גנזי יוסף קפב

ניחא להו לאקשויי כיון דאמר בפירוש ומסיק להו והיינו להעלותם אבל הך דהכא לא משמע להו לכאורה לאוקמא דמיירי להעלותם. ועיין במהר"ם עד דחל קדושת מעשר על הבהמה וכו' כצ"ל:

(דף מ"א ע"א) ד"ה שמא יגדל וכו' מה שפיה"ק וכו'. כ' מהר"ם שלא מצא כן בפירש"י שם אכן גם שם כתבו התוס' כן בשם רש"י ונ"ל דמשמע להו כן ממ"ש רש"י דכתיב וצרת הכסף משמע דדוקא הוא כיון דמפיק ליה מקרא וגם מדכתב וחכ"א וכו' ולא הזקיקוהו לכך לחזור ולחללן ואם רוצה מעלה הפירות עצמן דהקילו בו משמע דלר"מ דוקא מחללן. גם מ"ש מהר"ם דמאי מאן דכר שמיה נ"ל דאפילו למאן דלא מוקי לה בדמאי פשיטא שגם בדמאי מותר דלא עדיף מודאי ולא נקטו דמאי אלא משום דהתם בדמאי מיירי ועיקר קושייתם מהא דסיימי והכא עדיף משיחזור וכו' ור"ל דמ"מ נשמע מכאן דלהעלות ולאכול במקום עדיף מלחזור ולפדותם והיינו היכי דשרי לחלל אבל היכי דאסור אשכחן לפעמים דיחזרו דמים למקומן כנלענ"ד:

(שם) גמרא אמר רנב"י וכו'. עיין במהרש"א עד אמר ריב"ז בשיטת וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הילך וכו' כי ההוא דע"מ שתחזיר לי את הנייר וכו'. ר"ל לפי מה דס"ד התם דע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי משא"כ כאן קיימינן לפי מסקנא דהתם דע"מ כאומר מעכשיו דמי כ"כ התוס' קידושין (דף ו' ע"ב) ד"ה לא החזירו ע"ש:

(דף מ"ב ע"א) גמרא היודע לשמור גופו וכו' היודע לשאל וכו'. נ"ל דהיודע לשאל קטן מהיודע לשמור גופו וכ"נ מדברי הרמב"ם ספט"ז מה' אבות הטומאה שכתב קודם הגדיל עד שיודע לשאל וכו' ואח"כ כ' הגדיל עד שיודע לשמור גופו ומעתה כשהוא קטן מאוד ואין בו דעת לשאל אפילו ברה"י ספקו טהור כמ"ש התוס' וכשיש בו דעת לשאל ברה"י ספקו טמא ואין סומכין על דבריו כשאומר ששמרו ומחזקינן הדבר בספק וכשהגדיל יותר עד שיודע לשמור גופו סומכין עליו כשאומר ששמרו וצריך לחלק בין תינוק דהכא ובין ההוא דקידושין (דף פ' ע"א) דמחזקינן ליה בחזקת טומאה אפילו אין בו דעת לשאל וכאן מיירי בתינוק שאין לו חזקת טומאה דידעינן בי' שלא טפח בשרצים ונשים נדות לא גפפו אותו ע"ש ברש"י ותוס':

(שם ע"ב) תוס' ד"ה היודע לפרוס וכו' ולישא את כפיו אלמא דאסור לישא את כפיו עד שיתמלא וכו' כצ"ל:

פרק ד. (שם) ד"ה והשמחה וכו'. עיין במהרש"א עד דמי יימר לן דליל ח' בכלל וכו' כצ"ל:

(דף מ"ג ע"ב) ד"ה תשבו וכו' כמו כן בחצר וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה תחת האבנים וכו'. עיין במהרש"א עד דאפשר לעשות מע"ש והא וכו' כצ"ל:

(דף מ"ד ע"א) תוס' ד"ה כהנים וכו' ה"ה וכו'. אין דבריהם מובנים לי דלמה הי' לנו להתיר פרועי ראש הרי היו יכולין לצאת י"ח בלא פרוע ראש וצ"ע:

(שם) ד"ה א"ל ר"י וכו'. עיין מהר"ם עד מדכתיב ערבי אמאי וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה וחזרו וכו' ע"פ הדבור. עיין מהר"ם ואין דבריו מובנים לי דהא ודאי פשיטא דר"י ס"ל דהלמ"מ הוא ונלענ"ד דכוונת רש"י דלכאורה לא שייך לשון יסדום כיון דהללמ"מ הוא ולא דמי להא דמגילה (דף ג' ע"א) דמנצפ"ך אע"פ שהיו נכתבים בלוחות לא נאמר הללמ"מ בפירוש לכתוב כן לכן פירש"י ע"פ הדבור דיסדום ודרשו לומר דהללמ"מ הוא. עוד אפשר לומר דמשמע לי' לרש"י שגם הנביאים שכחו וכמ"ש בדבור דלעיל וזו נשכחה לגמרי דאי לא הי' נשכח מגדולי הדור הי' דמי לשאר כל התורה שהי' נשכח בגלות בבל ולא קרי להו יסוד נביאים ולא דמי למנצפ"ך דכתיבה לכל מסור וכיון שנשכח מכל הסופרים שייך לומר שיסדום אבל ערבה מצוה הוא כשאר מצות התורה ועל גדולי הדור ללמד אותם את העם וגם לשון יסוד נביאים לא משמע ליה אם לא נשכח מגדולי הדור וא"כ מהיכן חזרו ויסדום לכן פי' ע"פ הדבור שנאמר להם שכן הי' מצוה מהללמ"מ כנלענ"ד:

(שם) תוס' ד"ה והא אר"י וכו' כלומר שהיא מנהג נביאים וכו' והשתא ניחא דפריך וכו'. לפ"ז צ"ל דהא דמשני כאן במקדש כאן בגבולין היינו דבמקדש הוא יסוד נביאים ובגבולין מנהג נביאים ומ"ש התוס' בע"ב במקדש הללמ"מ בגבולין פליגי וכו' היינו לפי פירש"י וכמ"ש מהרש"ל שם וחזר בו ממה דאמר לעיל שכחום וחזרו ויסדום אבל לפיר"ת במקדש הי' הללמ"מ ושכחום וחזרו ויסדום יסוד נביאים ובגבולין מנהג נביאים ולכאורה לפיר"ת ליכא תסתיים דר' יוחנן אמר יסוד נביאים דשמא הא דאמר ר"א אר"י יסוד נביאים היינו במקדש ופליגי בגבולין דר"י אמר מנהג וריב"ל אמר שגם בגבולין יסוד נביאים וצ"ל דחזר בו מתסתיים דלעיל ואפ"ה ניחא דלא אמר אלא כיון דלא חזר משום תירוץ דלעיל ואפשר דלפיר"ת פשיטא להו להש"ס דר"י וריב"ל במקדש פליגי ולכן אמר תסתיים וס"ל לר"י דבמקדש כיון שהי' הללמ"מ יסדום אח"כ ליסוד ובמדינה שלא הי' הללמ"מ עשאוהו במנהג כנלענ"ד ביאור דבריהם. אכן לא ידעתי מי הכריחם לזה הא אפשר לומר לפיר"ת דמקשה ומי אר"י דהוי הללמ"מ והא אר"י דלהון הוא היינו דמעיקרא יסוד נביאים הי' ולא הללמ"מ ומתרץ דבמקדש הי' הללמ"מ ובגבולין יסוד נביאים אלא דמשמע ליה מימרא דר"א אר"י סתמא בין במקדש בין בגבולין לכן הוכרח לומר שכחום וחזרו ויסדום במקדש ובגבולין מעיקרא יסוד נביאים הי' ואפשר דלא משמע להו להקשות מלשון דילהון הוא שלא יהי' מעיקרא הללמ"מ ואפשר לפרש דילהון הוא שחזרו ויסדום ודו"ק. ועיין במהר"ם עד ור"ח גריס דלכון אמר וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה על גג האצטבא הוי תני תנא קמיה. אינו מובן מאי בעי בזה ואפשר דכוונתו דלא ברייתא תנא קמיה אלא המשנה הי' שונה לפניו ויותר נ"ל שהי' איזהו גירסא אחרת לפניו שהי' צריך לפרש כן אבל לפי גירסא שלפנינו א"צ ודו"ק:

(דף מ"ה ע"א) תוס' ד"ה וכי וכו' וכשהגיה לו רב יהודה וכו' היה סבר וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אחת ללולב וכו'. עיין מהר"ם עד אם לא מחמת וכו' כצ"ל:

(דף מ"ו ע"א) ד"ה דכל אימת וכו' דהכא הרי מונחין ועומדין. כ' מהר"ם ר"ל וכו' לא שייך לברך לשמור חוקיו וכו' ע"ש ולא הבינותי דא"כ איך סיימו ע"ז ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו בלא טעם ונלענ"ד דמ"ש התוס' דהכא הרי מונחין ועומדין הוא ליתן טעם דלא שייך לברך להניח וע"ז סיימו ומסתברא דמברכין לשמור חוקיו וכ"כ הר"ן בשמם ע"ש וצ"ל דהתוס' ס"ל דכל אימת דמשמשי היינו אפילו לא הזיזו ממקומן לכן לא מסתבר לברך להניח וגם ס"ל דהא דמברכין לשמור חוקיו היינו על חוקת תפילין שהיה עליו עד עתה אפילו אי לילה ומן תפילין ועיין בר"ן ובב"י ס"ס כ"ה ודו"ק ואין להאריך:

(שם) ד"ה הרואה וכו' ועוד יש לפרש וכו'. עיין במהרש"א עד דהא באחר הרואה קיימינן וכו' ולא הבינותי דהא בחנוכה אחר הרואה מברך שהחיינו ואע"ג דאמרינן לעיל דהעושה סוכה לאחר אינו מברך שהחיינו היינו לפי האמת שלא תקנו על הראיי' שום ברכה אלא על גוף המצוה