גבורת יהונתן טז

הקדמה

לספר גבורת יהונתן ישמחו המפלפלים ומעמיקי העיון בסוגיות הש"ס גפ"ת ומפרשים על מוצא הספר הנפלא הזה אשר באורו נראה אור הפלפול והחדוד לישרי לבות תלמידי חכמים המחדדים ומנצחים זה את זה בהלכה, והוא, תולדות אבי המפלפלים, ואדיר המעמיקים בעיון דבר ה' זו הלכה, כאשר כבר מלתי אמורה באריכות אמירה נעימה, בהקדמתי לס' חסדי יהונתן ובפתיחה הכללית בזה למעלה, מה מתקו מדבש ונופת צופים החדושים ופלפולים הנוראים העמוקים, מקול מחצצים ומחוקקים, בין משאבים רוה"ק אשר הופיע בבית מדרשו של אותו צדיק ולמוד ישיבתו הרמתה של זה האדם הגדול בענקים, בתורת ה' וחוקים, צללה וקול נתנה בכל קצוי ארץ מרחקים כנודע מספריו הקודמים אשר האירו פני תבל כברקים, ותרב משאת החדושים האלו שעל הסוגיות שבש"ס ופוסקים, באלו הפרקים, מן החדושים שבשאר ספריו המנוקים, הרבה ידות וחלקים, לאשר הם מתוארים ומסודרים, בתואר חילוקים, מסתתים הרים והויות מפרקים, בחידודא דקדים לליבונה, נעימים ומתוקים, מרחקים דברים קרובים ומקרבים רחוקים, בין דברים מפורדים, עושים דבקים, באמרות טהורות שבעתים מזוקקים, זכותו תעמוד לנו בכלל כל צדקת צדיקים, עד עמוד הכהן לאורים, ונקוקים יקים, ועוד בו שניות מדברי סופרים, באר חפרוה שר התורה, דאש הדרשנים, איזהו דרושים בפלפולא חריפתא, הלכה ואגדה באחת חבושים, באשר עין כל תלמיד יחזה מישרים, וזה שמם אשר קראתי להם, וזה זכרם לדור דור ס' גבורת יהונתן כולל שבעה עשר חילוקים, ארוכים ועמוקים, וגם שלשה דרושים נפלאים ומתוקים, סה"כ עשרים ענינים, יקרים מפנינים. וענין ההפרש שבין דרוש לחילוק הורה לנו הגאון ר' שמואל לנדא ז"ל אבד"ק פראג, בהקדמתו לס' דורש לציון למר אביו הגאון בעל נוב"י ז"ל, וזה תוארו, שאם החדושים הם בשיטה אחת בעומק העיון במקומו, בלי הצעות והקדמות ממקומות אחרים יקרא שמו חילוק שהוא חלוקא דרבנן מלתא אלבישייא יקירא, ואם החדושים הם מענין לענין על פי הקדמות ממקומות שונים נקראו בשם דרוש ובשניהם הכונה רצויה לש"ש יתב' לחדד התלמידים בשכל טוב ופלפולים נאים, וע"ז איתא בזוה"ק דקוב"ה חדי בפלפולא דאוריתא, שהוא לבוש בגדי חמודות לתורה

ואל יתמה לב הקורא, בראותו בהקדמתי לס' חסדי יהונתן אשר מכר שם סך החילוקים ודרושים, כ"א במספר, וכאן לא נמצאו כ"א עשרים ענינים, כי אמנם כן הוא שאספתי מתוך הכת"ק שבפנקס כ"א דרושים, אך אחר הימים הוכרחתי לגרוע מהם דרוש א' ארוך, אשר מצאתיו כולו מודפס כבר בס' חצי יהונתן ע"י תלמידו, בשנת תקמ"ד בלבוב, והוא הדרוש הארוך שדרש רבינו ז"ל בשבת תשובה שנת תקי"א בסוגיא דיו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת, בק"ק אלטונא, ולא נודעתי מזה, עד אחר שבא לפני ס' חצ"י הנ"ל, ולכן נשארו רק מספר "עשרים"

והנה אף כי נמצאו עוד בין החילוקים קצת חדושים שכבר הובאו בס' אורים ותומים כמו החילוק שבסוגיא דתופס לבע"ח וכו' וסוגיא דשט"ח המוקדמין, וכמו שהזכרתי מזה במקומם, בפנים, בכ"ז לא שלחתי ידי בהם להשמיטם, לאשר, אין ענין זל"ז, כי בספרו אורים ותומים הובאו החדושים רק בתוך קישור הדברים על הש"ע, ולא לחילוק מיוחד בפ"ע באשר הוצבו פה בס' הזה, משא"כ החילוק הנ"ל שנדפס בס' חצ"י, הוצב בצביונו ותוארו כאשר הוא, לדרוש מיוחד, כאשר נכתב בספר הזה שלפני, בלי שום שינוי כלל, ומובן היטב לכל תלמיד ותיק שכמו שמעשיהם של החדושים משונה, בהיותם חילוקים מיוחדים לעצמם מלהיותם מובאים בתוך קשור הדברים שעל הש"ע והפוסקים, כן תועלתם ג"כ מיוחדת לטובה לפני כל מעיין והוגה השת בטוחות חכמתי על למוד הגפ"ת לבדהן, שימצה ישתה לרוי' ממי מבוע מקור מים חיים קדושים אלו, אחרי כלותו ללמוד הסוגיא על בורי', ותאורנה עיניו, וישמח לבו בחדוד שמעתתי' ונהורא עמי' שריא

ועתה הנה שפתי לא אכלא להציל בזה עוד טעם קריאתי שם הספר גבורת יהונתן. (הא') מטעם המובן כי בעיון הגדול הזה לא ימלט מזה שלא תתייגע הנפש ביגיעת בשר וזעת אפים להגביר חילי' לאוריתא יותר מכפי טבעו ומזגו ומלבוא בגבורות עם למודו, לנצח שבלו על כחו גופניותו, (כאשר אבותינו ספרו לנו ממה שאירע פ"א בלמודו הק' עם ישיבתו הרמתה באמצע הלילה בימי חורף, שהיה לומד עם בני ישיבתו בענין א', ופתאום נעלם הרב הק' ז"ל מהם ביצאו החוצה והם חכו על רבם בחשבם שיבוא חזרה, והמתינו עד בוש כחצי שעה ויותר ואין קול ואין קשב, והחל רוחם לפעמם בקול פחדים על רבם, ומגודל יראתם מרבם כאשר הורגלו מעודם לקיים ומורא רבך וכו', נתיראו לצאת החוצה לתור אחריו לחפשו עד אשר המתינו עוד זמן מה, ובראותם כי אזלת יד, ענו יחד ואמרו אין חכמה ואין עצה וגו' אם לא לצאת החוצה, ולהתודע מה היה לו, וכן עשו והפילו גורל ביניהם, מי ומי יהיו ההולכים ראשונה, ונפל הגורל על שני בחורים, והלכו הבחורים ראשונה אל הגן אשר היה אחורי ביתו לבקשו, והימים ימי קור גדול וקרח נורא, ובבואם אל תוך הגן, נשאו עיניהם פתאום ויראוהו יושב באחת הפנות על הספסל אשר עמד שמה והשלחן לפניו מכוסה בשלג וכפור כאפר, והוא יושב מוטה בידו אחת על השלחן מכוסה בשלג מוטרד ומעוין מאד במחשבתו כ"כ, עד שנתפשט מכל חושיו החצונים, בלי שום הרגשה כלל, ושקיל וטרי במוחו ושכלו בעיון גדול, ובגשתם אליו, נתעורר מקול פסיעתם בחזקה, ואז שמעוהו אומר בזה"ל "ניין דער רמב"ם איז דאך גרעכט", ושערו התלמידים ההם שאלמלא טרדת מחשבתו בעיונו כ"כ שלא ירגיש בשום דבר חצוני, לא הי' באפשרות בשום אופן שבעולם לסבול את הקרח הנורא, והקור הגדול שהיה אז באותה שעה. ויכולים ללמוד מוסר ולקח טוב, עד כמה היתה יגיעת הגאון ז"ל בעל כת"ק האלו, בעבודת