גנזי יוסף קה

מ"ש התוס' לעיל מזה דה"מ למיפרך הלא משתמש בבע"ח ואהא לא שייך לומר דאין דרכה בכך דמ"מ משתמש בה ואפילו רק סמך עלי' מקרי משתמש וכן כשמניח עלי' ונטל ממנה ובזה הוי ארחיה ודו"ק:

(שם) ד"ה אלא וכו' תימה וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי חדא דהא דרשא דלקמן לא מפורש לר' יהודה ור"ל יכול לומר דר"י דריש יש לך שעה שזבין ומצורעין משתלחין ואין טמאי מתים משתלחין ועוד אפילו נימא דר' יהודה דריש כדר"א בשעה שאין טמאי מתים משתלחין אין זבין ומצורעין משתלחין מ"מ נשמע שאין טמאי מתים משתלחין אלא עושין בטומאה ומה שאין זבין ומצורעין עושין בטומאה אין ענין לעיקר לימוד דר"ל שלא בא אלא ללמוד דטמאי מתים עושין בטומאה ויכול ללמוד דזבין ומצורעין אין עושין בטומאה מלנפש כדלקמן ודו"ק:

(דף ס"ז ע"א) רש"י ד"ה ת"ל איש איש וכו'. נראה דלא משמע לי' לרש"י דמיתורא דאיש איש ילף דאפשר לומר דברה תורה כלשון בני אדם ועוד דהא לא מרבינן כל איש אלא כל טמא וזה לא שייך לרבות מיתורא דאיש לכן פירש דמלשון טמא יליף מדלא כתיב לנפש ברישא או כי יגע במת וס"ל דאפילו אי הוי כתיב כי יגע לא הוי ממעטינן משא ואוהל ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה הכתוב וכו' אבל היכא וכו'. עיין מהר"ם עד דא"כ הלאו למאי אתא. נ"ל שהוא לאו דוקא דא"כ בכל לאו הניתק לעשה נימא דהלאו למאי אתא אלא ר"ל דטפי ניחא לן לומר דאתי ללאו ועשה מדנימא דאתי לנתק הלאו ולבטלו ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה כה"ג וכו' כדמוכח בסמוך. בסמוך לא מוכת אלא דלא הוי פחות מכגריס דלא חמיר בזה בעל קרי ממצורע ונשאר חומרא במצורע כדאמרן וכ"מ מלשון רש"י ד"ה ואיתקש שכ' ואזלא לה פירכא דכ"ש משמע דמ"מ אין בזה חומרא בבעל קרי וצ"ל דהתוס' לאו דוקא נקטי ודו"ק:

(שם) ד"ה שכן טעון וכו' מטמא בביאה וכו'. כ' מהר"ם ר"ל לבית המנוגע ע"ש ולא ידעתי אמאי לא מפרש באדם מצורע שנכנס לבית טהור כדאיתא במשנה פי"ג דנגעים (מ"ח י"א י"ב) ע"ש:

(שם) ד"ה שכן עושה וכו' ולאו פירכא היא וכו'. עיין במהרש"א עד אי לאו יתורא וכו' הלשון דחוק וכוונתו מבוארת דמ"מ לענין מחנות נימא דאיתקש וא"כ א"צ לכתוב מצורע וע"כ הא דכתיב כל צרוע הוא להוציאו ממחנה שלישי לאפוקי מהיקשא אבל לא ניחא להו לומר דיש שום לימוד דלא איתקש למתנותם דא"כ למדנו מלימוד ההוא דמצורע משתלח חוץ לג' מחנות וקרא דהכא למה דלא מסתבר לומר דלא נשמע מהלימוד ההוא אלא דמצורע וזב לא דמי להדדי ולא נשמע דינם אלא מקרא דהכא דלא מצינו כיוצא בזה אלא אם יש לימוד לענין משכב ומושב נשמע מלימוד ההוא דמצורע אין עושה מו"מ וכן אם יש לימוד לענין שילוח מחנות נלמד משם דמצורע טעון שילוח חוץ לג' מחנות וקרא דהכא ל"ל וע"כ דליכא לימוד לענין שילוח מחנות אבל ק"ל חדא דלשון התוס' דחוק שקצרו מאוד ולא כתבו אלא תיבת דא"נ וכוונתם דא"נ יש לימוד לענין מו"מ ועוד דמ"מ כיון שיש חומרא במצורע שטעון פריעה ופרימה ובזב שמטמא מו"מ מנ"ל דאתי קרא להחמיר במצורע שמשתלח חוץ לג' מחנות נימא איפכא דזב משתלח חוץ לג' מחנות ולא מצורע ופריך הכא שפיר לכן נלענ"ד עיקר כגירסא שלפנינו וכוונתם דע"כ לא איתקש אלא במה שיש חילוק בין זכר לנקבה והיינו למעינות דוקא ודו"ק:

(דף ס"ח ע"א) רש"י ד"ה א"כ נימא וישלחו מן המחנה וכו'. נ"ל דצ"ל ויצא אל מחוץ למחנה ולא וכו' ודו"ק:

(שם ע"ב) גמרא חד אמר אידי ואידי ביד וכו'. נ"ל דלא ניחא לי' לומר אידי ואידי ביבשה הא ביד הא בכלי כדמסיק דכלי קתני התם אי נימא אידי ואידי בלחה וה"ה אי נימא אידי ואידי ביבשה ולמ"ד אידי, ואידי בלחה וס"ל דביד מותר אפילו בלחה פשיטא דלא הי' יכול לאוקמא אידי ואידי בכלי הא בלחה הא ביבשה דהא בפירוש אמר התם ואם בכלי כאן וכאן אסור:

(שם) תוס' ד"ה מה ראי' וכו'. עיין במהרש"א עד עדיפא מדר' יהודה וכו' כצ"ל:

דף ס"ט ע"א) ד"ה אם דחו וכו' שאין חילוק וכו'. עיין במהרש"א עד א"א לתוספות וכו' ר"ל לעיל ע"ב ד"ה ומה שחיטה. ועיין במהר"ם עד מדקאמר ר"ע שמא וכו' כצ"ל:

. (שם) רש"י ד"ה אלא ודאי וכו' וה"נ אמרינן וכו'. נראה שלא הי' גריס כאן וכי מאחר דאגמרי' וכו' עד לאו אורח ארעא:

(שם) תוס' ד"ה שמא וכו' ויחזור ויטמא את המים. עיין במשנה פ"י דפרה מ"ו דמי חטאת אין מיטמאים בטומאה הבאה לאדם מחמת עצמן ונ"ל דס"ל להתוס' דר' יהושע שחולק שם ס"ל דמיטמאין וע"ש בפי' הרמב"ם ור"ש ורע"ב ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ה"ג אמר רבה וכו' טמא שרץ וכל וכו' הכל דבור א':

(שם ע"ב) בא"ד אמרינן לי' בחול וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונת רש"י כמ"ש בדבור שאח"ז יחיד נמי לא רמיא חובה עלי' להזות וכיון דלא רמיא עלי' לא ניתנה שבת לידחות ומשמע דר"ל דלא רמיא עלי' בחול וכיון דלא רמיא עלי' בחול לא ניתנה שבת לידחות כמו כן כתב כאן דאמרינן לי' בחול וממילא ניתנה שבת לדחות לר"א אלא דלא אסיק רש"י כן בפירוש דלא מיירי כאן מענין דחיית שבת בערל ודו"ק. וע"ע במהרש"א בדבור דלעיל עד וכדמסיק לקמן אלא דאם וכו' כצ"ל נ"ל:

(שם) ד"ה אכילת פסחים וכו'. כ' מהר"ם בתוס' ד"ה אכילת פסחים דלפירש"י הא דתנן שחטו שלא לאוכליו פסול היינו לכתחלה ע"ש ולענ"ד משמע מלשון רש"י דהיכי דלא חזי פסול בדיעבד ואפשר יליף לה מקרא אחרינא או יליף דמחד קרא יליף היכי דלא חזי לעיכובא והיכי דחזי למצוה והתוס' ס"ל דמלפי אכלו לא ילפינן אלא היכי דלא חזי ולעיכובא ודו"ק:

(דף ע' ע"א) תוס' ד"ה והא וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א עד וי"ל דניחא לי' וכו'. נ"ל דר"ל דאי הוי מקשה מרישא אמאי קופץ שונה ומטביל לא הוי מקשה אלא ממאי דפשיט לן ממקום אחר שאסור להטביל בשבת וניחא לי' טפי להקשות מסיפא דמפורש בה דבשבת שוחט בה מיד מהאי טעמא גופא דאסור להטביל בשבת ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה מנא ידעו הבעלים וכו'. נ"ל דה"ה שהיה יכול לפרש מנא ידע המוצא מי הם הבעלים שידע אם חבורתו מרובה או מועטת אלא האמת נקיט דאפילו אם ידע המוצא מי הם הבעלים מ"מ בי"ג הבעלים גופייהו לא ידעי גם דומיא דתרי ספיקי דבסמוך ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מ"ט וכו' הא איכא חגיגת י"ד וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד קושיא זו לא קשה אלא לפירש"י דאפילו למ"ד חגיגת י"ד דאורייתא לא דחיא שבת אבל לפיר"י דלמ"ד דאורייתא דחיא שבת א"ש האי כללא כ"ע דלבן תימא אה"נ דדחיא ולרבנן לא שייך לומר שזמנו קבוע כיון שאינו דאורייתא ודו"ק:

(שם) משום דסבר דחגיגת י"ד לאו דאורייתא. עיין במהרש"א עד ויש ליישב וכו' ולא הבינותי דהא דיליף בן תימא מן הצאן ולא מן הבקר היינו בחגיגת י"ד והן דיליף בן דורתאי כאן דבקר זו חגיגה היינו חגיגת ט"ו ואפשר דמ"מ אי הוי סבר חגיגת י"ד דאורייתא הי' ניחא טפי לידרש קרא דהכא לחגיגת י"ד נלמד דבאה מן