גנזי יוסף נו

נלמד טעם לזה אכן רש"י בב"מ שם פי' דבדגלא כבד באיגרא וכמ"ש התוס' לקמן בשמו וכ"כ הפוסקים שם בשמו אכן לפנינו בביצה שם הגירסא בגמרא ורש"י ותוס' ברגלא ולפ"ז אפשר לומר דאין זה בדיגלא דב"מ והוא קל מבאיגרא אלא דלפ"ז הי' יכול לומר דדרו באגרא לדרו בדיגלא לכן נ"ל דדיגלא וריגלא אחד ודברי רש"י לאחדים המה דמדברי רש"י שם בב"מ מבואר דבדיגלא נושא אדם א' משוי של שני ב"א ובאגרא א"י לישא אלא משוי דנפיש לחד וזוטר לתרי וא"כ בביצה ה"פ דדרו בדיגלא היינו משוי של ב' ב"א אלא דבדגלא נושא אדם א' לדרו באגרא וממילא לא יוכל אדם א' לישא וישאוהו שנים ולא אמרינן שישאוהו שנים בדיגלא משום היכר שלא ישא אדם א' ודו"ק. ולפ"ז הי' אפשר לומר דדרו בדוחקא לדרו באגרא באדם אחד ודדרו באגרא ידרו בדיגלא באדם א' ודדרו בדיגלא ידרו באגרא בב' ב"א ואפשר דזה לא חשיב שנוי אלא בין דרו בדוחקא ובין באגרא ידרו בדיגלא ודו"ק:

(שם) אע"פ שבודאי וכו'. עיין במהרש"א עד דבשמעתין ודפ' מפנין וכו' דהוי נמי מפיש בהילוכא ושרי וכו' כצ"ל. ובהגהות קרני ראם הקשה על מהרש"א דמשום ממעט בהילוך אין לשנות כמ"ש התוס' ר"פ מפנין ע"ש ולענ"ד דוקא במים שרגילין לעולם למלאות המים בענין זה קשה להם לשנות מנהגם אבל במשוי שפעמים נושאין בדרך זה ופעמים בדרך זה דמי לקופות דהתם דלמעט בהילוך עדיף וגם פשט דברי התוס' משמע לי כפי' מהרש"א ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה לא וכו' משום אבל דא"כ וכו' כצ"ל:

(דף קמ"ט ע"ב) ד"ה בני חבורה וכו' אבל שכנים וכו' מותרים וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוס' דמותרים לישאל ביו"ט ואין לגזור שמא יבאו לידי הלואה למאי דלא קיי"ל כהלל ודו"ק:

(שם) ד"ה מטילין וכו' תימה וכו'. לפי מ"ש רש"י ותוס' שם דדוקא קרבן כנגד קרבן אין חולקין אבל כל קרבן בפ"ע חולקין ומ"ש הגרגרנים חולקין משמע לי' כנגד קרבן אחר לק"מ וכמ"ש התוס' שם אבל התוס' שלפנינו ס"ל דזבחים כנגד זבחים היינו חתיכה כנגד חתיכה אפילו מקרבן אחד והגרגרנים חולקין נמי משמע חתיכה כנגד חתיכה לכן הקשו קושייתם ע"ש ודו"ק:

(דף ק"נ ע"א) ד"ה מה לי וכו' אפילו הוא וכו'. נ"ל דרבותא אפילו הוא דה"א דוקא לחברו שיש תועלת בדבורו דעי"ז שוכר חברו פועלים דאי לא אמר לו לא הי' שוכר ע"כ אסור אבל הוא עצמו שיכול לשכור בלא אמירה ואין באמירה זו שום תועלת הוי כחשבונות של מה בכך ומותר וכמ"ש התוס' לקמן ע"ב ד"ה אבל לכן הוצרכו להביא ראי' שגם הוא עצמו אסור לומר ועיין במהרש"א ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ושל מה בכך וכו' בבנין זה הס"ד ואח"כ מה"ד חשבונות וכו' שלא נתנו להן הס"ד ושייך לע"א ואח"כ מה"ד ושל מה בכך ושייך לעמוד זה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אבל מחשיך וכו' וכי תלי אבא שאול וכו' לכאורה אינו מובן דמ"מ מ"ש אמירה לחברו לשכור פועלים מאמירה לחברו לשמור פירות וע"כ מטעם שאם יש בורגנין מותר לילך היום לשמור מנ"ל דה"א דטעם החילוק דבאמירה לשכור דתלי באמירה זו עשיי' שאסור לעשותה היום דהא אסור לשכור בשבת אסור ג"כ לומר שכור לי למחר משא"כ אמירה לשמור פירות אע"ג דתלי באמירה זו עשיי' מ"מ כיון דמותר לו לשמור פירות שבתחומו מותר לומר שמור לי פרות שבתחומך ואפשר שמותר ג"כ לומר לחברו שמור לי למחר פירות שבמקום פלוני אע"פ שהם חוץ לתחום וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז דכ"ש שיכול לומר לו שמור לי למחר דכיון שאינו מזכיר לו שילך חוץ לתחום מותר אע"פ שיודע שא"א בלי הליכה חוץ לתחום מקרי הרהור ומותר ולכן גם איסור ההחשכה תלי בזה דהחשכה לשמור מותר והחשכה לשכור ולהביא אסור וממילא כ"ש אמירה על עצמו דלא מהני אמירתו כלל לעשיי' מותר בכל דבר אפילו בדבר שאסור לעשות שהרי אין עשיי' זו תלי באמירה זו כלל אבל לשמואל דאסור לומר אפילו על עצמו אלא דבר שיש לו היתר כגון ע"י בורגנין ואז מותר אפילו באמת אין כאן בורגנין א"כ שוה אמירה על עצמו כמו אמירה לחברו ואפילו בדבר שיש תועלת עשי' מותר בדבר דמשכחת לה היתר אפילו באמת אין עתה ההיתר א"כ להביא פירות נמי ולא מסתבר להו לומר דדוקא באמירה על עצמו מותר בדבר דמשכחת לה היתר אפילו באמת אין עתה ההיתר ובאמירה לחבירו בעינן שיהיה באמת ההיתר היום כגון לשמור פירות והחשכה להא דמיא דמסתבר להו דלשמואל מיירי מתניתין גם באמירה על עצמו ואין חילוק בין אמירה על עצמו ובין אמירה לחברו ומעתה מ"ש מהרש"א ולולי דבריהם וכו' הוא הכל בכלל דברי התוס'. גם מ"ש בהגהות קרני ראם דלתירוץ התוס' אכתי קשה מתניתין מ"ש להחשיך לשמור מלהחשיך לשכור ולהביא לק"מ לפי מ"ש. גם מ"ש מהרש"א אבל התוס' אין נראה להם וכו' לא הבינותי דהתוס' שם קאי למסקנא לשמואל ודאי לא ס"ל לחלק בכך אבל בלא שמואל היינו מחלקים בכך. גם מה שמשמע מדבריו דלכרך פלוני אני הולך הוי ג"כ דבר היתר ולא קשה לשמואל אלא דל"ל טעמא דבורגנין לענ"ד אפשר לומר דכיון שמזכיר ההליכה הוי דבר איסור וכ"מ מדברי הט"ז ס"ס רס"ג ע"ש ודו"ק:

(דף קנ"א ע"ב) רש"י ד"ה אפילו מילא וכו' במכחול גדול כצ"ל:

פרק כד. (דף קנ"ג ע"ב) תוס' ד"ה בו ביום וכו' ואדרבה וכו' הוא דברי הג"ה לחלוק על פי' ר' דלפי' ר' דמחקו סאה לשבח היינו ע"כ שהסירו הדבר המקלקל שהיא הרימונים ואגוזים וזה לא שייך גבי מים וע"כ צריך לפרש כפירש"י דע"י גזירה זו נתנו רימונים ואגוזים לתוך הדבש וה"ה מים לתוך השמן וע"ש ה"ג בפירוש הפ"מ ומראה הפנים ודו"ק:

(דף קנ"ד ע"א) ד"ה בלאו נמי וכו' א"ש דכל, היכי וכו' כצ"ל:

(שם) ועוד הי' רגיל וכו' בממון ולבן גרושה וגלות וכו' עיין במהרש"א עד אבל בממון וכו' ר"ל ביחד וכו'. ולא ידעתי אמאי הי' אפשר לומר בממון דלא תענה לאזהרת כאשר זמם גם לא ידעתי מי דחקו לזה ולענ"ד אפשר לפרש בפשיטות דמ"ש התוס' כאלו נכתב אבן גרושה ואגלות באו לתרץ אמאי מודו רבנן דלקי כשמעידין שבן גרושה הוא או שחייב גלות ואח"כ באו לתרץ מה שהקשו דל"ל לרבנן כדי רשעתו דלא לקי ב' בממון תיפוק לי' דלא תענה לאזהרת עדים זוממין לכן כתבו וכאלו נכתב לא תענה שקר בממון וכו' ר"ל כמו דאמרינן כאלו נכתב לא תענה שקר בבן גרושה וגלות ה"נ אמרינן כאלו נכתב לא תענה שקר בממון לכן לולי כדי רשעתו לא הוי פטרינן להו מטעם דלא תענה נאמר לאזהרת עדים זוממין דהא בממון א"צ לאזהרה ולכן אצטריך כדי רשעתו ולזה כתבו ולכך הי' ראוי ללקות עליו ר"ל לולי כדי רשעתו ודו"ק:

(דף קנ"ה ע"א) ד"ה למטה מי' וכו' א"נ כר' וכו'. לא הבינותי דא"כ באילן נמי מותר דמשתמש באילן שבות הוא כדאיתא בעירובין (דף ל"ב ע"ב) דלר' אפילו נתנו באילן עירובו עירוב ודו"ק וצ"ע:

(שם) רש"י ד"ה וה"ק מתירין פקיעי עמיר דכל וכו' אוגדיהן כפקיעין וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ר"י מתיר וכו' הא כ"ש וכו'. עיין במהרש"א עד לפום הך סברא דר"ה להיפך דר"י מתיר וכו' ניחא דרבי יהודה וכו' כצ"ל:

(שם) ועוד הו"ל למשרי נמי וכו' עיין במהרש"א ולא ידעתי מה יענה בפספוס פקיעין וכיפין