גבורת ארי על יומא פ.

אמר ר"א אר"א דאמר קרא מכל האוכל אשר יאכל אוכל הבא מחמת אוכל ואיזה זה ביצת תרנגולת. ק"ל הא תניא בפי"ב דמנחות (דף ק"ג) דר"ש מפרש טעמא דהאומר הרי עלי מנחה ס"א עשרון מביא ס' בכלי א' וא' בכלי א' דהרי הוא אומר וכל מנחה בלולה בשמן אמרה תורה הבא מנחה שיכולה להבלל א"ל ר"י ס' נבללין ס"א אינן נבללין א"ל כל מדות חכמים כן הוא במ' סאה הוא טובל במ' סאה חסר קורטוב אין יכול לטבול כביצה מטמא טומאת אוכלין כביצה חסר שומשום אין מטמא טומאת אוכלין והשתא דיליף ר"א מטעמא דאוכל הבא מחמת אוכל מה ענין מדת חכמים להא דטומאת אוכלין בשלמא לר"א דידיה דמפרש אוכל שאתה אוכלו בבת אחת יש כאן מדת חכמים ששיערו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מזה דומיא דההיא דבילה ששיערו שיותר מס' אין נבללים אבל לר"א קשיא:

מחוסר שחיטה פירש"י כשיצא מתוך האוכל שנוצר בו לאו אוכל מקרי לענין טומאה לא הוא ולא אמו דהא מחסרי שחיטה לכאורה משמע מפירושו כיון דגדי ואמו אינן מקבלין טומאה מחיים אינן קרויין אוכל מחמת אוכל דהא לאו אוכל הן לענין טומאה דמשתעי ביה האי קרא ולפ"ז צ"ל הא דפריך אימא בן פקועה היינו אליבא דר' יוסי הגלילי בפ"ד דחולין (דף ע"ה) דס"ל בן פקועה מקבל טומאה מחיים דלרבנן דאמרי התם אינו מקבל טומאה מפני שהוא חי לאו אוכל הוא לענין טומאה א"כ תקשה מאי משני טעון קריעה מה בכך הא כיון דא"צ שחיטה ומטמא מחיים הו"ל אוכל דהא גדי אי לאו טעמא דע"י חסרון שחיטה אינו מקבל טומאה הו"ל בכלל אוכל אשר יאכל ה"נ בן פקועה כיון דחסרון קריעה אינו מצילו מלקבל טומאה אליבא דר"י הגלילי בכלל אוכל אשר יאכל הוא ואי נימא הא דמשני מחוסר קריעה הדר ביה מטעמא קמא דתלי לאשר יאכל בקבלת טומאה מחיים ל"ל לפרש דהדר ביה הא י"ל דהא דמשני מחוסר שחיטה ה"פ כיון דמחוסר תיקון דשחיטה לאו אוכל הוא והוי דמי למחוסר קריעה ולא תלה כלל בקבלת טומאה ובמחוסר קריעה פי' רש"י גופיה דתנן קורעו ומוציא את דמו אלא כיון דא"א לאכלו כמות שהוא לאו אוכל הוא מיהו אפשר לפרש ע"ד פירש"י דמחוסר שחיטה דקאמר פי' דאינו מקבל טומאה קודם שחיטה והא דפריך ואימא בן פקועה היינו אליבא דר"י הגלילי דמטמא מחיים ומשני מחוסר קריעה לא כפירש"י משום דם אלא לענין טומאה קאמר דקודם קריעה אינו מקבל טומאה אלא דא"כ הו"ל למיפרך הניחא לרבנן לריה"ג מא"ל וכן דרך הגמרא להקשות בכ"מ אבל א"צ לכ"ז דהא מחוסר שחיטה וקריעה דקאמר לא מיירי כלל לענין טומאה אלא ה"ק כיון דמחוסר שחיטה או קריעה וקודם לכן לאו בר אכילה הוי לאו אוכל מיקרי כשנוצר כיון דמחוסר מעשה ושחיטה או קריעה:

מחוסר שחיטה המ"ל תפסת מרובה לא תפסת כדמשני בסמוך אהא דאימא ביצת בר יוכני אלא דבלאו הכי משני שפיר:

אי נימא דמחייבי קרבן אכזית קטן והתניא כו' כלומר והא האידנא לאו שב מידיעתו הוא דאי נמי ידע דחלב הוא הוה אכיל ליה כשיעור כזית קטן וק"ל הא ברפ"ק דהוריות (דף ב') אמרינן הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו רב אמר פטור ר"י אומר חייב ופריך לר"י מהא דהשב מידיעתו ואם איתא הא לא שב מידיעתו הוא ושני ר"פ קסבר ר"י כיון דכי מתיידע להו לב"ד הדרי בהו והוא נמי הדר ביה שב מידיעתו קרינא ביה וחייב אלמא בכה"ג שב מידיעתו מקרי וה"נ באוכל כזית קטן כיון דכי מתידע לב"ד דהאידנא דמחייבי אכזית קטן הדרי בהו אינהו והוא שב מידיעתו קרינן ביה וחייב לר"י ואפי' לרב דעד כאן לא פטר ליה רב התם אלא משום כיון דנתחלף לו חלב בשומן לא עשה בהוראת ב"ד והא דתנן במתניתין התם יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור היינו בעשה שוגג על פיהם ממש כדאמרינן התם אבל הכא גבי כזית קטן בזמן הזה הרי [לא] עשה שוגג ע"פ ממש אפי' לרב נמי חייב ואי משום דלא שב מידיעתו מה"ט דכי מתיידע ליה שב מידיעתו קרינן ביה לכ"ע דבהא ל"ש לרב דפליג על ר"י ואע"ג דנקט ר"פ קסבר ר"י לאו למימרא דפליג עליה רב בהא דתימא דהכא אליבא דרב פריך דלא לפלוג ר"א תלמידו עליה דמנ"ל לר"פ הא [וע"כ הא] דפטר רב התם לא מה"ט הוא אלא מטעמא דפירשתי ולא נקט קסבר ר"י אלא משום דשמעינן ליה בהדיא הכי ועוד דעיקר הקושיא היא לר"י דליתא לעיקר דבריו דמחייב אבל לרב אינה קושיא כל כך דמ"מ הא קאמר פטור ועוד לרב בלאו הכי אין להקשות מברייתאדאיכא למימר רב תנא ופליג וכהאי גוונא משני הגמ' בכמה מקומות אבל ר"י לאו תנא כמו שהוכיחו התוס' מהא דפ"ק דכתובות דחתנים מן המנין ואבלים אינן מן המנין דאדרב משני רב תנא ופליג ואדר"י דחיק התם לשנויי בע"א והשתא הדרי קושיין לדוכתא ולא נתברר לי חילוק נכון לחלק בין הא דשמעתין לההיא דרפ"ק דהוריות:

[מלואים: (חסר התחלת המאמר) ולמפרע כשרים דהוי תרתי דסתרי ובע"כ צריך אתה להאמין את הני הב' לגמרי ולפסול את קמאי אפי' למפרע אבל הכא גבי ב' ב"ד אלו מורין כן ואלו מורין כן אם שניהם קיימין לפנינו הללו עושים כדברי עצמן וכן הללו כדברי עצמן דהא ע"כ לא פליגי בפ"ק דיבמות אי עשו כדבריהם או לא אלא משום טעמא דמפרש התם הא לא"ה לא וכדא' התם במקומו של ר"א וכו' במקומו של ר"ע לא והרבה אמרינן שם כיוצא בזה וזה דרכה של תורה מיום נתינתה הללו עושים כדברי רבן והללו עושין כדברי רבן לפיכך אפי' לאחר מיתת קמאי אי אפשר לבתראי לבטל דבריהם למפרע אלא מכאן ולהבא משום אין לך אלא שופט שבימיך הילכך אם בתראי מחייבי קרבן אכזית קטן מ"מ למפרע אין שב מידיעתו קרינן ביה דל"ח ידיעה אא"כ אי כשידע זה למפרע מה שיודע השתא היה שב למפרע כגון שנחלף לו חלב בשומן ואכל ואלו ידע למפרע דחלב הוא לא היה אוכלו לפיכך בהורו ב"ד וחזרו בהן עצמן [ריש הוריות] מי שנחלף לו חלב זה של הוראת ב"ד להתיר בשומן קודם חזרה ואף דלא שב מידיעתו זו אלו ידע דחלב הוא דהא חלב זה כהתירא דמי ליה ע"י הוראת ב"ד מ"מ שב מידיעתו קרינן ביה ע"י ידיעה זו שידוע לו עכשיו אחר חזרת אותו ב"ד עצמן שהוראה קמייתא הוראת טעות היתה כיון שאותו ב"ד עצמו חזרו והודו שלמפרע טעות הורו הו"ל שב מידיעתו אבל באכל חלב בזה"ז דקי"ל ע"י הוראת כל ב"ד שחלפו ועברו ושבימינו דאינו חייב אלא על כז"ג אפי' אי קיימי אחריהם ויורו שחייב על כז"ק לא קרינן בי' שב מידיעתו למפרע בשעת אכילה דאפי' אםיבא אליהו באותו פעם שאוכל וא"ל שעתיד דור אחר לחייב על כזית קטן אפ"ה לא שב מידיעה זו דאין לו אלא ב"ד שבימיו והשתא פריך [שפיר] לפיכך מהפך הגמ' שם ומפ' דברי ר"א להיפך שמא ב"ד א' ירבה בשיעורין שאינו חייב אלא על כזית גדול וכיון דאין לך אלא ב"ד שבימיך אין לו להביא קרבן על כזית בינוני כהוראת ב"ד העבר דהו"ל חולין בעזרה ובהכי ניחא נמי מה דק"ל הא בההיא דר"א לכ"ע בכד"ק אם יבא ב"ד ויורו כן אפי' למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור [יהא חייב] שהרי ב"ד קמא לא הורו להתיר לכתחלה כ"ק דהא חצי שיעור אסור ודמי להא דהורו ב"ד להנשא וקלקלה דלא דמי דהתם בא בעלה חי קמן נתברר למפרע שהוראת טעות בודאי היה זו שהתירו להנשא ומדינא חייבת בקרבן אלא שגזה"כ הוא לפטור בתולה בב"ד הלכך אע"ג דע"י הוראתן יצאתה מאיסור א"א לכל דבר אפי' בזנות מ"מ אין לך אלא חידושו במה שהורו לה להתיר בהדיא והבו דלא לוסיף עלה לפטור משום תולה בב"ד מה שיוצא מכלל דבריהם אבל התם אף אם יבא ב"ד אחר ויחייבו בכ"ק אפ"ה כיון דב"ד קמא הורו שאינו חייב אלא אכזית בינוני מאי חזית דסמכת אבתראי סמוך אקמאי אדרבה גזה"כ הוא אפי' מכאן ולהבא לחייבו בכזית קטן הלכך חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו לחייבו בכ"ק מכאן ולהבא אבל לא למפרע אפי' הא דלא התירו קמאי בהדיא בהוראתן להתיר לכתחלה אפ"ה כיון דהכל סברו ששיעורין של עונשין בכזית בינוני נראה להם שעל כזית קטן אינו חייב קרבן אין כח בהוראת בתראי לחייבו למפרע בכ"ק דאין לך בו אלא משעת חידושו ואילך ועוד יש לחלק דהתם בהורו ב"ד לינשא וקלקלה ב"ד לא אדעתייהו וסברת לבם לחוד קא סמכי אלא אעדים שמעידים שמת בעלה לפיכך אין הוראה זו חזקה בידם כ"כ בשעת הוראה משום דלמא סהדי שקרי נינהו ופוק חזי מה עלתה שהרי בא בעלה ושקרא אסהדו לפיכך אומדן דעת הוא שלא כיונו אלא מה שהורו להדיא לנשואי היתר אבל לא להפקיע איסור א"א לנשואי איסור או בזנות להיות תולה בב"ד אבל בהוראה זו דכזית בינוני אין סומכים על אחרים אלא על סברת לבם ודברי עצמם כל דנראה להם כשחייבו רק בכזית בינוני הפקיעו החיוב מכ"ק בהוראתן:]

