גבורת יהונתן יח

חילוקא דרבנן

בסוגיא דמוכן

לאדם

(בריש ביצה דף ב' ודף ו'

) המהרש"א הקשה דהו"ל לתוס' להקשות מזעירי דמוכח מהש"ס דס"ל הלכה כר"נ מדמתרגמינן בבהמת קדשים, אבל בבהמת חולין שפיר דמי אימא דהתם ר"י מודה דמותר דמוכן לאדם הוי מוכן לבהמה, וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה מחמת איסור ע"ש, ונ"ל דלק"מ דבלא"ה י"ל על תוס' שהקשו איך מוכח דס"ל לר"י דמוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים אימא התם טעמא משום מוקצה מחמת איסור דלמ"ד דמודה ר"ש בבע"ח שמתו שאסורים הטעם דאינו יושב ומצפה ומאתמול לא חזי לכלבים ע"כ דס"ל מוכן לאדם ל"ה מוכן לכלבים דאל"כ מ"ט דר"ש דאסר בבע"ח שמתו הא מאתמול הוה מוכן לכלבים וע"כ דס"ל לר"ש דמוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים וכיון דהקשה לר"ש צ"ל דס"ל דל"ה מוכן לכלבים לא מקשו תוס' מידי וצ"ל דתוס' מקשו שפיר בסוגיא דביצה דאמרינן שם (דף ו' א') שתיק רב ופריך אמאי שתיק לימא הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים וקשה אימא דרב ס"ל כמ"ד חלוק היה ר"ש אף בבע"ח שמתו דמותרין, הואיל ומוכן אגב אמו לכלבים, ושפיר איכא מ"ד לר"ש דמוכן לאדם הוי מוכן לכלבים ונימא דאף ר"י ס"ל כן, ומעתה קושית מהרש"א לק"מ דהו"ל להתוס' להוכיח מזעירי דהא זעירי מוכרח לאוקמיה במסוכנת, כדי לאוקמי דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים אפי' אליבא דריש ומכ"ש אליבא דר"י כנ"ל, וא"כ לק"מ, אך י"ל דעיקר קושית מהרש"א ללוי דכי הוה חזי טריפתא לא חזי אלא כי יתיב אקלקולתא, ומנ"ל ללוי דס"ל כן, אימא דס"ל מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה דא"כ אף התוס' לא מקשו מידי מסתמא דגמ' דסמיך אקבלתיה דיליה

אך נ"ל דגם ללוי לא קשה מידי, בשנקדים ליישב קושית מהרש"א בריש ביצה שהקשה דהו"ל לתוס' להקשות לר"י דס"ל בהאי דמגביהין מוחלפת השיטה, ומנ"ל הא דהא דקאמר ר"נ אנו אין לנו וכו' עיקר הוכחתו מהא דסתים ר"י מחתכין את הדלועין וכו' וכיון דבפ' מי שהחשיך (דף קנ"ו) ס"ל להש"ס דסתמא דמחתכין וכו' לאו סתם גמור הוא כמ"ש התוס' [בד"ה גבי שבת וכו'] א"כ מנ"ל לר"י לומר מוחלפת השיטה ע"ש, ועוד קשה הא ר"נ הוכיח כן גם מהא דעדיות (פרק ד') א"כ קשה לא הוי ליה לאתויי כלל מהא דמחתכין וכו', אלא הול"ל בקיצור דמוכרח מעדיות כיון דלר"י מוכרח לומר כן, הא דאנו אין לנו אלא ב"ה כר"ש הוא מכח האי דעדיות, א"כ הו"ל להש"ס ג"כ לומר כן לר"נ, ונ"ל דבלא"ה י"ל דברי מהרש"א דהקשה אתוס' דביצה דהא גבי כו', וקשה מאי אולמה דהאי סתמא מהאי סתמא ותמה מהרש"א, שם. א"כ תקשי להו בכ"מ דאמרי' מוחלפת השיטה, מאי חזית דאפכת קמייתא, איפך בתרייתא ומתוך כך פירש פירושו, ואמאי לא פי' כפשוטו, דכונת תוס' דהו"ל להחליף הא דמחתכין את הדלועין כו' ולסתום כר"י בזה, וכן פ' מהר"מ לובלין ע"ש. ונראה ליישב דהא תוס' דביצה לא ס"ל כקושייתו הנ"ל, דמנ"ל לר"י דמוכן לאדם אינו מוכן לכלבים, אימא דהתם הטעם משום מוקצה מחמת איסור, או אפי' בע"ח קטנים דראוים לכלבים בעודם חיים אפ"ה אסור, ולכאורה קשה למה סתם רבי' כן בשבת, ונקט לפי שאינו מן המוכן, להורות דאף ביו"ט אסור לר"י, ולמה לא סתם רבי כן ביו"ט, ולא יצטרך למתני שאינו מן המוכן, ודוחק לומר דסמיך על אם אין ענין לשבת תנהו ענין ליו"ט כמ"ש תוס' שהוא דוחק, וצ"ל דא"כ הוי אמינא דדוקא במוקצה הוא דסתים לן כר"ש, אבל בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור, הוי אמינא דהלכה כר"י, לכך סתים לן רבי בשבת להורות דאפילו במוקצה מחמת איסור נמי הלכה כר"ש, ולפ"ז ליכא למימר דקושי' התוס' דהו"ל להחליף הא דר"י אם לא היתה נבלה כו'. דא"כ קו' הנ"ל במקומה עומדת דהו"ל לרבי לסתום כן ביו"ט, דא"ל כנ"ל, דהא באמת סתם כר"י א"כ. הו"ל למיסתם ביו"ט וכ"ש בשבת דהוי מוקצה מחמת איסור דהלכה כר"י, וא"ל להודיענו דר"ש ס"ל אפילו במוקצה מחמת איסור הא שמעינן זאת בדוכתי טובי גבי נר שהדליקו בשבת, וצ"ל כקיי"ל כר"ש במוקצה מחמת איסור א"כ אם מוחלפת השיטה הוא, באמת אין הסתם כמהו, וא"ש כונת מהרש"א

אך עדיין י"ל דקושי' תוס' דהו"ל להחליף הא דמחתכין את הנבלה כו' וא"כ ל"ק כנ"ל, דהו"ל לסתום ביו"ט כן, דהוי אמינא ביו"ט דוקא הוא דסתם כר"י משום דאתי לזלזולי ביו"ט, אבל בשבת הלכה כר"ש, לכך לא סתם רבי ביו"ט, לזה תירצו תוס' מדלא תני ליה בעדיות בין קולי ב"ש כו' ש"מ דהא דמגביהין מוחלפת היא, ומהך דעדיות לחודיה אין להוכיח דמגביהין מוחלפת היא דהיה אפשר לומר לעולם לא תיפוך, והא דלא קחשיב בעדיות הך דלסלק את הטבלא כולה, ומנורה, משום דתני כבר ביצה שנולדה לב"ה ל"ת משום מוקצה, ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל כל דיני מוקצה. וגם המהרש"א לקמן במוחלפת השיטה כתב סברא זו, וכ"ש כאן, וא"ל אכתי לשמוט הך דביצה, וליתני הך דמגביהין, בעדיות, דא"ל דסמיך אהך דביצה, דהא יש מקום לטעות ולחלק בין יו"ט לשבת כמו לפי האמת, י"ל דס"ל לתנא דעדיות לסברא חלוטה שלא יפול שום טעות בין שבת ליו"ט, אבל השתא דקאמר רב נחמן גבי שבת דסתים לן כר"ש והיינו האי דמחתכין וקשה הו"ל לסתום כן ביו"ט, וצ"ל הוי אמינא לחלק בין שבת ליו"ט, וכיון דאיכא לחלק מוכח מהא דעדיות כמ"ש תוס', וא"ל אטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל דז"א דהא השתא קיימין דאיכא לחלק בין שבת ליו"ט, א"כ הו"ל למיתני האי דמגביהין כו' בעדיות, להורות, דס"ל לב"ה מוקצה הוא, דמביצה לא מוכח מידי, די"ל דטעמא דביו"ט סתים כר"י, ואתי שפיר דברי תוס'

ומעתה לר"י דס"ל ביצה משום משקין שזבו שפיר י"ל דעיקר, הוכחה מתנא דעדיות, וא"ל דסמיך אהאי דביצה, דהא לר"י אינו אסור ביצה משום משקין שזבו וא"כ הו"ל למיתני האי דמגביהין כו' לב"ה דאית ליה מוקצה, אלא ודאי דהא דמגביהין מוחלפת השיטה וכר"י, אבל לר"נ ליכא הוכחה מעדיות לחודיה, דהוי אמינא דסמיך אהאי דביצה והטעם נמי משום מוקצה ואטו תנא כי רוכלא ליחשב וליזל, וא"כ אין הסוגיא דשבת וביצה סותרים זא"ז בסברא, ואתי שפיר

ונחזור לעניננו דללוי ל"ק אימא דס"ל לר"י מוכן לאדם הוי מוכן לכלבים, וטעמא דר"י בנבלה משום מוקצה מחמת איסור דללוי מוכח ע"כ דס"ל לר"י מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים דהא ס"ל הלכה כר"י, א"כ ע"כ האי דמגביהין כו' כדקאי קאי, דאל"כ לא אתיא כב"ה דמתיר ועל כרחך דלא סמיך אמאי דתני ביצה כו', דהא ביצה הו"ל נולד, וי"ל דביצה אסורה משום נולד, בשלמא אי אמרת דס"ל מוכן לאדם לא הוי מוכן לכלבים ללוי ל"ק דהו"ל למיתני בעדיות, די"ל דסמיך אמאי דתני ביצה כו', וא"ל הא ביצה