גנזי יוסף מז

וכו'. לא הבינותי דהא רבותיו לא ס"ל כלל דלשלחפינהו לקרשים וכמ"ש מהרש"א (בדף צ"ח ע"א) בד"ה אמר ר"כ וטפי הי"ל לומר דהא מסיק לעיל שהי' מניח ב' קרשים בקצה א' של עגלה זא"ז והטבעות של אותו הקרש שבקצה העגלה הי' בולט חוץ לעגלה וכן בקצה השני ושנים האמצעיים היו זה כנגד זה ובחצי אמה סגי ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה שתי וכו' עד למעלה מן הקרשים וכו'. עיין מהר"ם ולכאורה אינו מובן מ"ש למעלה מן הקרשים שהרי הקרשים היו מונחים על דופני העגלה ולא הי' שום דופן למעלה מן הקרשים לשני הצדדים ולא לפני' ולאחרי' כדמשמע מדברי התוס' (דף צ"ח ע"א) ד"ה אטבי שכתבו שהיו ב' עצים נקובים וכו' וצריך שיהא רה"י בלא הקרשים שיושיטו הקרשים מרה"י לרה"י ונ"ל דכוונתם דק"ל מנ"ל שהיו דופני העגלה גבוהים י' שנלמוד משם למושיט מרה"י לרה"י לכן כתבו דע"כ עד למעלה מן הקרשים ר"ל של סדר אחד ודאי היו גבוה יותר מעשר שהרי הקרש הי' רחב אמה וחצי וכשהי' מונח על חודו הי' גבוה ט' טפחים ואפילו לא הי' דופן העגלה אלא טפח הוי י' טפחים וא"כ כשמניח השני עליו והשלישי עליו ע"כ הוי למעלה מעשרה ודו"ק (שם) רש"י ד"ה הוה נקיט וכו' לאמת האויר וכו'. ר"ל להאמה ריוח שבין הקרשים וכמ"ש רש"י (דף צ"ח ע"א) ד"ה אמר ר"כ והוא לאורך הדרך ודוחק עצמו לעמוד בחצי אמה לרוחב הדרך ודו"ק:

(שם) ד"ה מצטרפין וכו' מתוך אוגן חוליא. נ"ל דרש"י דקדק וכ' מתוך אוגן חוליא לתרץ קו' התוס' הא תנינא חדא זמנא דאשמעינן כאן דאפילו מתוך אוגן חוליא קודם שהגיע לחלל הבור חייב ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מסייע וכו' הא דקתני גבוה י' וכו'. נ"ל דצ"ל גבוהין י' בלשון רבים ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אא"כ הכניס וכו' למקום שהוא שותה. הלשון מגומגם דהול"ל לחלל הבור וגם מאי קמ"ל דבפירוש איתא בגמרא הכניס לה ונ"ל שהוא דבור א' עם ד"ה ואין וסיומא דמתניתין דעירובין הוא ע"ש:

(שם) ד"ה כמאן דמלי דמיא והוי אצל ראשו וכו'. נ"ל דדקדק רש"י וכ' אצל ראשו דק"ל דהא לעיל (דף צ"ז ע"א) דוקא ברה"י מקורה אמרינן כמאן דמליא דמי לזה כ' אצל ראשו ור"ל דלעיל מיירי שיהא בתוך חללו כמאן דמליא זהו דוקא ברה"ר מקורה אבל אצל ראשו שיהא על ראשו רה"י משום דהחלל כארעא סמיכתא זה אמרינן בכל רה"י ונ"ל הטעם דעל ראשו כיון דבאמת מונח הוא שיהא כאלו מונח ברה"י זה אמרינן בכל רה"י אבל התם דאינו מונח רק עובר בתוך החלל דנימא כאלו מונח זהו דוקא ברה"י מקורה ודו"ק:

(שם) גמרא בהדי הדדי קאתי ומיחייב או לא מיחייב. לכאורה משמע לפרש הדדי קאתי הוי כאלו הי' מחיצה עשרה מעיקרא דכיון דבשעת עקירה נעשה מחיצה עשרה הוי כאלו הי' מחיצה עשרה מעיקרא או לא אמרינן בהדי הדדי קאתי והוי כאלו נעשה מחיצה אח"כ ולא מיחייב וא"כ באיבעי' שני' אי אמרינן הנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתי הוי כאלו נסתלק המחיצה מעיקרא ולא מיחייב או לא אמרינן בהדי הדדי קאתי והוי כאלו נסתלק המחיצה אח"כ ומיחייב ולכן הוגה שם מיחייב ולא ומיחייב דמיחייב לא קאי על בהדי הדדי קאתי אלא אי לא אמרינן בהדי הדדי קאתי אלא דלפ"ז לא א"ש דאת"ל דבעשיית מחיצה לא אמרינן בהדי הדדי קאתי אמאי נימא בסילוק מחיצה דבהדי הדדי קאתי לכן נ"ל דהא ודאי פשיטא דבהדי הדדי קאתי אלא דמבעי' לי' אי אמרינן כיון דבהדי הדדי קאתי מיחייב או כיון דלא הי' מחיצה עשרה מעיקרא לא מיחייב ואח"כ מבעי' לי' היכי דהוי מחיצה עשרה מעיקרא והנחת חפץ וסילוק מחיצה בהדי הדדי קאתי אי אמרינן בהדי מיחייב או בעינן שיהי' המחיצה גם אחר ההנחה ולא מיחייב וכ"מ קצת מלשון רש"י (בדף ק' ע"א) ד"ה וזרק שכ' לאשמעינן דהנחת חפץ וסילוק מחיצה פטור ולא כ' סתם לאשמעינן דבהדי הדדי קאתי וממילא נדע שפטור אע"כ דהא פשיטא דבהדי הדדי קאתי אלא דאשמעינן דמהאי טעמא פטור ועמ"ש בעזה"י לעיל (דף ח' ע"א) בתוס' ד"ה רחבה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ואמאי וכו' ואם זרק מחט וכו'. עיין במהרש"א ואין דבריו מובנים לי דהא פסיקא להו לפטור על המחט כיון שבתחלת הזריקה לא היה שם רה"ר ואפילו נתקע המחט מצד הדבילה ורואה את הקרקע פסיקא להו דפטור וכמ"ש או נתקע בתוכו ודו"ק:

(דף ק' ע"א) ד"ה פירות וכו' א"נ דבלה דבר מועט הוא. עיין מהר"ם ומ"ש דחילוק זה דדבלה דבר מועט לא ס"ל לאביי הוא תמוה בעיני דהא התוס' כתבו חילוק זה אליבא דאביי וגם קושייתו לא הבינותי דהא הגמרא לעיל סתמא אמרו התם לא מבטל לי' ונוכל לפרש דלא מבטל המחיצה משום דדבר מועט הוא. והנה לכאורה מדברי התוס' משמע דדבר מועט אע"ג דמתבטל שם לא מבטלא רה"י וא"כ גם מ"ש מהר"ם דעדיפא מיני' משני קשה דאין זה עדיפא מיני' דהא אינו משני כלל האמת דמשני דלא מבטל הדבלה התם ובאמת מבטל הדבלה אלא דאפ"ה אינו מבטל הרה"י אע"כ דלפי תירוץ זה מפורשים הגמרא ג"כ דאינו מבטל הרה"י ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא א"ל רנב"י לרחב"א וכו'. עיין במהרש"א עד ואפ"ה בלא זיז שרי מתוכה לים משום וכו' כצ"ל. ומ"ש דלר"ה הוי ניחא לי' דשדי לי' במקום זיז דלא מאיס ע"ש ולענ"ד לבד דסברא דחוקה היא לומר דלר"ה לא מאיס ולר"ח ורבה בר ר"ה הוי מאיס גם מלשון רש"י לא משמע כן שכ' עושה לה מקום ד' אלמא כל המים כרמלית הן משמע דמטעם דהוי כרמלית ניחא לי' לכן נ"ל דלר"ה ניחא לי' דשפיך שלא במקום זיז על דפנותי' והוי כחו במקום פטור ומ"ש דאימא טעם הברייתא משום דהוי מקום פטור לק"מ לענ"ד שהרי לא בא לומר דהברייתא ודאי ס"ל כר"ת ורבה בר"ה אלא דע"כ ס"ל כחו בכרמלית לא גזרו דהא ע"כ כולהו מפרשי הברייתא כל מר כדאית לי' למר משום מקום פטור ולמר משום כרמלית דלא תקשה הברייתא לחד מנייהו וע"כ ר"ח ורבה בר"ה מפרשי הברייתא משום כחו בכרמלית וע"כ ס"ל לר"ח ולרבה בר"ה דכחו בכרמלית לא גזרו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה גמירי וכו' מיהו וכו'. עיין במהרש"א עד מ"מ כשמביאין וכו'. ר"ל אע"ג דלא הביא למעלה מי' מן המים מ"מ ע"כ הביא למעלה קצת מן המים והוי מקום פטור למ"ד זה ודו"ק:

דף ק"א ע"א) ד"ה עמוקה וכו'. עיין במהרש"א עד כה"ג מותר נמי ביבשה כצ"ל:

(שם) ד"ה וזרק וכו'. עיין במהרש"א עד דבקיעת גדיים מהני טפי וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה הא איכא וכו'. עיין במהרש"א עד דהא חזינן וחכמים פטרי וכו' מפ"ק דעירובין בתרי וכו' כצ"ל:

(דף ק"ב ע"א) רש"י ד"ה והא כי קתני וכו' והא סתם זורק וכו' עיין במהרש"א עד כמו זורק דאיירי בלכתא ומתני וכו' ור"ל זורק דמציעתא גבי חבורה איירי בלכתא ומתני דוקא ורישא דוקא קלטה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה והוציאו וכו' כלהו בהדי הדדי וכו'. ר"ל ולכן חשיב ליה ר"מ בהדי אכילות כ"כ התוס' בכריתות (דף י"ד ע"א) ובשבועות (דף כ"ד ע"ב) וביבמות (דף ל"ד ע"א) ע"ש ודו"ק:

פרק יב. (שם ע"ב) רש"י ד"ה עייל שופתא וכו' שיפתא יתד