[מלואים: (א"ה גם מלבד דברי רבינו י"ל דבשלמא לענין התירא דא"א שם שפיר י"ל דרק לינשא התירוה [ובפרט דלענין זנות אין שום היתר בעולם] משא"כ בדין כזית מאי אולמא הוראתן בכזית מבפחות ושניהם יצאו מב"ד דבכזית כזה חייב ובפחות פטור] אכן בעצם דברי רבינו מש"כ ובהכי ניחא מה דק"ל וכו' צ"ע כוונתו דהלא לא מיירי כאן מענין יחיד שעשה בהוראה ורק מענין שב מידיעתו ושני ענינים הן ואפשר דקיצור לשון הוא ובא לחזק דבריו דאם לא נאמר כחילוקו לא מיבעי באכל בשוגג ממש דאין לפוטרו מקרבן משום דלא חשיב שב מידיעתו. דהלא כשיתודע לו טעותן של ב"ד ישוב. וכמו ההיא דהוריות אלא אפי' אם אכל להדיא בסמיכתו על ב"ד שאינו חייב בשיעור זה ולמ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. מ"מ כאן הלא בכהאי גוונא צריך לחייבו וכמו בקלקלה אלא דשאני הכא דהחיוב הוא מכאן ולהבא וכמש"כ בתחלת דבריו):]

[מלואים: איכא בינייהו מלא לוגמיו דחוק פי' רש"י לב"ה מלא לוגמיו בריוח ולר"א דחוק ואיני יודע למה לא פי' איפכא לב"ה דחוק ולר"א בריוח ואי משום דמשמע ליה דכל הני תנאי אחרון אחרון מחמיר כסדרן דנקט להו ואזיל דהא ודאי ר"י ב"ב דאמר כדי גמיעה מחמיר מכולן דהאי שיעורא זוטר טפי מכולהו ליתא דהא למאי דמסיק דב"ש להחמיר וב"ה להקל ואפ"ה מקדים דב"ש לב"ה וי"ל משום דקיי"ל כל תנא בתרא לטפויי אתא כדאמ' בפ"ו דב"ב (דף צ"ו) א"כ ר"א שסידר התנא דבריו אחר דברי ב"ה לטפויי אתא חיובא יותר מב"ה ולחייבו בשיעורא זוטא דהא אכמה יאכל ויהא חייב קאי כולהו:]