"י לקמן ד"ה שכח חיצונה נמי אסורה מפני רגל האסורה במקומה ור"ל דדוקא היכי דליכא דריסת רגל אלא ע"י עירוב אמרינן לתקוני שתפתיך אבל פנימית בחיצונה שיש להם דריסת רגל גמור אוסרת עליה אע"פ שהעיות הי' ממנה ועוד דא"א לחיצונה ליחד דשא ולהשתמש שאין עירובה אצלה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה נתנו וכו' הא פשיטא לן וכו'. ר"ל אע"ג דמ"מ אסרי אבני חיצונה כמ"ש רש"י מ"מ אותו היחיד יהא מותר לטלטל. כ' מהרש"א בין בני פנימי בין בני חיצונה ע"ש ולא הבינותי למה לי דבני חיצונה ג"כ יבטלו לו רשותם הא כיון דפנימית בטלו לו רשותם מותר הוא במקומו ובני חיצונה לא אסרו עליו דאין להם דריסת רגל עליו כיון שאין עירובם בפנימית דנימא עירוב מרגילם וגם איך יכולים בני חיצונה לבטל אליו רשותם הא אין ביטול רשות מחצר לחצר וע"כ אסור הוא בחיצונה ומותר בפנימית וגם היכי דשכח אחד מן החיצונה לא מועיל דלבטלו ליה רשותם דפנימית אוסרת עליו ואין יכולים לבטל לו רשותם ודו"ק:

(דף ס"ז ע"א) ד"ה שכח וכו' ולא לעוותי דלא מועיל ביטול שהרי תחלת העיוות על ידי וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה כמאן וכו' לעיל בשמעתין וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה ליישב דר"א לא אמר דדי כשמבטל לאחד אלא לאותם שעירובייהו גבייהו אבל כשמבטל לאותם שאין עירובייהו גבייהו מודה ר"א דלא מועיל הביטול ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אליבא דמ"ר וכו' דאין אוסרין אין מבטלין וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה אני אומר מבטלין פי' בקו' וכו' ומיהו קשה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ דלתירוצם השני דלקמן הא דאמר אליבא דמ"ד אין שוכרין היינו רב אסי וס"ל כר"מ ולכן הוי תרתי ולעיל משמע שגם רב אסי לא אמר אין שוכרין אלא משום דאתי נכרי בשבת ודו"ק:

(שם) ד"ה אני אומר מבטלין אע"ג וכו'. לפי גי' מהרש"א הוא דבור א' עם דבור דלעיל ומ"ש אני אומר מבטלין הוא סיום הדברים דלעיל ומ"ש אע"ג וכו' הוא ענין בפ"ע ע"ש:

(דף ס"ח ע"א) ד"ה לשבות וכו' וכי לא היה נכרי וכו' עיין במהרש"א עד דיש לפקפק בזה ועיין במ"א סי' ש"ל סק"ז ובתוס' גיטין (דף ח' ע"ב) ד"ה אע"ג ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה פנו לי וכו'. בהציור נרשם חמין פתח ובמהרש"ל נרשם חצר חמין פתח ונ"ל דצ"ל חצר פתח ולא יותר כי משמע שהחמין היו עומדים בבית ולא בחצר וביטל גם רשות הבית שהחמין בו ולפי מ"ש במהרש"ל צ"ל דמשמע לי' דלא ביטל רשות הבית בו ומ"מ גם ברש"י צריך להגי' חצר:

(שם ע"ב) גמרא ואמר ר"ג וכו'. עיין במהרש"א ור"ל דע"כ אותו המוזכר בברייתא הי' אביו של אותו המוזכר במשנה שהרי בברייתא תנא שאמר לבניו ובמשנה תנן אמר לנו אבא ולכן אם במשנה הוא ר"ג ע"כ בברייתא הוא רשב"ג הנהרג שהי' אביו של ר"ג דיבנה ואם במשנה הוא רשב"ג ע"כ היינו רשב"ג אביו של רבי שהי' בנו של ר"ג דיבנה ובברייתא הוא ר"ג דיבנה:

(שם) תוס' ד"ה והוציאו וכו' והא דקתני וכו'. עיין במהרש"א עד ואפשר וכו' ור"ל דיכול להיות שידעו שרוצה להוציא:

(שם) ד"ה למימרא וכו' דמברייתא דלעיל וכו'. עיין במהרש"א עד שלא יוציא וכו' כצ"ל:

(דף ע' ע"א) רש"י ד"ה תדע דרישא דהוה וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה בעא מיני' וכו' לא שמיע לי' וכו'. עיין במהרש"א ותמהני דא"כ כשפשט לו צריך לבטל לכל או"א הו"ל לאותיבי' מההיא ברייתא ולא הי' יכול לשנויי דהוי ומית לכן הוצרכו לומר דלא ידע לה כלל. ומ"ש התוס' ומשמע התם וכו' ר"ל דמ"מ הגמרא דידעי מינה לא אותיבו מינה לרבה דידעי דאתיא כר"א ואח"כ כתבו וא"ל שגם אביי ידע לה וידע ג"כ דאתיא כר"א דא"כ מה פריך מברייתא דבסמוך לוקמי ג"כ כר"א אע"כ דאביי לא ידע לה כלל ולא ניחא לי' לאוקמא סתמא דברייתא כר"א או לא משמע לי' דזה תלוי בפלוגתא דר"א ורבנן ותלמודא דידעי לה ידעי דאתיא כר"א ולא קשה לא מההיא ברייתא ולא מהך ורבה אפשר לומר דידע לה ומוקי לה כר"א והך דהכא ניחא לי' לשנויי דהוה ומית כדדייק מסיפא דרישא אבל אביי דלא משמע לי' לאוקמא דהוה ומית אלו הוי ידע ברייתא דלעיל ומוקי לה כר"א הו"ל לאוקמא גם הך דהכא כר"א ועיין בריטב"א ודו"ק:

(שם) ד"ה הב"ע וכו' ובחנם דחק וכו'. עיין במהרש"א ולפי מ"ש התו"ש סי' קע"א ס"ק א' דדוקא הלך מבע"י לק"מ ודו"ק:

(שם) ד"ה יורש וכו' ואפילו עירב וכו'. כ' מהרש"א ולעיל שכתבו וכו' ע"ש ולא הבינותי דלעיל בד"ה הב"ע לא מצינו שיועיל עירובו אלא כיון שמת אביו והוא יורשו נשאר יחידי ואין מי שיאסר עליו ואין מזה ראי' לומר שיועיל עירובו מאתמול על רשות שירש בשבת וכן מ"ש מהרש"א אח"כ ואפילו בסיפא וכו' ור"ל מאי דאמרינן אימא סיפא וכו' ואי דהוה ומית אמאי לא וע"כ דהך שלא עירב הוא היורש לתירוץ זה לפי מאי דס"ד השתא דאין יורש מבטל ג"כ אין זה ענין דיועיל עירוב דהתם א"צ השתא עירוב כלל ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה וקתני וכו' ור"ח בעצמו פי' וכו'. ר"ל בקושיות אחרות פיר"ח בעצמו דלר"נ מותבינן:

(שם) משמע מתוך פירושו וכו'. הכי משמע להו השתא דלא משמע להו לכאורה לומר דחוץ ממבטל רשות משמע כל מי שיש לו רשות עתה לבטל אפילו