גנזי יוסף נז

דהו"ל לר' יהודה למיסר דמיטרח באוכלא הוא לכ"ע לר"ה דס"ל הן הן פקיעין הן הן כיפין ולענ"ד נראה דלא ניחא ליה לרש"י לומר דהו"ל למיסר התרה ופספוס בפקיעין וכיפין דהי' אפשר לומר דלמא ר' יהודה ס"ל דמותר בין מטרח באוכלא ובין שוייא אוכלא לכן לא הקשה אלא דהו"ל למשרי נמי זירין ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה רב יהודה וכו' וא"נ לר"ת וכו'. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י דס"ל דפקיעי עמיר כשהן באגדן אינם ראויים לאכילה אלא שהם עומדים לאכילה דהיינו להתיר אוגדיהן ויהיו ראויים לאכילה ולכן שרי לה ר"ה ולא אסר שוי אוכלא אלא כמו זירין דמעיקרא סתמייהו לאו אוכלא הוא כלל וזה מדוקדק בלשון רש"י בד"ה וה"ק אליבא דר"ה ור"י ס"ל ג"כ דפקיעי עמיר עומד לאכילה אלא דמ"מ כיון דכשהן באגדן אינם ראויים לאכילה מותר ולא אסר אלא היכי דלא הוי אלא לתענוג ולא נחלקו אלא בפספוס פקיעי עמיר דלא הוי אלא לתענוג דר"ה מתיר ור"י אוסר ובדארזי דסתמייהו לאו אוכלא דר"ה אוסר ור"י מתיר וזה מדוקדק בלשון רש"י ד"ה וה"ק אליבא דר"י ודו"ק. ואפשר שגם התוספות פירשו דברי רש"י כן ומ"מ לא נראה לר"ת דר"י חשיב לי' שוי אוכלא כיון שאינו ראוי לאכילה כמו שהוא ור"ה לא חשיב לי' שוי אוכלא מטעם דמעיקרא עומד לאכילה ודו"ק:

(שם ע'"ב( רש"י ד"ה כוותיה דר"י שהמראה וכו' לא הבינותי דהול"ל שהלעיטה למקום שיכולה להחזיר וכדמסיק בד"ה מאכילה מעומד דהמראה לכ"ע למקום שא"י להחזיר ודו"ק וצ"ע:

(דף קנ"ו ע"א) תוס' ד"ה אין מזל וכו' כדאמר ביבמות וכו'. עיין מהר"ם ולענ"ד משמע להו מדאמר זכה מוסיפין לא זכה פוחתין דכשאינו עושה זכות גדול ולא עבירה גדולה נשאר על המזל והוי ראי' דפעמים אינו משתנה ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה שואי וכו' ונתתי משלי חלקו. נ"ל דהוצרך רש"י לזה דאם לא הי' נותן משלו חלקו הוי גוזל האחרים ואין ליתן צדקה משל אחרים בלא רשותן ועיין ביו"ד סי' רמ"ח בש"ך ס"ק ד' ודו"ק:

(דף קנ"ז ע"א) תוס' ד"ה הלקטי וכו' וקושיא ראשונה וכו'. עיין במהרש"א וגם בפי"א דאהלות מ"א ומ"ב מבואר דא"צ כאן רוחב טפח ע"ש ודו"ק:

(שם) ונראה כפיר"ח וכו' ויש לנו לומר. כ' מהרש"א דלפירש"י ניחא וכו'. ולענ"ד לפירש"י א"צ לומר כלל דהחור הזה שיעורו בפותח טפח דסדק הגיגית ס"ל דשיעורו בפותח טפח ושיעור החור לא שמענו כלל וכן נראה מלשון רש"י ע"ב ד"ה וגיגית שכ' במלא אגרוף משא"כ לפיר"ח החור הזה הוא סדק הגיגית ומפורש שיעורו טפח ודו"ק. וע"ש עוד במהרש"א עד לשון על גבן לשון רבים וכו' כצ"ל:

