גנזי יוסף ו

שוכבים על מטתם דובשכבך היינו כ"ז ששוכבים וכמ"ש הפוסקים ועיין במ"א סי' נ"ח ס"ק ז' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה שם תזבח וכו' כלומר בבוקר וכו' נ"ל דר"ל דאע"ג דזמן אכילה לר"א עד חצות מ"מ לא חל מצות שרפה ויכול לאבדה בע"א עד הבוקר ובבוקר חל מצות שרפה וחייב להניחה על בוקר שני לשרפה ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא הוציאוני היום וכו'. צריך להבין היאך דמי זה לנמשל וצ"ל דמשה אמר להם בראש חדש וישאלו ממצרים אמרו לו ולואי שנצא עתה בעצמנו ודו"ק. שוב מצאתי בצל"ח שהעיר בזה ע"ש:

שם רש"י ד"ה מאי קראה דמצוה להתפלל וכו' משמע דקרא קאי אתפלה ואח"כ כ' דהיינו מלכות שמים שמקבלים עליהם בק"ש. ונ"ל דדעת רש"י דק"ש ותפלה תרוייהו מקרי יראה ובעינן עם שמש וכל שהוא סמוך להנץ בין קודם ובין אח"כ מקרי עם וכמ"ש הרא"ש ולכן כ' רש"י דמ"ש שמקבלים עליהם בק"ש יהי' עם שמש כלומר כשהשמש יוצא כבר קבל עליו עול מ"ש בק"ש ומיד מקבל עליו יראת שמים בתפלה והוי תרוייהו עם הנץ החמה והמעיו"ט כ' דדעת רש"י כר"ח דהק"ש הוא אחר הנ"ח והנלע"ד כתבתי ונ"ל דד"ה דכתיב וד"ה עם שמש הד"א ומדברי מהרש"א נראה דשני דבורים הם ולא ידעתי למה ודו"ק:

(דף י' ע"א) רש"י ד"ה חטאים כתיב קרי ביה חטאים. ר"ל דחטאים בפת"ח תחת הח' פירושו חוטאים קרי בי' בחט"ף תחת הח' והוי פירושו העבירות וכ"ה כוונת רש"ל במ"ש חטאים הוי כמו חוטאים ר"ל בפת"ח כנקודתו בפסוק אלא קרי בי' חטאים בחט"ף והוא בדרך מפעיל דהיינו העבירות ודו"ק. שוב מצאתי כן בתוספות הרא"ש. ולכן פירש"י בפסוק חטאים חוטאים והיינו כפשט הפסוק שהקריאה בפת"ח הח':

(שם) גמרא ויאמר אליו כה אמר ה' צו וכו'. כצ"ל ותיבת צבאות נמחק כי אינו בפסוק:

(שם ע"ב) אינו קדוש שנאמר ויגש וכו'. כצ"ל ובדפוס נ' שנאמר בין חצאי עיגול ולא ידעתי למה:

(דף י"א ע"א) גמרא וב"ש ההוא מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה. מהרש"א הגי' וב"ה הא כתיב בשבתך ובלכתך בדרך ל"ל ור"ל דלכתוב בשבתך ובלכתך לחוד ול"ל בדרך אלא ש"מ דקורא דרך הילוכו וב"ש מבעי לי' פרט לשלוחי מצוה אע"פ שעדיין אינו עוסק במצוה אלא שהולך לעשות מצוה ובגליון הש"ס נ' שא"צ להגי' ומקשה על ב"ש ל"ל ב' פסוקים ט"ש ואינו מובן לענ"ד אם לא שנאמר דלא ס"ל סברת רש"י ד"ה ובלכתך דחתן לא נפקא מקרא קמא אבל לסברת רש"י לכאורה גירסת מהרש"א מוכרח אכן מדברי חידושי הרשב"א משמע דס"ל השתא דכל שהולך לדבר מצוה היינו עוסק במצוה ומבשבתך דוקא וממילא לא צריך קרא לשלוחי מצוה ולדבריו ע"כ צ"ל או דלא גריס כלל האי וב"ש או גריס כגירסא דידן ומפרש שהוא כחוזר לענין של מעלה אחר שפירש הברייתא מאי משמע וכו' חזר לעניינו וב"ש ההוא מב"ל פרט לשלוחי מצוה ר"ל בשבתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך פרט לחתן כנ"ל וב"ה וכו' כנלענ"ד ועיין שה"ג ח"ב מערכת ג' ק"א ג' אות ד' ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ב"ה נמי וכו' וקורין נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד אבל וכו':

(שם ע"ב) תוס' ד"ה שכבר נפטר וכו' שהיא ברייתא וכו'. הוגה בגליון מימרא ומהרש"א כ' שהיא ברייתא דחשיב הנך דמימרא דר' יהודה ודמתניתין. ובזה נלע"ד ליישב דבמימרא ההוא איתא המגדל בניו לת"ת הדן את חברו לכף זכות ובסידורים יש תחתיהם הכנסת כלה והלויית המת דליתא לא במשנה ולא במימרא אע"כ ברייתא היא ועיין ברמב"ם בריש סדור תפלות ובא"ר ס"ס מ"ו ואין להאריך:

