גנזי יוסף מו

וכ"מ ממ"ש התוס' אלא אוקמוהו אדינא ודו"ק:

(שם) והשתא משני שפיר וכו'. כ' מהרש"א אבל לפירוש ר"ת וכו' ע"ש ולכאורה אינו מובן דהא גם לר"ת דוקא לס"ד אזלינן לחומרא אבל התרצן לא ס"ל סברא זו דאזלינן לחומרא וצ"ל דכוונתו דכיון דלר"ת עכ"פ סברא זו דאזלינן לחומרא סברא היא הוי לו להחמיר גם לפי האמת אבל לפיר"י כיון דאין שום סברא למיזל לחומרא גם למסקנא לא אזלינן ומ"ש מהרש"א ואקרא גופא קשיא ג"כ אינו מובן דלא מצינו כה"ג להקשות מ"ט דקרא וצ"ל משמע לי' לומר דגזה"כ הוא. אכן לענ"ד אפשר לומר בדרך אחר דלפיר"י דלס"ד רצה למילף כל דבר מטומאה שייך לומר דמתרץ דשאני לענין טומאה אבל לפיר"ת גם מעיקרא לא רצה להשוות שאר דברים לטומאה א"כ מה מוסיף אח"כ דשאני לענין טומאה ודו"ק וצ"ע:

(שם) רש"י ד"ה גיסטרא וכו' גיסטרא אחר וכו' נ"ב הב"ח מוחק תיבת אחר ונ"ל שצריך לציין בסה"ד אלא אומר הבא גיסטרא אחר מכאן צריך למחוק תיבת אחר אבל בראש הדבור ולומר הבא גיסטרא אחר שפיר שייך תיבת אחר ודו"ק:

(שם) ד"ה טהור מלהכשיר וכו'. עיין במהרש"א עד דמשמע לי' דהנהו וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה טהור מלקדש וכו' וכ"ש דטהור וכו' הנה סברתם הפוכה מסברת רש"י ד"ה ועדיין כלי שכ' דמה שהוא כלי לקדש כ"ש שמקבל טומאה וצ"ע ודו"ק:

(שם) ד"ה ניקב וכו' דהוה מצי למימר שש מדות וכו' עיין במהרש"א עד ולזה הקשו וכו' נ"ל דר"ל דכמוציא רמון ראוי לב' דברים דהיינו אם לא יחדו לגיסטרא ראוי לצמיד פתיל ואם יחדו לגיסטרא טמא משום גיסטרא ובזה יהי' ו' מדות אכן לענ"ד ה' מדות הם מוציא משקה וכונס משקה ושורש קטן ומוציא זית ומוציא רמון אבל צמיד פתיל לא חשב וכ"מ הלשון דלא אמר ועדיין כלי הוא לענין צמיד פתיל וטעמא דלא חשב צמיד פתיל אפשר לומר דלא חשב אלא הכלי כמו שהיא ולא ע"י צמיד פתיל או דלא חשב אלא הנך דע"י הנקב טהור וגם מלקדש בו מי חטאת הוא ע"י שהוא טהור מלקבל טומאה וכמ"ש רש"י ותוס' אבל בצמיד פתיל הוא להיפך דע"י הנקב הגדול אינו מציל בצמיד פתיל ואינו דומה להנך אבל יחדו לגיסטרא לא נטהר בנקב כמוציא רמון ומקבל טומאה דומה שפיר להנך והוי ששה מדות ודו"ק:

(דף צ"ו ע"א) ד"ה ולענין וכו' ובנקב כי האי נכנסה טומאה. נ"ב בשם הב"ח אין נכנסת ור"ל דלדברי רש"י אין נכנסת טומאה כלל ולא בעי סתימה ולענ"ד א"צ להגי' ור"ל דמשם למדנו דבנקב כי האי נכנסה טומאה ודו"ק:

פרק יא. (שם) רש"י ד"ה הזורק פטור הואיל ולמעלה מי' וכו' הלשון מגומגם קצת דמשמע דלמטה מי' חייב וקשה דלמטה מי' הוי כרמלית ונ"ל דר"ל דלמטה מי' לפעמים חייב כגון למטה מג' והאמת אמר דכאן הוא למעלה מי' וה"ה למטה מי' למעלה מג' ודו"ק:

(דף צ"ז ע"א) גמרא א"ר חנא אר"י וכו' נ"ב צ"ל חסדא אכן מלשון רש"י שכ' בהא דאגמרי' רבי' משמע שגרס חנא ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ואיתעביד וכו' משום דהוי תולדה במקום אב עיין במהרש"א ולענ"ד דברי רש"י מדוקדקים דאכתי לא אסיק אדעתי' קושיא דלקמן אי להכא קבעי לה וכו' ולמסקנא ע"כ מיירי בגוונא דלא קשה קושיא זו וכדמתרץ דמשמע דהמקשה דס"ד דמיחייב תרתי לא טעה בהא לכן הוכרח רש"י לומר משום דהוי תולדה במקום אב ודו"ק:

(שם) ד"ה מאי מוסיף הרי לא נמנו אלא אבות. כ' מהר"ם משמע דרש"י ס"ל כפירוש א' של התוס' ע"ש ולא ידעתי מהיכן משמע לי' ופשטות דברי רש"י משמע אדרבה דרבנן ודאי לא מיחייבי אתולדה במקום אב ולכן כ' רש"י הרי לא נמנו אלא אבות שאם עשאן בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אבל תולדות לא נמנו דאינו חייב עליהם לרבנן במקום אבות אע"כ ר' יהודה מוסיף שגם אלו אבות הן לכן מוסיף את אלו על מנין דרבנן ואי משום דק"ל קו' התוס' אפשר לתרץ בין כתירוץ א' ובין כתירוץ ב' ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה למימרא וכו' ובפלוגתא וכו' ואומר ר"י וכו'. כ' מהר"ם לשון זה אינו מדוקדק וכו' ואח"כ כ' מקשים העולם וכו' ע"ש. נלענ"ד דכל זה שייך לפירש"י (דף צ"ד ע"א) ד"ה ובפלוגתא וכו' ע"ש אבל לפי' התוס' שם לשון זה מדוקדק היטב כמו לשון הגמרא שם ור"ל לר"י בנודע וחזר ונודע ולר"ל בנודע לאחר כפרה וממילא לא קשה הא טובא משמיענו לאפוקי ממ"ד ידיעות אין מחלקות דאינו מפקיע כלל דלאותו מ"ד מיירי בנודע לאחר כפרה ודו"ק:

(שם) ד"ה מאי לאו וכו' וה"ה דהוי מצי למדחי וכו' כתב מהר"ם ולענין שוגג להתחייב אתולדה במקום אב ע"ש והוא תמוה דהא רוצה לדחות דלא ס"ל לר"י דחייב אתולדה במקום אב וכוונת התוס' דה"מ למדחי לענין שוגג ואפ"ה לא ס"ל לר"י דחייב אתולדה במקום אב דס"ל דהני אבות נינהו ואפשר דט"ס הוא במהר"ם וצ"ל ולא להתחייב ודו"ק:

(דף צ"ח ע"א) רש"י ד"ה כי קאמר וכו'. עיין במהרש"א עד מ"מ אפשר לפרש שצד שלמטה וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה הניחא וכו' לסדר ששה קרשים או יותר וכו'. נ"ל דאע"ג שאפשר לסדר שמנה קרשים ויחזיקו ד' אמות וד' אצבעות ניחא להו למינקט ששה קרשים דאע"ג דכל מה שיכול לסדר על פני אורך העגלה הוא מסדר מ"מ אפשר דניחא טפי לסדר ששה דאז יהיו ששה ע"ג ששה משא"כ כשיסדר שמנה שלא יהי' עליהם רק ד' ואח"כ כתבו או יותר אי לא נשגיח בזה שיהי' סך עליונים כתחתונים ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אמר ר"כ וכו' וא"א להן לעמוד זה כנגד זה וכו'. עיין מהר"ם עד הי' צריך ד' רווחים. ר"ל למאי דלא אסיק אדעתי' שהטבעות היו בולטות חוץ לעגלה ע"כ צריך ד' רווחים ג' בין הקרשים וא' בקצה א' של עגלה שיהי' הטבעת על העגלה, ע"ש אם הי' אמה ריוח זה וכו' כצ"ל ולא הבינותי דמאי אפילו הוא זה הא רביעית הריוח בשביל טבעת א' הוא טפח ומחצה ושליש ריוח שהוא ב' טפחים לשני טבעות הוא טפח לטבעת אחת ודו"ק. ומ"ש מהרש"א ועוד מוכח מפירש"י לקמן הוא (בדף צ"ט ע"א) ד"ה בד' ופלגא ע"ש:

(שם ע"ב) גמרא לר"י מיגליא וכו'. מכל הסוגיא מבואר דלר"י לא היו כלין והולכין אלא מבחוץ אבל מבפנים היו שוים דאם כלין גם מבפנים עד חצי עובי הקרש א"כ היו צריכין לכסות לר"י החלל עד חצי עובי הקרש שהוא חצי אמה לכל צד ומיגליא חצי אמה של קרש חוץ מאמה דאדנים וכן מוכח עוד דאם הקרשים שבמערב היו כלין והולכין מבפנים לא היו מותאמים אל עובי הקרשים שבצפון ושבדרום ומ"מ מ"ש לר"י מיגליא אמה דאדנים וכן אח"כ מכסיא אמה דאדנים הוא לאו דוקא שצריך לחסר מזה עובי אצבע שנשאר בעובי הקרש וגם מה ששפיע גובה הקרש עודף על מדת השוה ודו"ק:

(דף צ"ט ע"א) רש"י ד"ה בד' ופלגא וכו' עיין במהרש"א עד א"א לשוכבן על רחבן וכו' כצ"ל:

(שם) מפני הפסקה וכו'. עיין במהרש"א עד דלשלחפינהו