גנזי יוסף קלח

פשיטא דעומר בפסח ושתי הלחם בשבועות והם נמנים ללבנה וגם קושייתם ממעשר בהמה ל"ק לענ"ד דהאיבעי' הוא לפי שבישול הפירות הולך אחר החמה כמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולכאורה הו"ל למנקט לנטיעה ולירקות ונ"ל דל"ק להו מנטיעה וירקות שם בא' בתשרי שנקרא ראשית השנה לכן לא הקשו אלא מא' באלול ולענ"ד גם מא' באלול לא קשה וכמ"ש ועיין במהרש"א שבת"י אין קושיא זו וצ"ע:

(שם) ד"ה יד הכל וכו' לא הוי צריך לטעם זה וכו'. לא הבינותי דאם הפירוש אחר חנטה לשביעית גם לענין שיפטור ממעשר תקשה רישא בת ששית אמאי פטורה מן המעשר ואם נפרש לשביעית דוקא לאיסור סחורה ולביעור אבל לענין שיפטור ממעשר אזלינן בתר לקיטה תקשה סיפא בת שביעית אמאי פטורה ממעשר וע"כ צריך לטעם דהפקר הוא וכמ"ש רש"י לקמן ע"ב ד"ה ורבותינו ע"ש ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה ורבותינו וכו' וג' מחלוקת בדבר. נ"ל דר"ל ר"א ואבטולמס ורבותינו שבאושא ולכאורה ד' נינהו דהיינו רשב"י משום ר"ש דלעיל גם הריטב"א מנה רשב"י לדעה בפ"ע ולדעת התוס' צ"ל דאזלי לפי תירוץ ראשון בתוס' לעיל ע"א ד"ה שאין לך דרשב"י מודה דלשאר דיני שביעית אזלינן בתר חנטה וכאן כתבו שיש ג' מחלוקת אי אזלינן בתר חנטה או בתר לקיטה בכל ענייני שביעית ומעשר ודו"ק:

(שם) ד"ה בנות שוח וכו' כבנות שבע וכו' שבנות שבע. נדפס תיבת שבע בין חצאי עיגול ואינו נכון דמשמע שגירסת התוס' שלנו התם שבע:

(שם) והוו סברי דלא אזלינן בהו בתר חנטה ולא בתר לקיטה וכו' כצ"ל לענ"ד וכ"ה בתוס' ע"ז (דף י"ד ע"א) ד"ה בנות שוח ור"ל דהוו סברי דכי אזלינן באילן בתר חנטה ובירק בתר לקיטה דוקא בפירות דדרכן ליגמר בשנה שנחנטין אלא שנשתהו לשנה שני' אבל באותן שאין דרכן ליגמר בשנה שנחנטין ואי אפשר כלל לחנוט וליגמר בחיוב לא חייבה תורה כלל שביעית כנלענ"ד וגירסא שלפנינו אלא בתר לקיטה אע"פ שכן הוא בר"ש ריש דמאי ובמהרש"א כאן אינה מובנת לי כלל חדא שהי' להם לנהוג בו שביעית בתר לקיטה ועוד מה טעם שלא ליזל בתר חנטה ככל אילנות ודו"ק:

(שם) לפי שתולין הקלקלה במקולקל. ר"ל אע"ג דעיקר בנות שוח שאכל אדה"ר טובות היו קראו להרעות על שמן שתולין הקלקלה במקולקל:

(דף ט"ז ע"א) רש"י ד"ה להבא וכו' במסכת נדרים וכו'. לכאורה לכל הפירושים שם הפירוש ור"ח להבא ששייך עם ימים הבאים ולא עם ימים שעברו ואפשר גם כאן הפירוש כן שנקרא להבא לפי ששייך לימים הבאים עתה ודו"ק:

(שם) ד"ה שתי הלחם וכו' לטעמי' אזיל דאמר בסנהדרין וכו' כצ"ל:

(דף י"ז ע"א) יכבוש עונותינו יכרעו בו. ר"ל שיעשה ע"י כבישה שיהיו עונותינו מוכרעים שיכריעו אותם הזכיות:

(שם) גמרא תנא דבי ר' ישמעאל מעביר ראשון ראשון וכו'. מפירש"י משמע דקאי לפרש דברי ב"ה היכי מטי כלפי חסד ולפ"ז פשיטא דעון עצמו אינו נמחק דאם נמחק אכתי לא ידענא אם הוא מחצה על מחצה בלא אותו עון היכי עביד וצ"ל דרבא אינו אלא מפורש דברי תנא דבי ר' ישמעאל מה שהוא מוכרח לפרש כן ואינו מחדש כלום ולפירוש הרי"ף אפשר לומר דתנא דבי ר' ישמעאל הוא ענין בפ"ע ולא קאי לפרש דברי ב"ה וא"כ לולי דברי רבא ה"א דעון עצמו נמחק אבל לרבא אפשר לפרש בזה דברי ב"ה ע"ש ודו"ק ואין להאריך:

שם ע"ב) תוס' ד"ה שלש עשרה מדות וכו'. נ"ל דלפירוש ר"ת ארך אפים נמנה לאחת ונוצר חסד לאלפים לאחת ולפי' מגלת סתרים ארך אפים לאחת ונוצר חסד לאלפים לשתים ולפי' הג"ה ארך אפים לשתים ונוצר חסד לאלפים לאחת וביתר הפרטים שוים כולם כמו שנמנה בהג"ה:

(דף י"ח ע"א) רש"י ד"ה אף אנן נמי תנינא וכו' מדנסב תנא דידן וכו'. נ"ל דמגופא דקרא אין ראי' דאפשר לפרש שיוצר כלי הלב יחד ולא קאי כלל על מחשבות שבתוך הלב ולא מיירי כלל מעת הדין אבל כיון דנסב התנא תלמודא למלתיה מפסוק זה הרי שמפרש לי' בשעת הדין וע"כ קאי על מחשבות הלב אלא שהי' אפשר לפרש דלבייהו מייחד כהדדי ורואה שכלבו של זה כך לבו של זה אלא דחזינן דלאו הכי הוא אלא לאו וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה ועל אלול וכו' וע"כ הולכין אחר רוב שנים וכו'. משמע מלשונו שלא היו עושין ר"ה ב' ימים והוא תמוה דהא אפילו בב"ד עשו ב' ימים ועיין בתוס' ודו"ק. וע"ל (דף י"ט ע"ב) ברש"י ד"ה והא קמיקלקלא ומ"ש שם בעזה"י:

(שם ע"ב) ד"ה דאמר וכו' מדקתני וכשהמקדש קיים וכו' משמע דמדקתני על אב מפני התענית לא מוכח ולא ידעתי למה ונ"ל דכוונתו דלכאורה קשה מנ"ל להמקשה דמיירי בזה"ז ומקשה תמוז וטבת נמי דלמא מיירי בזמן הבית וקשה ת"ב נמי לא והי' לו להקשות ממ"נ במאי מיירי ולא בפשיטות אתמוז וטבת דוקא לכן פירש דע"כ מתניתין בזה"ז קא מיירי ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה זה ת"ב וכו'. עיין במהרש"א עד דנשרף בשבעה וכו' כצ"ל:

(דף י"ט ע"א) ד"ה ותיפוק לי' וכו'. עיין במהרש"א עד בזמן שב"ה קיים לא הו"ל למימר וכו' כצ"ל. אכן לענ"ד א"צ להגי' בתו' דשפיר אפשר לפרש דאי הוי אמרינן דלמ"ד בטלה מגילת תענית היינו קודם החורבן הוי פליגי גם בצום גדלי' דלמ"ד בטלה מגלת תענית בטל אז גם ששון ויום טוב של צום גדלי' אבל כיון שלא בטלה מגלת תענית אלא לאחר חורבן ואז לכ"ע צום גדלי' יום צום הוא לא פליגי בצום גדלי' גם אפשר לומר דקאי אעיקר התירוץ הב"ע בזמן שב"ה קיים ומגלת תענית לא בטלה אלא לאחר חורבן ודו"ק:

(שם) ד"ה יהודה בן שמוע וכו' וקשיא כיון וכו'. ר"ל כיון דטומאה קדמה לאבר ואז לא הי' כלי מתכות מה מועיל אבר המעמידו אח"כ שיחשב למפרע כלי מתכות שיחזור לטומאתו הישנה וכ"ה בריטב"א ע"ש:

(שם) א"נ רבנן דהכא וכו'. נ"ל שלא חזרו ממ"ש דבתוספתא משמע כלשון אחרון שבקונטרס דלא לגמרי מטהרין דאי נימא דבכלי זכוכית מטהרין לגמרי אין טעם דבכלי אבן מטמאין דמ"ש זה מזה ואי נימא דבכלי אבן נמי מטהרין לגמרי הי' לו לשנות בתוספתא ג' מחלוקת אע"כ כפי' הקו' דלמא לגמרי מטהרין בכלי זכוכית. ועיין במהרש"א עד גם קשה וכו' דאיהו גופיה מדרבנן ואינו מובן לי כלל דמשמע מדבריו שפי' מ"ש התוס' משום כלי זכוכית היינו גזרה אטו כלי זכוכית ולענ"ד אין הפי' כן אלא ר"ל שנתנו עליו דין טומאת כלי זכוכית דפשוטיהן טהורים ואם נשברו וחזר ועשה מהם כלים מקבלין טומאה מכאן ולהבא ולא למפרע כדאיתא במשנה רפ"ב דכלים והוי כלשון הבגד מטמא משום ה' שמות בפכ"ז דכלים ע"ש ולר' יהודה בן שמוע דינו ככלי מתכות דפשוטיהן טמאין ואם נשברו אחר שנטף לתוכן האבר וחזר ועשה מהם כלים חזרו לטומאתן הישנה כדאיתא בר"פ י"א דכלים ע"ש גם מ"ש אבל בכלי זכוכית מטהרין לגמרי לא הבינותי דמשמעות התוס' דבכלי זכוכית שלא רצו לשנותן מטומאתן נשאר עליהם תורת טומאת כלי זכוכית וכפי' הקו' בלשון אחר וכמ"ש לעיל ולא באו ליישב פי' ר"ש ודו"ק: