גנזי יוסף ר

שיבא ר"ח משמע דס"ל דהא מעליותא דר"ח הוא וצ"ל דס"ל להגמרא דמ"מ זה מקרי חנוכה עיקר כיון דהנך תלתא דשייכי בין בר"ח בין בחנוכה דחינן ר"ח וקרינן בחנוכה ולא קרינן בר"ח אלא חד גברא דלא שייך בחנוכה (שם) גמרא בשלמא למ"ד כי תשא היינו דמתרמי בההוא זמנא. לכאורה אינו מובן דהיאך מתרמי להו כיון דלא מתרמי לנו דמסתמא גם הם חלקו הפרשיות כמו שאנו מחלקים ואפשר דבשנה פשוטה שצריך לחבר ב' סדרות היו מחברין תרומה תצוה או שני סדרות שקודם להם עד שהי' יכול לחול פ' שקלים בפ' תצוה:

(דף ל' ע"א) גמרא חל להיות בתוך השבת מקדימין לשבת שעברה. נ"ל שהוא ציון על המשנה:

(שם) דא"כ בצרי להו יומא שלחנות. לכאורה היינו כרשב"ג (דף כ"ט ע"ב) דלרבנן לאו משום שלחנות הוא אלא משום דשואלין ודורשין שלשים יום קודם ר"ח ניסן וצ"ל כמ"ש הריטב"א שם דלמסקנא דמשום שלחנות גם לרבנן אמרינן כן ע"ש וברשב"א כאן:

(דף ל"א ע"א) רש"י ד"ה ושאר וכו' בהגהות הב"ח וביום השני קורין משכו וביום הא' שור אינו מובן לי דע"כ סימן מאפ"ו אימי חוה"מ לחוד קאי חוץ משני ימים של יו"ט דאל"כ ליכא אלא ה' ימים עד יו"ט האחרון ואנן ו' ימים אית לן וגירסא שלפנינו ברש"י נכון דיו"ט שני כראשון ג"כ שור או כשב וביום ראשון של חו"ה משכו גם מ"ש ותיבת טוב נמחק אינו מובן כלל ונ"ל שמקומו באיזהו מקום אחר ובטעות הועתק כאן:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ר"ח וכו'. במהרש"א בא"ד ורב דאמר וכו' כצ"ל:

(שם) גמרא תניא ר"ש בן אלעזר אומר וכו'. לכאורה אינו מובן מה ענינו לכאן ונ"ל דר"ל כמו כן יש לנו לשמוע לקללות שנאמרו מפי משה רבינו ולהזהר שיבאו על שונאי ישראל כי את אשר יאהב יוכיח סליק מסכת מגילה מסכת מועד קטן פרק א. (דף כ' ע"א) רש"י ד"ה משקין וכו' כמו שאנו מוצאין וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה שחרבה וכו' שרגילה לשתות ממנו וכו' כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה עיף ויגע וכו' כדכתיב וכו'. נ"ב פסוק זה לא נמצא בתנ"ך וכ"כ התוס' יו"ט אבל באמת פסוק זה נמצא בירמי' ל"א פסוק כ"ד ולפני התוס' יו"ט הי' גי' אחרת בתוס':