(דף י"ב ע"א) תוס' ד"ה משום וכו' ויכול לסבור הברייתא כותיקין. ר"ל דלא נימא דמקדימין קודם הנץ החמה וברייתא זו דאנשי משמר מקדימין ס"ל דזמן ק"ש הוא מהנץ החמה אלא דמקדימין קודם שיכיר בין תכלת ללבן וסבר שפיר כותיקין דזמן ק"ש קודם הנ"ה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה היינו בעיין וכו' לברכת הלחם. כ' מהרש"ל דהיינו על המחי' אכן בש"ע סי' ר"ח סי"ז מבואר דהיינו ברהמ"ז או עכ"פ ברכת הזן וכ"פ בפוסקים ועל המחי' לא הוזכר ודו"ק וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה להגיד וכו' א"נ וכו'. נ"ל דהאי א"נ אינו פירוש אחר דפירוש הראשון מפרש היכי נזכר אמונה בברכת אמת ואמונה והא"נ מפרש הטעם אמאי צריך להזכיר ענייני אמונה בערבית משום שמאמין ומפקיד רוחו אבל אין זה נזכר בברכת אמת ואמונה אלא דמה"ט מזכירין בערבית ענייני אמונה שישמור אמונתו ויגאלנו ותרוייהו צריכי ולפ"ז משמע לי שהא"נ קאי גם על שחרית ונתן טעם אמאי מזכירין ענייני חסד בשחרית לפי שעושה חסד ומחזיר נשמתינו בלא יגיעה ועיין צל"ח והנלענ"ד כתבתי ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה עול מצות ועשיתם וכו'. ובגמרא מביא פסוק אחר וצ"ע:

פרק ב. (דף י"ג ע"א) תוס' ד"ה הי' קורא וכו' וא"ת וכו'. צ"ל דס"ל להתו' דלא שייך לומר סדר הברכות אלא כשבירך עכ"פ המאוחרת קודם ק"ש שוב מברך הראשונה אחר ק"ש אבל לא לברך שתיהם אחר ק"ש אלא כשלא קרא כלום לפני ק"ש שוב אינו קורא כלל ועיין פ"י ובחידושי הרשב"א (דף י"ב) ודו"ק:

(שם) ד"ה בלה"ק וכו'. הגי' בגליון דצ"ל בכל לשון ואמת דבגמרא איתא קודם בכל לשון ואח"כ בלשון הקודש אכן מהרש"א ציין ג"כ ד"ה בלה"ק ונראה משום שכתבו אח"כ אעפ"כ וכו' וקאי למ"ד בלה"ק נאמרה וכמ"ש מהרש"א לכן ציונו על בלה"ק נאמרה. והנה יש לדבר עוד על מ"ש התוס' והיו למה לי הא כמו דאמרינן לרבי אי ס"ל בלה"ק נאמרה אצטריך והיו דלא נימא שמע בכל לשון כן אי אמרינן שלא היו קורין בתורה כלל אצטריך והיו דלא נימא שמע בכל לשון וצ"ל דכוונת התוס' לס"ד דמקשה דלא אסיק אדעתיה משום דכתיב שמע וסבר דצריך והיו משום דכה"ת בכל לשון נאמרה והי' קשה עליו אכתי והיו למה לי וכן י"ל לרבנן דאמרינן דצריך שמע משום דכתיב והיו ול"ל משום דכתיב והיו ומשמע מלשונם דאי לא הוי שום קריאה ולא שום קרא לא והיו ולא שמע הוי אמרינן שלא לשנות ק"ש ממה שנכתב בתורה ולכן לא הקשו אלא והיו למה לי ולא שמע למה לי ועיין בצל"ח מ"ש השתא דאיכא קצת קריאה מה"ת ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה א"ר יאשי' ע"כ. נ"ל דתיבות א"ר יאשיה מיותר:

שם) גמרא אימא סיפא וכו' כ' מהרש"א ק"ק וכו' ע"ש. ולענ"ד אפשר לומר דא"כ ומשיב דרישא למה לי השתא באמצע משיב לכל אדם כ"ש בין הפרקים ודו"ק:

(דף י"ד ע"א) ד"ה ימים וכו'. ויש שרוצים לומר וכו' צ"ל דס"ל דיחיד היינו יחיד דוקא אבל צבור יכולין לגמור בברכה אע"פ שאינם כל ישראל ודלא כמ"ש התוס' בריש דבריהם והיינו שיש בין היש שרוצים למחזור וויטרי דלמחזור ויטרי גם צבור לא מברכין ודו"ק: