גנזי יוסף ז

(שם) והשתא נמי מיושב וכו'. ר"ל דזהו הפירוש בירושלמי דאם שמעה בביהכ"נ יצא ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה ויאמר וכו' א"ר אילא טעמא וכו'. משמע לפ"ז דכסות לילה לכ"ע פטור והמיוחד ליום ולילה לכ"ע חייב אלא דר"ש ס"ל דמשום דכסות לילה פטור הוי מ"ע שהזמ"ג ורבנן ס"ל כיון דהמיוחד ליום ולילה חייב לא הוי מ"ע שהזמ"ג ולפ"ז לכאורה אין ראי' מכאן דהלכה כר"ש דלכ"ע מקרי אינה נוהגת אלא ביום משום דכסות לילה פטור ונ"ל דכוונתם דלר"ש דמקרי משום זה מ"ע שהזמ"ג ה"ה דמשום זה מקרי אינה נוהגת אלא ביום ולרבנן כיון דלא מקרי משום זה מ"ע שהזמ"ג ה"ה דלא מקרי אינה נוהגת אלא ביום ודו"ק:

(דף ט"ו ע"א) ד"ה דלמא וכו' ופליגי במלתא דר"י. נ"ל דר"ל דבאמצע דברי ר' יהודה נשנה דברי ר' יוסי החולק עליו בשניהם ומהרש"א הגי' ופליג אמלתא דר"י וג"כ כוונתו כן דבאמצע דברי ר' יהודה נשנה דברי ר' יוסי שחולק עליו ודו"ק:

(שם) ד"ה אי ר' יוסי וכו' ותקנו ממש וכו' משמע להו דבדיעבד לא יצא ידי ברכה אלא דאפ"ה תרומתו תרומה דהברכות אינם מעכבות כדאמר ולא בברכה תליא מלתא וראי' ממגילה שלא יצא בדיעבד לר' יוסי ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אלא מאי וכו' והא דתרומה וברהמ"ז וכו'. לצדדין נקט דברהמ"ז דוקא ר' יהודה הוא ודתרומה גם כר' יהודה וככ"ע אתיא דלא משמע דפליג ר' יוסי לומר דהברכה מעכב התרומה בדיעבד וכן צ"ל לקמן בד"ה אפילו תימא ודו"ק. ועיין בפ"י ברש"י ד"ה דלמא ר' יהודה:

(שם) ד"ה ולכתחלה וכו' דאפילו ר' יהודה מודה וכו' לכאורה משמע דכ"ש דכר' יוסי אתיא דמודה במגילה דיצא בדיעבד כיון דמדרבנן הוא וא"כ סותר דברי התוס' ד"ה אי ר' יוסי דפשיטא להו דבמגילה לא יצא בדיעבד לר' יוסי ואפשר לומר דהתוס' קאי אליבא דרב מתנא דלר' יוסי דיעבד נמי לא ורש"י קאי למאי דמקשה דלמא דיעבד שפיר דמי א"צ לומר דאתי דוקא לר' יהודה דאפשר גם לר' יוסי אתי ומודה בדרבנן דיוצא דיעבד אכן אין זה מוכרח דאפשר לומר כוונת רש"י דאפילו ר' יהודה מודה דלכתחלה לא אבל בדיעבד פליגי וברייתא לא מיירי בדיעבד ושפיר אתיא ככ"ע ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה אלא מאי בעית וכו' כחו דר' יוסי אלא הא דתניא כו' מני. כאן הס"ד:

(שם) תוס' ד"ה דלמא וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד לא דמי לס"פ הכותב (דף פ"ט ע"ב) דאמר חסורי מחסרא ומוקים כולה כרשב"ג כדי לתרץ לרב וכה"ג אשכחן טובי דאמר חסורי מחסרא וכולה חד תנא הוא מפני הדוחק כדי לתרץ איזהו קושיא אבל שלא משום קושיא ושפיר אפשר לומר דלאו חד תנא ור' יהודה פליג את"ק דלימא חסורי ולאוקמי כולה כחד תנא כה"ג לא אשכחן אפילו אי לא הוי אשכחן תנא דפליג אר' יהודה טפי הי' לנו לומר דתנא אחר הוא ולא ידענו שמו ועוד דכאן אשכחן ר' יוסי דפליג אר"י ואפשר לאוקמה כוותיה. ועוד נלענ"ד דמ"ש התוס' ולאוקמי אליבא דחד תנא אין כוונתם רישא וסיפא כחד תנא אלא ר"ל כיחידאה דכפי פשטות המשנה משמע דרבים פסלי בקטן ואמרינן חסורי מחסרא לאוקמי כיחידאה ועוד אם רוצה לאוקמי קטן כתנא דאשכחן לי' דאיירי בחרש אפשר לאוקמי כר' יוסי בלא חסורי מחסרא ודו"ק:

(דף ט"ז ע"א) ד"ה מעשה וכו' דקמ"ל וכו'. הקשה מהרש"א אמאי לא מפרש וכו' גם יש לדקדק וכו' ע"ש. ולענ"ד לק"מ דסיפא פירושא דרישא הוא דר"ג קרא וסובר ת"ק דאם רצה קורא וממילא לא קשה מר"ג שרצה וקרא ורשב"ג סובר דדוקא אדם גדול ובוטח שיוכל לכוין ועכ"פ לשניהם לאו מעשה לסתור היא והתוס' נקטו דאפילו לרשב"ג לאו מעשה לסתור היא דלת"ק פשיטא דלאו מעשה לסתור היא ובזה נתיישבה גם קושיא ראשונה של המהרש"א דכיון דבסיפא מפורש בהדיא במשנה לא איצטריך לתלמודא לפרש כאן ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא מ"ט דרשב"ג נ"ל דצ"ל דר"ג. עיין במהרש"ל מ"ש האי אנינות וכו' ודבריו בקצרה ואינם מובנים ועיין ברא"ש ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אסטניס וכו' וכ"מ וכו'. נ"ל דע"כ צריך לחלק בין אסטניס לענין רחיצה למי שיש לו חטטין לענין סיכה שהרי שם מותר אפילו ביה"כ דאורייתא וכאן צריך טעמא דאנינות לילה דרבנן הא ביום דאנינות דאורייתא אסור אלא דכמו דשם מותר אפילו ביה"כ כאן שאין צער כ"כ מותר עכ"פ באנינות לילה דרבנן ודו"ק:

פרק ג. (דף י"ז ע"ב) ד"ה פטור וכו' ה"ג פטור מק"ש ומן התפלה ותיבות ומן התפילין מיותר וכ"כ לקמן בד"ה אלו ואלו ובמהרש"א שם ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"ג רש"י וכו'. עיין במהרש"א וברש"י שלפנינו ד"ה ושלאחר המטה משמע כמ"ש התוס' בשמו:

(דף י"ח ע"א) ד"ה ואינו מברך וכו' של ר"ת בשבת וכו'. עיין במהרש"א ומשמע שלא הי' בגירסתו והודיעו לו במ"ש אלא והודיעו לו סתם ומשמע לי' שהודיעו לו בשבת אבל לפי הגירסא שלפנינו בתוס' לק"מ ומעשה שהי' כך הי' שמתה בשבת והודיעו לו במ"ש וה"ה ביום אחר בחול ולכן השמיטו הרא"ש ודו"ק:

(שם) ד"ה וירכב וכו' אלא אסיפא וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דהא דאמר אלא אסיפא לא דין המבואר בסיפא דהיינו שריותא דעכו"ם ולסטים אתי לאשמעינן דהוא נמי פשיטא אלא דיוקא דרישא דלאחוריו מותר ג"כ נעשה סיפא ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה הרואה פנימה את חלל ההיקף וכו' עיין בט"ז א"ח סי' ע"ב ס"ק ג' ביאור ע"ז:

(דף י"ט ע"ב) תוס' ד"ה מדלגין וכו' והי' אומר ר"ת וכו'. הקשה מהרש"א דדלמא אפ"ה אין כהן מוזהר עליו ע"ש ולענ"ד לק"מ דלהכי אסקו התוס' ומפקינן לה מעל כל נפשות מת לא יבא דקרא זה גבי כהן כתיב בפ' אמור ומדגמרינן משם רביעית דם ש"מ דקרא זה ברביעית דם מיירי וע"כ כהן מוזהר עליו ולכן הביאו התוס' מהך דפרק בהמה המקשה אע"ג דכמה משניות וש"ס מלא דרביעית דם מטמא בעולם גם שם בפרק בהמה המקשה לעיל מזה מנין לרביעית דם שמטמא שנאמר הנוגע במת בנפש אדם אלא דהי' אפשר לומר דאפ"ה אין כהן מוזהר עליו וכקו' מהרש"א אבל מהך דפרק בהמה המקשה מייתי שפיר מדילפינן מקרא דעל כל נפשות מת דמיירי בכהן ודו"ק:

(דף כ' ע"א) ד"ה שוא"ת וכו' לקרי שוא"ת וכו'. דברים אלו אינם מובנים לי דהא רש"י לא כ' דשוא"ת היא דודאי קום ועשה היא אלא דלאו דחי' היא ולכאורה משמע דדברים אלו מיותר הן ובתוס' רי"ח וגם בתוס' הרא"ש ליתא וצ"ל היאך קרי ליה וכו' ותו לא ובדוחק יש לפרש דכיון דלא הזהיר הל"ת בזה נקרא שוא"ת לפירש"י ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה יוצא וכו' אע"פ וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי דלענ"ד לשון אע"פ מדוקדק יפה דאע"פ דחזינן שהוא כד"ד לצאת י"ח ק"ש וממילא הוא כדבור גם לענין בעל קרי ואפ"ה שרינן לי' משום מצות ק"ש הרי דמשום מצות ק"ש שרינן איסור ב"ק תתיר לו גם דבור ודו"ק: