גנזי יוסף קצט

שהיקל מכובד רעי שבו ועגבותיו קשה הא לא היקל כלל שכולו גלה כאחד:

פרק ד. (דף כ"ו ע"א) רש"י ד"ה זו דברי וכו' אמרה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד הואיל וכו':

(שם) ד"ה ומה הי' וכו' אבל צפונו של מזבח ודרומו וכו' עיין בזבחים (דף נ"ג ע"ב) ברש"י ד"ה דאמר רב שמואל ובד"ה רצועה שגם צד דרומו של מזבח הי' שייך ליהודה חוץ אמה אחת סמוך לקרן דרומית מערבית וכן צד מזרח לא הי' כולו ליהודה אלא עד אמה אחת סמוך לקרן מזרחית צפונית וא"כ צריך ביאור מ"ש רש"י כאן דדרומו של מזבח היה לבנימן ומשמע דמזרחו הי' של יהודה דמ"ש דרומו ממזרחו הא תרווייהו היו של יהודה חוץ מאמה אחת ונ"ל שהוא ע"פ מ"ש רש"י שם דמזרחו הי' בחלקו של יהודה ושאר כל המזבח היה בחלקו של בנימן אלא שרצועה יצאה מחלקו של יהודה לדרומו של מזבח כפי רוחב היסוד לכן היה מקום יסוד צד דרום עד אמה סמוך לקרן מערבי של יהודה ע"ש ולפ"ז אפשר לומר דמ"ש רש"י כאן שגם דרומו של מזבח היה של בנימן היינו דלכן הוצרך לומר דרצועה היתה יוצאת דאל"כ הי' דרומו של מזבח של בנימן אבל מזרחו בלא רצועה יוצאת היה של יהודה כנ"ל:

(שם) גמרא לפיכך זכה וכו'. נ"ב דצ"ל שנאמר ובין כתפיו שכן וקאי על ונעשה אושפיזכן לשכינה אח"ז איתא ביומא ובזבחים שנאמר ובין כתפיו שכן:

(שם) תוס' ד"ה כיון וכו' נראה לפרש וכו'. ולפ"ז צ"ל דהא דאמרינן בי כנישתא זוטי הוה ואינהו עבדוהו ר"ל לצורך עצמן ולא לדעת שיכנסו שם רבים:

(שם) ד"ה ואמאי וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד וליכא לאקשויי וכו' ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דא"א לומר דס"ל לסוגיא דהכא דר"י היינו רבנן דר"מ ומפלגי בין כרכים לכפרים דא"כ אדמקשה אר"ש ב"נ אר"י תקשה ליה דר"י אדרבנן דהתם וע"כ מפליג בין כרכים לכפרים וע"כ צ"ל אלא מקום מקודש בלבד אע"כ המקשה דהכא סבר דר"ש ב"נ לא אתי כתנאי ולכ"ע אמר לשמעתיה וס"ל דר"י לא היינו רבנן דר"מ או לא ידע כלל ברייתא דרבנן דהתם לכן מקשה דר"י לא ס"ל כוותיה לכן שפיר כתבו התוס' דאלו הוי ידע מסקנא דהתם דר"י היינו רבנן דר"מ ואפילו של כפרים לא מטמאו בנגעים ע"כ בלא"ה היה מגי' בדברי ר"י מקום מקודש ולא היה מקום להקשות אר"ש ב"נ ואה"נ אלו הי' ידע דר"י היינו רבנן דהתם אפילו הוי ס"ל דיש חילוק בין כפרים לכרכים ע"כ בלאו ר"ש ב"נ הי' צריך להגי' מקום מקודש ולא הי' מקשה אדר"ש ב"נ אלא דקושטא קאמרו דאפילו של כפרים לדידהו לא מטמאו בנגעים או י"ל בדרך אחר דהתוס' הקשו דכיון דלא מפליג התם גם לרבנן בין כרכים לכפרים א"כ לא מסתבר לומר דר"ש ב"נ מחלק ביניהם לענין נגעים וכיון דס"ל דהיכי דלא מזדבן ודאי אינו מטמא בנגעים א"כ של כרכים ודאי לא מטמאו גם של כפרים אע"ג דמזדבני אינו מטמא והיה לו להקשות מדר"י דע"כ ס"ל דאפילו של כרכים מטמא וע"כ מזדבן וקשה אדר"ש ב"נ בין אכפרים בין אכרכים ואהא תירצו דהמקשן דהכא לא הי' סובר כן לרבנן דהתם והיה סובר דמחלקו בין כרכים לכפרים ורשב"נ ג"כ מחלק ומקשה ליה מדר"י ומ"ש התוס' לרבנן דר"מ דהיינו ר"י האמת כתבו אבל המקשה ודאי לא הי' סובר כן אלא דאלו לא אמר ר"י גם בשל כרכים גם המקשן היה מסתבר ליה דר"י היינו רבנן דהתם ואח"כ כתבו התוס' דאפילו השתא דלא ידע המקשה כל זה אלו הוי ידע סברת ר"מ דאע"ג דלא מיזדבנו מיטמאו בנגעים לא הוי מקשה אדר"ש ב"נ כנ"ל פירוש דברי התוס' דהכא אבל בסוגיא דהתם דמקשה הברייתות אהדדי שפיר כתבו התוס' דלא מסתבר לי' לומר דר"י כר"מ דמסתמא אתיא כרבנן דר"מ דהוא בר פלוגתיה כנ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אוגורה וכו' הוי דיחיד וכו'. נ"ל דצ"ל ליחיד וכוונתם דר"מ לטעמי' דס"ל דאסור למכור של רבים ליחיד וכיון דלרבים מוכר מותר למכור על תנאי וה"ה אוגורה ומשכונה מותר בזה וגם רבנן לא פליגו עלי' במוכר על תנאי או אוגר או ממשכן לרבים בל כאן מיירי ליחיד ולרבנן דמותר למכור ליחיד היינו דוקא ממכר עולם אבל על תנאי או אוגורה או משכונה אסור ולא הוי סברות הפוכות כי במוכר לרבים על תנאי עדיף דלא הוי זלזול ובמוכר ליחיד ממכר עולם עדיף דפקעי קדושתם. ועיין במהרש"א עד ולר"מ הוי איפכא כצ"ל:

(עם) ד"ה מריש וכו' וקשה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת התוספות דלכאורה היה אפשר לומר דהוי תשמיש דתשמיש מטעם שאין מעמידין בתוכם ס"ת ערום בלא מטפחת והוי תרוייהו הארון והפריסא תשמיש דתשמיש לכן כתבו שהרי ע"כ פשיטא ליה דהארון הוי תשמיש וע"כ ס"ל דדרך כמה פעמים שנגבה המטפחת והוי הארון תשמיש להס"ת גופיה וא"כ אמאי מספקא ליה בפריסא דכיון שהפריסא בתוך הארון הי' לו להיות קדושתו חמירה מהארון ויהי' פשיטא ליה דהוי תשמיש כמו הארון:

(דף כ"ז ע"א) רש"י ד"ה אבל לא נו"כ וכו' במטפחת ס"ת כצ"ל. ור"ל לא נו"כ במטפחת חומשין ולא חומשים במטפחת ס"ת:

(שם ע"ב) ד"ה אלא על התנאי וכו' כלומר אינו בעינינו [או בעיניהם] לכלום כצ"ל וכ"ה ברע"ב:

(דף כ"ח ע"ב) תוס' ד"ה בתי כנסיות וכו' דהא חזינן בברייתא דלעיל וכו'. לא ידעתי ראייתם מברייתא דאפשר מיירי בא"י ואפשר משום דהא דרבינא ורב אדא בר מתנא דלקמן אתמר אברייתא נקטו הברייתא והאמוראים היו בבבל והרא"ש לא הביא מברייתא:

(שם) רש"י ד"ה שהחמירו וכו' ובשביעי ראתה וכו'. נקט בשביעי שאז גורם ראיי' זו ז' ימים נקיים דאי ראתה בג' לספירתה בלא"ה היתה צריכה עוד ד' ימים ואין ראיי' זו גורם אלא ג' ימים וכן עד יום ו':

(דף כ"ט ע"א) תוס' ד"ה לכל וכו' וכן בכל הני שאין קורין אלא שלשה וכו'. ר"ל בזה הוצרך להשמיענו דאפ"ה מפסיקין בשבילם אבל בשאר מועדות וביוה"כ שחרית לא הוצרך להשמיענו:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה חל להיות ר"ח אדר וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דמ"ש רש"י חל להיות ר"ח אדר אע"פ שאין הלשון מכוון לכאורה דהא לאו דוקא ר"ח אדר דהרבה פעמים חל ר"ח אדר באמצע השבוע והול"ל פ' שקלים אפשר לומר דקאי אמתניתין אבל מ"ש הסמוכה פ' שקלים א"א ליישב כן והול"ל לכי תשא ולפי סוגיין בלא מתניתין הול"ל חל להיות פ' שקלים בפ' הסמוכה לכי תשא:

(שם) תוס' ד"ה חדא וכו' וא"כ מ"ד מכללא וכו'. נ"ל דכוונתם דלא דמי לכ"מ דאמרינן בגמרא חדא מכלל חברתה אתמר דשניהם שוים ואמרינן דבעל המימרא לא אמר אלא חדא מינייהו ותלמידיו ששמעו ממנו למדו ממנו גם השני וחד אמר בשמו דבר זה ולא דבר השני וחד אמר דבר השני ולא ד"ז אבל כאן דע"כ הוצרך לומר ר"ח אדר דהא לא נלמד מר"ח טבת קשה על אותו מ"ד שאמר ר"ח טבת אמאי הוצרך לאמרו ותירצו דאותו מ"ד הי' באתריה דרב ובאמת לא היה שייך כלל לומר ד"ז בר"ח אדר ולכן אמר בר"ח טבת:

(שם) רש"י ד"ה אין משגיחין לעשות עיקר. לכאורה קשה לפי הטעם שאמר ר' אבין מי גרם לרביעי