סליקא מסכת שבת בעזה"י. מסכת עירובין פרק א (דף ב' ע"א) רש"י ד"ה מבוי דכל וכו' שהרי כאן וכו'. משמע דאלו הוי תני מקודם שיעור מבוי הוי שייך למתני פסולה ולפ"ז לפי מ"ש מהר"ם בתוס' ד"ה מבוי לכאורה הוי סברת התרצן בהיפך מסברת המקשן שהקשה דכיון דתני דומיא דסוכה הו"ל למתני פסולה והתרצן השיב דכיון דלא תני מקודם שיעור הכשר מבוי כדי שיהי' דומיא דסוכה לא תני פסולה ויש לכוין קצת דהשיב דאע"ג דתני דומיא דסוכה כיון דעי"ז הי' מוכרח שלא לשנות מקודם שיעור הכשר מבוי לא שייך למתני פסולה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה סוכה וכו'. עיין מהר"ם עד ולכך הקשו דלשנא וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה והא כי כתיב וכו' ופתח היכל וכו' עיין במהרש"א עד ולתירוץ קמא וכו'. גם בדברי התוס' שם לעיל מזה ד"ה ואב"א כתבו בשם ריצב"א דפריך היכי שאינו גבוה אלא ה' נימא דאפילו רוחב כ' הוי פתח ומבואר דסברא היא דבשביל הגובה נמעט ברוחב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אשכחן וכו' ותירץ הר' נתנאל וכו'. עיין מהר"ם עד ול"נ דגם זה וכו' לכאורה אינו מובן הא בלא"ה הביא בגמרא לימוד דמשכן אקרי מקדש ונ"ל דמשמע ליה דמקרא זה אין הכרח דאיכא שום נ"מ לדינא ולכן הוכרחו התוס' לומר דהכא ל"צ קרא וכו' וההוא דחולין וכו' ולא כתבו כיון דע"כ איכא קרא ילפינן מינה המסתבר אע"כ דאין מכאן הכרח ולא הביא בגמרא פסוקים אלא לראי' דאפשר לפרש כן הלשון אבל פסוק ושחטו משמע דבא למילף לדינא וילפינן מינה למקדש כיון דאקרי משכן וגם דבר מה למשכן מדאקרי מקדש ודו"ק:

(שם) ד"ה שלמים וכו' וא"ת וכו'. עיין בתוספות יו"ט פ"ג דתמיד מ"ז ובמהרש"א יומא (דף כ"ט ע"א) בתוס' ד"ה אלא ודו"ק:

(שם) כדתנן בתמיד (דף ל' ע"ב) כצ"ל ותיבת נשחט (שם ע"ב) ד"ה בין לרבנן וכו' עיין במהרש"א מצינו ימין שנקרא יד כצ"ל כמו שהוא לפנינו בתוס':

(שם) גמרא והא כתיב וקומה חמש אמות. נ"ל דלפירוש ראשון דרש"י לא קשה לו מקרא דוקומה חמש אמות דפ' תרומה דאפשר לפרש אשאר ג' רוחות ולא ארוח מזרחית אלא דמקשה מקרא דוקומה ברוחב חמש אמות דפ' ויקהל דקאי אמסך שער החצר ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ואב"א וכו' וא"ת מאי פריך וכו'. עיין במהרש"א עד שאני היכל דה"ל אמלתרא וכו' וה"ה שהי' יכול לומר דה"ל צורת הפתח אלא ר"ל דמלבד צה"פ שהי' יכול לומר ארוחב הי' יכול לומר אגובה גם דה"ל אמלתרא אבל בדבור שאח"ז שכ' שאני אולם דאית לי' אמלתרא ע"כ אמלתרא נקיט דמצה"פ פרכינן בגמרא בין ברוחב ובין בגובה ומשני דאליבא דרב קיימינן ולא בא מהרש"א אלא להוסיף אמלתרא ודו"ק:

(שם) ואין נראה למקשה וכו'. עיין במהרש"א אבל בגובה ואינו נמוך וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא דלתות היכל לצניעותא בעלמא וכו'. לכאורה אינו מובן דמנ"ל דלצניעותא בעלמא עבידן ומה בכך מ"מ לא אשכחן דנקרא פתח במדה זו בלא דלתות ומנ"ל דבלא דלתות נקרא פתח במדה זו ונ"ל דפסיקא להו דמדינא לא צריך דלתות להיכל כמו גבי משכן שלא הי' דלתות אלא לצניעותא עבידן וכן צ"ל דברי התוס' שכתבו דצה"פ לא הוי אלא משום נוי ומדינא לא צריך צה"פ כמו גבי משכן שלא הי' צה"פ וכמ"ש התוס' בד"ה ואב"א דהכלונסות שהיו ע"ג ווי העמודים היו מן הצד אבל ק"ל דמאי הקשו לעיל דשאני פתח החצר דהוה לי' צה"פ דאם פתח החצר הי' לו צה"פ מנ"ל דבפתח היכל הי' הצה"פ לנוי אלא דבלא זה קשה דמשמע מדבריהם דדוקא פתח החצר הי' לו צה"פ אבל לעיל ע"א דמקשה והא במשכן כתיב ניחא להו כפירש"י דנימא דוקא גבוה י' ולא קשה לה שהי' צה"פ דהמסך הי' על העמודים וצ"ל דמשמע להו דכיון דלא כתיב שם ווין לא הי' המסך אלא מכותל לכותל ולא הי' תלוי על העמודים ולא הי' צה"פ ופתח היכל רמי לפתח