(שם ע"ב) רש"י ד"ה א"כ מתניתין וכו' ממעיין שיצא בתחלה. כ' מהרש"א אין זה מדוקדק וכו' כפירש"י לעיל ע"ש ונ"ל דכוונתו למ"ש רש"י סוף ע"א ל"ש חרבה מעיינה ממעיין שיצא בתחלה ול"ש לא חרב ע"ש והבין דר"ל ול"ש דלא חרב וממעיין שלא יצא בתחלה ולענ"ד משמע דהכל אמעיין שיצא בתחלה קאי וכ"ש לפי הגהות הב"ח מוכח כן ואפילו לפי גי' שלפנינו משמע כן אכן לכאורה יש להוכיח דראב"ע אפילו ממעיין שלא יצא בתחלה אוסר מדלא קאמר דנקיט ממעיין שיצא בתחלה דאל"כ לא הי' אוסר ראב"ע אכן לענ"ד נראה דלמאי דס"ד דיצא בתחלה דוקא ודאי גם לראב"ע הוי דוקא ולכן צדקו דברי רש"י שכ' ממעיין שיצא בתחלה דקאי לס"ד וה"ק אפילו לדידך ע"כ מתניתין רחוקה יותר מדראב"ע ממדר"י דאפילו בית השלחין לא אתיא כוותי' אבל למאי דמסיק דלר"י לאו דוקא יצא בתחלה וה"ה לא יצא בתחלה אפשר לומר שגם לראב"ע כן לכן לא קאמר דנקיט יצא בתחלה משום ראב"ע אלא לרבותא דר"מ ומ"מ שפיר כ' רש"י כאן ממעיין שיצא בתחלה דאינו מוכרח לומר דראב"ע אוסר גם ממעיין שלא יצא בתחלה כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה חייב שתים וכו'. עיין במהרש"א (ויש שם ט"ס וצ"ל דהכא זומר וכו' דאיכא תרתי וכו'] עד ולולי דברי התוס' וכו' והשתא פריך שפיר לתרוייהו וכו' ור"ל דלרבה קשיא אמאי חייב משום קוצר ולרב יוסף קשיא אמאי חייב משום נוטע אכן לא הבינותי דאפילו נימא דזומר דומה לנוטע מ"מ לקוצר ודאי דמי וכשאינו צריך לעצים הא דאינו חייב משום קוצר הוא משום דחסר מחשבתו דלא צריך לעצים וא"כ מאי קשה לרבה הא ודאי ניחא דחייב משום קוצר כשצריך לעצים וע"ק לי דמ"מ לרב יוסף קשה מההיא דפרק כלל גדול דזומר חייב משום נוטע וע"ק דאע"ג דלא קשה לתרווייהו אלא מהא דחייב משום נוטע ומשום קוצר מ"מ לשון כל היכא דאיכא תרתי וכו' קשה דהא לאו משום דאיכא תרתי לא מחייב אלא חדא אלא לרבה משום דלא דמי לנוטע ולר"י משום דלא דמי לחרישה לכן נ"ל דס"ל להתוס' דודאי אי לא הוי אלא חדא לא הוי נחלקו רבה ורב יוסף דחייב משום זה דדמי ליה במעשה או במחשבה ותרווייהו מודו דזומר כשא"צ לעצים חייב משום נוטע כיון דליכא לדמויי לקוצר כמ"ש התוס' בד"ה וצריך לעצים ול"ד למנכש דחייב משום חורש דמ"מ צריך נמי לרפויי ארעא אע"פ שאין כוונתו לכך לכן לא מקשה אלא כל היכא דאיכא תרתי ר"ל א' משום דמיון המעשה וא' משום המחשבה וזומר וצריך לעצים דמי לקוצר כמ"ש התוס' ואפ"ה חייב גם משום נוטע וקשה לתרווייהו כמ"ש התוספות והא דפריך ר"י לרבה מכלאים היינו נמי כיון דדמי לחורש אע"ג דבכלאים לא אסירא חרישה מ"מ אין לחייב משום זורע:

(דף ג' ע"א) גמרא ובצירה בכלל קצירה. עיין רש"י פ' בהר בפסוק את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור דמשמע מדבריו דבצירה וקצירה גופם אין בהם איסור אלא משום שלא הפקיר אבל בהפקר מותר ולא דמי לחרישה וזריעה שהם עבודת הארץ שגם בהפקר אסורים וא"כ לכאורה קשה הא דאמרינן כאן בצירה בכלל קצירה הא תרווייהו אינם מלאכות אסורות אכן הרמב"ם פ"ד מה' שמיטה הי"א כ' וז"ל ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה וכו' או שקצר לעבודת הארץ וכו' עכ"ל. ומבואר שבכה"ג גם בהפקר אסור וא"ש כאן:

שם) מנין לעידור ולקשקוש ולכיסוח וכו'. הנה ברייתא היא ממש ברייתא דלעיל רק בזה דבברייתא דלעיל תנא מנין לניכוש ולעידור ולכיסוח אבל קשקוש מתיר בסיפא דברייתא זו ודלעיל ונהי דאפשר לתרץ דכאן דאסר מיירי לאברויי אילני אבל ק' אמאי השמיט כאן ניכוש אבל בברייתא דלעיל לא קשה אמאי לא תנא קשקוש לאברויי אילני די"ל דהיינו עידור כפירש"י ונקיט עידור בגפנים וה"ה קשקוש בזיתים וצ"ע:

(שם) תוס' ד"ה אין דנין וכו' ואינו כלל ופרט וכלל ודיינינן וכו' כצ"ל נ"ל וכצ"ל במהרש"א. ומה שהקשה מהרש"א מה דאמר לקמן ע"ב דחרישה אתיא מכלל ופרט וכלל לא הבינותי דהא איכא מ"ד דמיצטרפי והוי כלל ופרט וכלל ושפיר אמר לקמן יכול ילקה וכאותו מ"ד דס"ל דהוי כלל ופרט וכלל ואפשר דכוונתו דטפי הי' לו לומר כדר'