גנזי יוסף יב

בברכה אחרונה דאין זימון לפירות כ"כ הרא"ש:

(שם ע"ב) ד"ה ורב ששת וכו' שבתות ויו"ט לאו דוקא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד אע"פ שכ' הרא"ש שלא הי' הגירסא בגמרא ובשעה שאדם יוצא מבית המרחץ וכו' מ"מ אינו מוכרח שהתוס' לא היו גורסים כן דאפשר לפרש דכוונתם דשבתות וי"ט וכל הני הוא לאו דוקא דה"ה בחול ואינו יוצא מבית המרחץ ולא הקיז ודו"ק:

(שם) ד"ה עשרה וכו' ניחא הא דפריך וכו' מהרש"א הגי' דפרישית במתניתין וגי' רש"ל דפריך ממתניתין ור"ל דפריך ממתניתין אברייתא ודו"ק:

(דף מ"ד ע"א) ד"ה על העץ וכו' ביין נמי אין לשנות עיין במהרש"א עד בסוף דבריהם נראה שאין לשנות כלל משמע דכאן אפשר לומר דמ"ש אין לשנות היינו שיאמר על הארץ ומ"מ יסיים ועל פרי הגפן אלא מסוף דבריהם שכתבו וחותם על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ולא כתבו גם על פרי הגפן משמע שאין לשנות כלל ולענ"ד אדרבה מסוף דבריהם אין ראי' כלל דאפשר לומר דכיון דע"כ אומר ועל הפירות א"צ לפרט ועל פרי הגפן אבל כששתה יין לבד צריך לפרט ועל פה"ג וכ"מ במ"א סי' ר"ח ס"ק כ' ע"ש ומסתימת דבריהם דהכא משמע טפי דס"ל דאין לשנות כלל ודו"ק:

פרק ז. (דף מ"ה ע"א) תוס' ד"ה שלשה וכו'. נתנו דעתם לאכול זהו בסוף. נ"ל דט"ס וצ"ל גמרו מלאכול וכ"ה בירושלמי וכן הביאו הר"י והרשב"א והרא"ש ובתוס' ר"י חסיד ובתוס' הרא"ש בדף נ' ע"ש:

(שם) ד"ה אם רצו וכו' ושנים הוו התם. דמשמע להו דבר קפרא לא הי' אוכל עמהם ואח"כ כתבו ועוד אי הוו שלשה ר"ל שגם בר קפרא הי' אוכל עמהם ודו"ק:

(דף מ"ו ע"א) תוס' ד"ה לא סבר וכו'. עיין במהרש"א [ויש שם ט"ס וצ"ל הך הלכתא ומימרא דר"י] מ"ש אלא דאית לן לפלוגי בין דאיכא גדול וכו'. נראה מדבריו דלא אמרו בעה"ב בוצע אלא בדליכא גדול אבל בש"ע סי' קס"ז סי"ד פסק דאפילו איכא גדול בעה"ב בוצע ומה שנתן ר' אבהו רשות לר' זירא לברך כ' המ"א שם ס"ק ל"ב דרשאי ליתן רשות לגדול מדרך כבוד ולא מצד הדין ע"ש ובתוס' ר"י חסיד ובתוס' הרא"ש תירצו עוד דכיון דעיקר הסעודה לכבוד ר"ז גם הוא נחשב בעה"ב ע"ש ומדברי המחצה"ש שם נראה שפירש גם דברי המהרש"א דהיינו דרך כבוד יתן רשות לגדול ולא מדינא ולענ"ד א"א לפרש כן כוונת מהרש"א שהרי מבואר בדבריו דמימרא דר"י דבעה"ב בוצע מיירי דוקא דליכא גדול ולפי פסק הש"ע מיירי אפילו איכא גדול מדינא בעה"ב בוצע גם שאר דברי מהרש"א אין מתפרשים כלל בדרך זה ובפרט מה שסיים והתוס' שכתבו וכו' ה"ה כשיש בעה"ב ויש גדול ל"ל זה הא התוס' מיירי מדינא גם מ"ש בתרי מימרא דר"י לא משמע כלל לפרש כן ע"ש ודו"ק וצ"ע ואין להאריך:

(שם) ד"ה ולמ"ד וכו' לכך נראה וכו'. כ' מהרש"א דאיכא לפרושי כשיטתם דלעיל ע"ש ולא הבינותי דא"כ לרב זביד משמיה דאביי דאמר לקמן אליבא דרב ששת דחוזר לראש היאך יפרש הברייתא דשתים ושלש ודוחק לומר דמתרץ לה כר"נ בברכת פועלים ועוד לפירוש התוס' לקמן ע"ב בד"ה להיכן ליכא למ"ד דמתחיל אח"כ נודה לך ואכתי לא ס"ל פי' הר"מ מאייברא שכתבו שם שהרי הר"מ מאייברא פי' גם כאן דקאי איצא א' מהם לשוק וכאן לא אסקי אדעתייהו אכתי האי פירושא ודו"ק:

(שם) ד"ה כל הברכות וכו'. דנטילה שייכא בלא א"י עיין במהרש"א ולענ"ד אפשר דהתוס' ס"ל כדעת הי"א שמביא הטור בסי' ז' דבעשה צרכיו אפילו קטנים צ"ל ענ"י א"כ ליכא א"י בלא ענ"י ולכן כתבו דמ"מ כיון דשייכא ענ"י בלא א"י כגון בנטילה לאכילה לא הוי ברכה הסמוכה לחברתה ודו"ק:

(שם) וי"ל לפי שהיו רגילים וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד יותר הו"ל לפרש משום דאותו שמברך ברבה אחרונה לא בירך ברכה ראשונה ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה להיכן וכו' דהיינו למר מהזן וכו'. עיין במהרש"א עד קשה קצת וכו' מיהו מ"ד וכו' ולא ידעתי אמאי לא נפרש דלמ"ד חוזר לראש היינו לברוך שאכלנו ואע"ג דאין יחיד אומרה מ"מ זה שנתחייב כבר בזימון ס"ל לאותו מ"ד שאומרה כמו לפירש"י דאין יחיד אומר הזן מ"מ זה שנתחייב כבר בזימון אומרה כמ"ש רש"י בד"ה חוזר לראש ודו"ק:

(דף מ"ז ע"א) ד"ה אין המסובין וכו' ואמאי וכו'. ר"ל וכיון שאין רשאי אמאי מועיל כשנותן לו רשות אבל לפי"מ דפירשתי דאם כל א' ככרו לפניו או כשנתן לכל א' חלקו מותר מ"מ מצד דרך ארץ הבוצע פושט ידו תחלה ומועיל כשנותן רשות כנ"ל. ועיין בא"ח סי' קס"ז סט"ו י"ז ומ"ש שם בעזה"י:

(שם) ד"ה כל המאריך וכו' ומסקנא וכו'. נ"ל דכוונתם דלכאורה הי' משמע דהא דאמר כאן כל המאריך באמן וכו' פליג אהא דאמר לעיל אינו אלא טועה ולפי מסקנא זו צריך להמתין על כל העונים לכן כתבו התוס' דהאי כל המאריך לא פליג אהא דאמר לעיל שלא יאריך יותר מדאי וגם למסקנא דהכא לא ימתין אלא על רוב העונים ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה מצוה וכו' וכ"מ נמי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד הראי' מכתובות אינו אלא לעיקר הדין דאבלות לא דחי יו"ט וטעמא שגם אבלות יום ראשון הוא מדרבנן ועיין ברא"ש פ"ב סי' ט"ו ובתוס' רי"ח לקמן ודו"ק:

(דף מ"ח ע"א) ד"ה ולית הלכתא וכו' אע"ג דתנא וכו'. עיין במהרש"א ומ"ש דלעיל הוה דעת אחרת כ"מ להדיא בתוספות רי"ח שכתב דברים דלעיל אחר מ"ש בשם ר"י שלא רצה ר"ת לעשות מעשה לצרף קטן פורח או יודע. ומ"ש דר"ת גופי' כתב לעיל דבעינן פורח ויודע מבואר בתוס' רי"ח שהביא כן ר"ת בשם בה"ג ומפרש דהוי ו' מחלקות ופירושו או יודע וצ"ל שכן הוא כוונת התוס' כאן בשם ר"ת שתחלה הביא סתם פורח ויודע ועכ"פ לא מוטל בעריסה ואח"כ מפרש דסגי פורח או יודע. ומ"ש דהיאך אפשר דלית הלכתא לא קאי אר"י ולפירוש ראשון פליג שפיר לא הבינותי אדרבה בדבריהם לעיל מבואר דלא נראה להם דקאי אר"י כיון דתניא כוותיה ולר"ת משמע לי' דלר"י מדסתם משמע דלא תלי אלא בפורח ואין חילוק בין יודע או לא אבל בברייתא כיון דלא תנא בהדיא פורח אלא לאתויי אפשר לפרש פורח אפילו א"י וביודע לא בעי פורח ודו"ק:

(שם) הא לתפלה עבדי. ר"ל דס"ל דמה שמסיים הירושלמי ולא מזמנין עלואי עד שהבאתי ב' שערות היינו דוקא לזימון ג' אבל לעשרה בין לברהמ"ז ובין לתפלה עבדי וכש"ס דילן בזה אבל ר"י ס"ל דהירושלמי אינו מחלק בין לשלשה ובין לעשרה ולמסקנא גם לתפלה ולבהמ"ז בעשרה אין עושין סניף עד שיביא ב"ש ודו"ק:

(שם) ומיהו קטן פורח ויודע וכו'. נ"ב ע"פ מהרש"א פורח כפי' ר"ת ולא ידעתי כוונתו ולענ"ד ט"ס היא במהרש"א והנכון כמו שהוא לפנינו בתוס' וסתמו