גבורת ארי על יומא יח.

אי איכא משמר המתעכב מח' בעי למפלג ק"ל מ"מ אמאי יגרע כח כה"ג לגרוע מחלקו כנגד הב' חלות שלקחו משמר המתעכב הא שקיל לעולם פלגא כנגד כל המשמרות הנוטלין חלק בחלוקה זו בין רב למעט דהא אפילו ברגל שכל המשמרות שוין בחילוק לחם הפנים כדתנן בספ"ד דסוכה (דף נ"ה) שבת שבתוך הרגל היו כל המשמרות שוין בחילוק לחה"פ אפ"ה כה"ג נוטל מחצה כדאמרינן ונוטל חלה א' מב' חלות והרי ב' הלחם דעצרת דחובת הרגל הן ומתחלק לכל המשמרות אפ"ה כה"ג נוטל מחצה אלמא כה"ג נוטל כנגד כל המחלקין אפילו היכא דנוטלין וחולקין כל הכ"ד משמרות ביחד הוא חולק ונוטל כנגד כולן דהאי קרא והיתה לאהרן ולבניו דכתיב גבי לחם הפנים דמיניה נ"ל מחצה לאהרן מחצה לבניו סתמא כתיב ואפילו ברגל שבת שחל בתוכה דכל המשמרות שוין בחילוק לחה"פ מה"ת כדנפקא ליה התם מקרא חלק כחלק יאכלו כחלק עבודה כן חלק אכילה ואמרינן התם מאי אכילה אילימא קרבנות מהתם נפקא לכהן המקריב לו תהיה אלא לחה"פ אפ"ה נוטל מחצה כנגד כל המשמרות ואע"ג דמגרעין חלקם של משמר הנכנס והיוצא הקבועין בשבוע זו הרבה מ"מ חלק הכה"ג במקומו עומד ונוטל חלק מחצה שלו כנגד כולן וכ"ש הכא היכא דאיכא משמר המתעכב שאין נגרע ע"י חלק הנכנס והיוצא הקבועים כ"כ שאין נוטלין אלא ב' חלות לחוד אינו דין שלא יהא נגרע חלקו של כה"ג ע"י מליטול מחצה של חלקו שהן ב' חלות אליבא דר"י בשלימות ולמה אינו נוטל נמי כנגד אותן ב' חלות שנטלו הן ויטול לעולם ה' חלות אפילו כי איכא משמר המתעכב וי"ל דהיא הנותנת דהיכא דכל המשמרות נוטלים וחולקין עם הקבועים מן הדין כגון ברגל דנ"ל מקרא דכולן הו"ל כמשמר אחד והלא הוא בין רב בין מעט אפ"ה כה"ג שקול ככולן ליטול חלק שוה כנגדם אבל הא דמשמר המתעכב היינו בחל יום א' בינתיים פי' בין רגל לשבת מפסיק דהא דמשמר שזמנו קבע נוטל עשר חלות ומשמר המתעכב שתים מן הדין אין להמתעכב כלום דהא לאו שבת שבתוך הרגל הוא ולא רבייה קרא אלא תקנת חכמים הוא ולפנים משורת הדין לגרע קצת מחלק משמר שזמנו קבוע שהן ב' חלות וליתנם להמתעכב א"כ כמו שמגרעין מחלק של משמר הקבוע ה"נ מגרעין מחלק של כה"ג נמי לפיכך אינו נוטל אלא ד' חלות והחלה ה' מגרעין לו מחלקו ונותנן למשמר המתעכב כמו שמגרעין חלה אחת מחלק משמר הקבוע נמצא ביד משמר המתעכב ב' חלות שזיכו להן חכמים מדבריהן ולא מן הדין הוא זה:

אחרים אומרים מנין שאם אין לו שאחיו הכהנים מגדלין אותו נ"ל דאחרים לאו לאפלוגי את"ק אתו דהא דת"ק אתיא מהכהן הגדול שיהא גדול מאחיו בכח ובנוי בחכמה ובעושר והא דאחרים ממאחיו נפקא ליה דיתירא הוא אלא ה"ק הגדול משל אחיו קאמר וראיה לדבר מהא דאמרינן בספ"י דחולין (דף קל"ד) ההוא שקא דדינרי דאתי לבי מדרשא קדים ר' אמי וזכה בהן ופריך והיכי עביד הכי והכתיב ונתן ולא שיטול מעצמו ומשני בשינויא ב' איבעית אימא אדם חשוב שאני ומייתי לה מהא דאחרים דגדלוהו משל אחיו ואם איתא דרבנן פליגי עליה לא הוי שביק רבנן ועביד כאחרים דיחידאי הוא דהא אמרינן בסוף הוריות (דף י"ג) דאחרים ר' מאיר הוא א"ו כ"ע מודו בהא וכדפירשתי:

כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה ק"ל הא אילים נמי על חטא קאתו דהא כפרה כתיב בהו כדכתיב ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וכפר וכו' והוא אילו ואיל העם וי"ל דהני כיון דעולות נינהו ועולה מכפרת על חייבי עשה דקילי כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ו') לא חליש דעתיה משא"כ בשעירים שמכפרין על החמורות כדתנן ברפ"ק דשבועות (דף כ') ושאר עבירות שבתורה הקלין והחמורין כו' שעיר המשתלח מכפר חלשא דעתי' ועוד עבירת עשה שעולה מכפרת עליו הוא דבר שאי אפשר לשום אדם להזהר ממנו כדאמרינן בפ"ק דזבחים (דף ז') חטאת ששחטה על מי שאינו מחויב כלום פסולה שאין אדם בישראל שאינו מחוייב עשה ואמר רבא חטאת מכפרת על חייבי עשה מק"ו על חייבי כריתות מכפרת על חייבי עשה לא כ"ש וכיון דאי אפשר לשום אדם להזהר מעבירות עשה שאילים מכפרים עליהם לא חלשא דעתיה כמו משעירים:

אי הכי פר נמי על חטא הוא דאתי ק"ל הא פר של כה"ג אינו מכפר אליבא דר"י רפ"ד דשבועות אלא על טומאת מקדש וקדשיו שיש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף הפר מכפר על הכהנים והשעיר הנעשה בפנים על הישראל וכ"ת מ"מ כיון דאפילו שוגג צריך כפרה הו"ל חטא וחלשא דעתיה מ"מ מאי משני פר כיון דעליו ועל אחיו וכו' מידע ידע ליה ומהדר לי' בתשובה איזה ידיעה שייך כאן בכפרת הפר הא אינו מכפר אלא על שאין בה ידיעה בסוף דחוטא גופי' אינו יודע שחטא וצ"ל דפריך ליה אליבא דר"ש דאמר התם כשם שדם השעיר הנעשה בפנים מכפר על ישראל פי' על טומאת מקדש וקדשיו כך דם הפר מכפר על הכהנים וכשם שוידויו של שעיר המשתלח מכפר על ישראל פי' על כל עבירות כך וידויו של פר מכפר על הכהנים והשתא פריך לה אליבא דר"ש דפר נמי על חטא דמזיד קאתי כמו שעיר המשתלח וחלשא דעתיה ואמאי מעבירין לפניו ואתי שפיר הא דמשני כיון דעליו ועל אחיו הכהנים הוא דאתי ועל חטאים דבמזיד מידע ידע אבל לר"י לא קא קשיא ליה פר נמי על חטא הוא דאתי דלית לן בה כיון דלא קאתי על המזיד אלא על השוגג לא חלשא דעתיה מיהו בלאו הכי נמי ניחא דהא בסיפא דפ"ק דשבועות קתני ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו שעיר הנעשה בפנים ויוה"כ מכפרים והשתא איכא למימר כיון דלר"י על זדון אלו מכפר שעיר הנעשה בפנים בע"כ פר נמי מכפר על זדון אלו על הכהנים דהא אפילו לר"י על מה שהשעיר הפנימי מכפר על ישראל פר מכפר על הכהנים ולפ"ז הא דאמרינן שעירים כיון דעל חטא קאתי חלשא דעתיה משום שעיר הנעשה בפנים נמי קאמר הכי כיון דאיהו נמי מכפר על זדון אלו והשתא פריך אי הכי אפילו פר נמי אפילו לר"י הא אתי על זדון הללו וחלשא דעתיה ומשני כיון דעליו וכו' מידע ידע ומהדר ליה בתשובה על הזדון ואי משום שוגג דאין לו ידיעה בסוף דליכא תשובה משום שוגג לית לן בה ולא חלשא דעתיה ותי' זה עיקר דלא מסתבר שהמקשה פריך סתמא א"ה פר נמי אליבא דחד תנא ולא אליבא דכ"ע קא פריך וכ"ש דנימא דפריך לה סתמא אליבא דר"ש דלית הלכתא כוותיה דהא קיי"ל ר' יהודא ור"ש הלכה כר"י אלא ודאי פי' זה עיקר:

אין מאכילין אותו לא חלב גבינה בשר יין וכו' צריך טעם אמאי לכה"ג אין מאכילין הני דחשיב לעיל ולא קפדינן אהני דהכא וגבי זב קפדינן אהני דחשיב הכא ולא קפדינן אהני דלעיל דגבי כה"ג דהא לא חשיב הכא אתרוג כדחשיב התם וכן סלתות אמרינן לעיל שמביא לידי חימום לרבנן ולא חשיב לה גבי זב ושמא י"ל דהני דחשיב לעיל מביאים לידי קרי ודחשיב הכא מביאים לידי זיבה ודחשיב הכא ולעיל מביאים לידי שניהם שוב ראיתי בת"י שהקשו אהא דאמרינן אין מאכילין אותו חגב"י אמאי לא חשיב לה גבי כה"ג ותירצו דלא החמירו בו כ"כ וק"ל א"כ הו"ל למחשב הני דכה"ג גבי זב אתרוג וסלתות אלא ודאי כדפי' עיקר:דף י"ט ע"א הני כהני שלוחי דרחמנא הקשו התוס' דבפ"ד דנדרים (דף ל"ה) מיבעי ליה אי שלוחי דרחמנא נינהו אי שלוחי דידן ולא איפשטא ואמאי לא פשט לה מהא דרב הונא ותירצו דמהא דר"ה ליכא למיפשט אלא דלאו שלוחי דידן דוקא נינהו ולא דרחמנא כלל והתם מיבעי ליה דלמא שלוחי דרחמנא ודידן נמי קצת נינהו ונ"מ בהא דר"ה דאי דידן לגמרי נינהו מצי בעל הקרבן לעכב שלא יקריבו אנשי משמר את קרבנו אלא כהן אחר ואי דרחמנא ודידן נינהו עיקרו דרחמנא ולא מצי מעכב אבל לענין מודר הנאה בין אי דידן לחוד בין אי דרחמנא ודידן אסור להקריב דקמהני ליה והתם מבע"ל אי שלוחי דרחמנא ודידן קצת ואסור במודר הנאה או דרחמנא לגמרי ושרי והשתא לא מצי למפשט דשלוחי דרחמנא ודידן דמי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כיון דאף שלוחי דרחמנא נינהו אע"ג דאנן לא מצינן למיעבד לית לן בה ואני תמה מ"ש אי אמרינן דשד"ר ודידן דאזלינן בתר דרחמנא לענין אנשי משמר דלא מצי לעכב וכן לענין הא דאע"ג דאנן לא מצינן למעבד עביד ולענין מודר הנאה אזלינן אף בתר דידן ואסור במודר הנאה אמאי בהני אזלינן בתר חלק גבוה ושל הדיוט בטל לגמרי ואלו לגבי מודר הנאה אפי' אי עיקר שלוחי דרחמנא וקצת דידן אינו בטל הקצת לגבי עיקר למישרי במודר הנאה ועוד אי ליכא נ"מ בהא דר"ה דאמר שלוחי דרחמנא נינהו אלא בהא לחוד דלא מצי לעכב על אנשי משמר מלהקריב אם כן מאי קמ"ל הא בהדיא תניא בספ"ט דב"ק (דף ק"י) גבי כהן שמקריב במשמר שאינו שלו ועבודתה פי' הבשר שהוא בשכר עבודה ועורה שלו ואם היה בעל מום פי' שאוכל ואינו עובד נותנה לכהן שבאותו משמר ואם היה זקן או חולה נותנה לכהן שירצה ומוקי לה ר"פ בשיכול לעשות ע"י הדחק דכי עביד ע"י הדחק עבודה היא משוי שליח ועבודתה ועורה לאותו משמר משום דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה לאו כלום היא ומשמע דוקא ביכול לעבוד ע"י הדחק הא אין יכול לעבוד אפי' ע"י הדחק אין נותנה לכל כהן שירצה אלא לא"מ דוקא וה"ה ב"מ נמי אע"פ שאוכל הואיל ואינו יכול לעבוד צריך ליתן לאותו משמר דוקא ולא לכל כהן שירצה כ"ש דזר גמיר אינו יכול ליתן לכל כהן שירצה אלא לאותו משמר דוקא וה"נ תנן בפי"א דיבמות (דף צ"ט) גבי כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה ואין נותנים להם קדשים ואין מוציאין את שלהם מידם ופרש"י בלשון אחד דאין מוציאין את שלהם דאם יש להם קרבן להקריב אין אנשי משמר יכולין להוציא מידם בע"כ דכל אחד אומר כהן אני משמע אבל מזר ודאי מוציאין ואין יכול ליתן לכל כהן שירצה וה"נ תנן בתר הכי כה"ג גבי מי [שלא] שהתה אחר בעלה ג' חדשים ונישאת וילדה ואין ידוע אם בן ט' לראשון אם בן ז' לאחרון היה א' ישראל וא' כהן ואין נותנים לו ואין מוציאין שלו מידו מיהו ללישנא בתרא שפרש"י התם אין ראיה מהא דפי"א דיבמות אלא שלשון א' נראה עיקר כמ"ש במ"א ואין כאן מקומו ועוד דאמרינן בפ"ט דב"ק (דף ק"ט) לה' לכהן קנאו ה' ונתנו לכהן שבאותו משמר א"א אלא לכל כהן שירצה כשהוא אומר מלבד איל הכפורים הרי לכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר אלמא איל הכפורים שהוא אשם גזילות א"י ליתנו לכהן אחר אלא לאותו משמר ועוד שהרי משנה שלימה שנינו בפ"ג דתמורה (דף כ') אשם שמתו בעליו ושכפרו בעליו ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויפלו דמיו לנדבה ר"א אומר ימותו ורא"א יביא בדמיה עולה הלא אף הנדבה עולה היא ומה בין דר"א לד"ח אלא בזמן שהיא באה עולה סומך עלי' אם היה כהן עבודתה ועורה שלו ובזמן שהיא נדבה אין סומך עלי' וכו' אע"פ שהוא כהן עבודתה ועורה של א"מ ומדנקט בהא נ"מ דעבודתה ועורה בכהן דוקא משמע דבישראל ליכא נ"מ ואי ס"ד דישראל נמי יכול ליתן קרבנו לכל כהן שירצה אע"פ שאינו מאותו משמר א"כ ל"ל למימר בכהן הא בישראל נמי איכא הא ג"מ דעבודתה ועורה דבזמן שהיא באה עולה יכול ליתן לכל כהן שירצה ובזמן שהיא נדבה עבודתה ועורה של א"מ אלא ש"מ מהא מתניתין להדיא דישראל אין יכול ליתן קרבנו אלא לאותו משמר דוקא וכיון דמכל אלו מוכח דאין ישראל יכול ליתן שום קרבן לכהן אחר רק לא"מ א"כ מאי קמ"ל ר"ה בדר"י בהא דקאמר הני כהני שד"ר נינהו אלא ודאי הא דקאמר שד"ר נינהו אינו נ"מ להא דאפילו תימא דשלוחי דידן נינהו אפ"ה אינו נותן אלא לאותו משמר ולא לכל כהן שירצה וליכא נ"מ בהא אי שד"ר או דידן אלא לענין מודר הנאה בלבד וא"כ אכתי תקשה אמאי לא פשט לבעיין דפ"ד דנדרים מהא דר"ה ועוד מצידה תברא אי לא ש"מ מדר"ה אלא דאינו שלוחי דידן גרידא אלא שד"ר נמי ואכתי איכא למימר דאף שלוחי דידן עם שד"ר נינהו מאי פריך לר"ה ממתניתין דאומרים אתה שלוחינו דילמא אף דהוי שד"ר מ"מ לא נפיק נמי מכלל דידן ושפיר קאמרי ליה בשעת שבועה אתה שלוחינו ובדוחק יש לתרץ זאת אלא ודאי הא לאו טעמא למימר דשד"ר ואף שלוחי דידן אלא או כולה שלוחי דידן או שד"ר לגמרי אבל התירוץ הא' של התוס' הוא הנכון דלא רצה למיפשט אלא ממתניתין ולא מדברי אמורא וכן פירשו כל המפרשים: